אנתרופולוגיה במדיה

ארועי השבעה באוקטובר והמלחמה שעודנה נמשכת הובילו לפעולות הנצחה שונות ומופעים תרבותיים הקשורים בהנצחה – כמו קעקועים או יום האבל האזרחי, עליהם כתבנו בעבר. מיה פוגל כותבת לבחברת האדם על הבעה תרבותית נוספת, המתבצעת על ידי נשים שונות שבוחרות לצייר ולקשט את ציפורני ידיהן במסרים הקשורים במלחמה. הביטוי הויזואלי של הזכרון או המחאה דרך ציורי לק הג'ל ייחודי כמעט לחלוטין לנשים, ומעניין לחשוב דרכו על זכרון, גוף, נשיות ומלחמה.

"ואיך המלחמה משפיעה עלייך?"

את השאלה הזו שאלה אחת מחברות קבוצת מאמאצחיק בפייסבוק, קהילת נשים ישראלית הומוריסטית ומקבוצות הפייסבוק הגדולות בישראל. בתשובה, היא קיבלה מאות תמונות שהעלו נשים. איך המלחמה משפיעה על הנשים ששיתפו? איך הן מבטאות וזוכרות את אירועי השבעה באוקטובר? חלקן הגדול של התמונות, היה תמונות של בניית ציפורניים או לק ג'ל עם דימויים של המלחמה והשבעה באוקטובר. למשל, על ציפורניה של חברת קבוצה אחת הייתה מצוירת דמות רוקדת מהנובה. ציפורניה של אחרת היו צבועות בכתום, עבור האחים ביבס הקטנים. ועוד אחת – שעל ציפורניה מצוירים כוכבים שחורים ופרצוף בוכה, והיא כותבת שבניית הציפורניים הזו מוקדשת לזכר הוריה, שנרצחו ב7.10.

מדפדוף בתמונות, מגוון צביעת הציפורניים הוא גדול. ביטוי הרגש וההנצחה דרך עיטורי הציפורניים מלא ביטויים וסמלים לאומיים, מחאתיים ואישיים. לצד תמונות הציפורניים, העלו נשים גם תמונות של קעקועים שעשו, שמנציחים אהובים שאבדו ואת המלחמה דרך הגוף. בחודש נובמבר האחרון, כתבנו בבחברת האדם על סיפורי ההתקעקעות של המלחמה. תמיר כבירי, שכתב את עבודת התזה שלו במחלקה לאנתרופולוגיה בחיפה במכוני קעקועים טרם פרוץ המלחמה, הציע ניתוח לתופעה. כך הוא כותב:

"מקועקעים השתמשו בגוף כ"קנבס" כדי לחרוט עליו וליצור אוטוביוגרפיה חיה ונושמת וסיפור חיים מוגפן ועקבי… אפשר לחשוב על מקועקעים כהומוסימבוליקוס: הקעקועים ודוגמאות הקעקועים מאפשרים לקודד על הגוף תזכורות קבועות משמעותיות והופכים את העור למשטח סימול ושידור רב-קולי. הם אינם קישוטיים בלבד, אלא עמוסים במשמעויות סימבוליות פרטיות, ובו-זמנית מבטאים הצהרה ציבורית כלפי חוץ. הם מאפשרים צורת ביטוי פסיבית אך בו-זמנית ייחודית, יצירתית שלעיתים נחשבת וקיצונית."

אחת מהנשים מצולמת עם קעקוע חדש המנציח את אחותה שנרצחה בנובה, ומציגה ציפורניים עם לק ציורי תואם. מעניין להקביל את הסימבוליות שמקודדות נשים דרך צביעת ציפורניהן והציורים שעליהן, לניתוח שמספק כברי למשמעויות ההתקעקעות. הפרקטיקה היא שונה – בניית הציפורניים אינה כרוכה בכאב גדול, והציורים הסמליים הם זמניים ולא חרוטים לעד בבשר החי. אולם לצד ההתקעקעות, הציפורניים מהוות משטח נוסף להעברת מסרים ותזכורות משמעותיות עבור הנשים – שגם עליהן אפשר לחשוב כהומוסימבוליקוס. צביעת הציפורניים היא פרקטיקה גופנית שמזוהה כנשית והתקשטותית, וגם בשגרה הימצאה או היעדרה משמש להעברת מסרים חברתיים. עכשיו בזמן המלחמה, הנשים עולות שלב ומתשדורת מגדרית או אישית – בוחרות לעסוק בנושאים לאומיים, מחאתיים ומורכבים דרך הציפורניים ככלי ביטוי גופני. אבל איזה סימנים ומסרים? איזו אמירה הן בוחרות להעביר, ועל איזה צורך עונה הפרקטיקה הזו בימי מלחמה? האם מדובר בביטוי ויזואלי למחאה (למשל עבור אישה שבן-זוגה חטוף בעזה), או כדרך להיזכרות? או בכלל כאקט של הצהרת שייכות לקולקטיב, וסימון וי על שותפות במאמץ הלאומי-מלחמתי?

פרקטיקת צביעת הציפורניים – בין אם מדובר בלק ג'ל או בבניית ציפורניים – היא פרקטיקה הנטועה עמוקות בשגרה. זו פעולה מעגלית החוזרת על עצמה מידי כמה שבועות, דרך התחדשות וצביעה, גדילת הציפורן ושחיקת הלק – ואז הסרתו וצביעה מחודשת שוב ושוב. החזרה לשגרה בעת המלחמה, מלווה בשאלה איזה ביטוי יקבלו אירועי השבעה באוקטובר והמלחמה המתקיימת במקביל לחיים היומיומיים. מתי אנחנו זוכרות – ומתי שוכחות את הנוכחות של המלחמה? המרחב הלימינלי שבו מצוי העורף – בין הנצחה וערות למצב לבין השכחה שבשגרה – רצוף בשאלות הללו. כאשר הנשים צובעות את הציפורניים בציורים המתקשרים למלחמה, הן מטביעות על הגוף את הזכרון. עכשיו ילכו איתו עליהן, ולמשך שלושת השבועות עד שחיקת הלק הוא יהיה איתן, מקועקע זמנית על משטח הציפורן. המבט היומיומי הנח מפעם לפעם על כפות הידיים הפועלות, מנחיל עבורן ועבור הסביבה את הזכרון ביומיום ולא מאפשר לשכוח לפרקי זמן ארוכים.

צביעת הציפורניים היא פעולת התקשטות המבוצעת באופן כמעט בלעדי על ידי נשים וייחודית להן, ובהתאמה ציורי הציפורניים התפרסמו בקבוצת פייסבוק נשית באופן מובהק, וזכו להדהוד בתגובות מצד נשים שונות. "עשיית" הציפורניים היא חלק מכלכלה נשית שלמה הסובבת סביב טיפוח הגוף, ולק ג'ל הוא מוצר צריכה יקר. האופי השגרתי של הצביעה המחודשת של הלק אחת לכמה שבועות הופכת אותו למוצר צריכה שיש בו מין השעבוד, שלא כל אחת יכולה להרשות לעצמה לכלול כהוצאה קבועה. לצד הביטוי האישי של כל אחת מהנשים, מעניין לחשוב כיצד הכאב הלאומי והאישי על השבעה באוקטובר ועל המלחמה מובע דרך לק הג'ל – ובכך מהווה סוג של קפיטליזציה של השכול והביטויים הסמליים שלו. מה זה אומר שהביטויים המחאתיים או הסולידריים עוברים דרך מערכת צרכנית? שהיא מהווה מקום לביטוי של כאב לאומי מהעמוקים והקשים שידענו?

מעניין לאמץ את הבחנתה של מרי דגלאס בין טמא וטהור כדי לבחון את המעגליות של צביעת הציפורניים. דגלאס טוענת שההקשר בו דבר מצוי משפיע על תפישת הטהרה או הטומאה שלנו למולו – למשל, שיער  יכול להיות אסתטי, מרשים או מושך כשהוא מצוי על ראשנו, אבל דוחה ומגעיל כשהוא מגיע לצלחת האוכל שלנו או לחור הניקוז של המקלחת. בהקבלה, הציפורניים הצבועות והמסודרות הן יפות – אבל כאשר ציפורן נשברת והלק נשחק הן הופכות למעין "זבל", ודורשות טיפול מחודש אצל הקוסמטיקאית כדי לחזור למצב ה"מסודר" וה"מטופח". החד פעמיות של הפרקטיקה בולטת, ומזכירה כמה התרגלנו לתפוס כך דברים, כחד-פעמיים. ומה קורה לזיכרון אחרי שהלק הזמני והחד-פעמי נשחק?

הטיפול האנושי בקצוות של הגוף ופעולות של הארכה של הגוף רצופות משמעויות תרבותיות, בין אם דרך השיער, הציפורניים או הנעליים. הארכת הציפורניים וצביעתן כהעצמה וביטוי של תחושות המחאה, הכאב והזכרון שלנו, מדגישה את הסערה שאנחנו עוברות בתקופה הזו. דרך התמונות של הלק, מעניין לבחון את היחסים שבין הציפורניים והגוף בכללותו לבין הרגשות שלנו, בין פרטיקות טיפוח למגדר, לקפיטליזציה, לזכרון ומחאה. מה קורה לגוף היומיומי שבעורף בזמן המלחמה? איך נשים מביעות ולוקחות חלק? איזה מסרים מקודדים? ומה קורה כשהגוף האישי והפרטי הופך למרחב לביטוי וזיכרון ויזואלי המשורטט עליו ודרכו?

לקריאה נוספת – כתבות ופודקאסט של "חיות כיס" שיצא השבוע בתזמון מדהים: