אנתרופולוגיה לשבת

מקום "מחוץ לחוק" ו"שטח הפקר". שלמה גוזמן כרמלי ונסים לאון כותבים לבחברת האדם על אסון מירון ועל המרחב כאקס טריטוריה, בעקבות מחקר חדש שפרסמו.

^{בתמונה: נרות נשמה ליד מתחם "מדרגות המוות" בהר מירון אחרי האסון.}

ב-30 באפריל 2021 נמחצו למוות ארבעים וחמישה בני אדם, ומאות אנשים נפצעו בהר מירון במהלך חגיגות ל"ג בעומר ה'תשפ"א. האסון האזרחי הקטלני ביותר בתולדות המדינה לא היה תאונה בלתי נמנעת. ועדת החקירה הממלכתית קבעה באופן ברור כי הטרגדיה הייתה צפויה לחלוטין וניתנת למניעה. "הכתובת הייתה על הקיר" במשך שנים רבות, אך איש לא שעה לאזהרות. 

במאמר חדש שפורסם בכתב העת  Contemporary Jewry בוחנים שלמה גוזמן-כרמלי (אוניברסיטת בר אילן, וחבר צוות בחברת האדם) ונסים לאון (אוניברסיטת בר-אילן) את אסון מירון דרך עדשה אנתרופולוגית. המחקר משלב שלושה מקורות מידע מרכזיים: עבודת שדה אתנוגרפית שנערכה באזור צפת והר מירון בשנים האחרונות המתבססת על שני עשורים של מחקר של גוזמן-כרמלי ולאון בקרב קהילות חרדיות שונות בישראל; ניתוח של מאות העדויות בפני ועדת החקירה הממלכתית ודו"ח הוועדה;  ובנוסף, אנתרופולוגיה היסטורית ובחינה של התגלגלות האירועים מהתקופה העות'מאנית ואילך. 

בעזרת הרחבת משמעות המושג "אקס-טריטוריאליות", מהשיח המשפטי לאנתרופולוגיה וסוציולוגיה מתארים גוזמן כרמלי ולאון היבט שלא נחקר עד כה בשרשרת הנסיבות שהובילו לטרגדיה במירון, וממשיכים ממנה לדיון על דפוסי משילות ואי משילות רחבים יותר בחברה הישראלית. 

המושג "אקס-טריטוריאליות" לא עלה במחקר כהמשגה חיצונית אלא צץ שוב ושוב מעבודת השדה ומניתוח עבודת וועדת החקירה הממלכתית. המונח מופיע בתצורות שונות מאות פעמים בעדויות בפני הוועדה. מרואיינים למחקר ועדים בוועדת החקירה הממלכתית השתמשו שוב ושוב בביטויים כמו "מקום מחוץ לחוק", "חסר חוק", "מעל החוק", "מדינה בתוך מדינה", "שטח הפקר", "מקום אחר", "אוטונומיה נפרדת", ובאופן מפורש – "אקס-טריטוריה" ביחס למה שהתרחש בקבר הרשב"י. הניתוח עוקב אחר האופן שבו הגופים השונים השולטים במירון הבינו וביטאו את הסדרי המשילות באתר. 

מהי אקס-טריטוריאליות?

במשמעותו המשפטית המקורית, המונח "אקס-טריטוריאליות" מתאר מרחבים הפטורים מסמכות השיפוט של המדינה המארחת, כמו שגרירויות או בסיסים צבאיים זרים. אולם הערך האנליטי שלו משתרע הרבה מעבר לגבולות המשפטיים הפורמליים. במחקר הנוכחי המושג מורחב לתיאור מרחבים שבהם ריבונות המדינה מושעית או מתפשרת באופן בלתי פורמלי, דרך תהליכים היסטוריים, דתיים או חברתיים. אלה אינם מרחבים שהמדינה אינה יכולה להיכנס אליהם, אלא מרחבים שהמדינה בחרה, במפורש או בשתיקה, שלא להפעיל בהם את סמכותה המלאה.

כך נוצרים "אזורי השעיה", מרחבים שבהם הריבונות הרגילה מושעית באופן חלקי או מלא, והסדרים מיוחדים תופסים את מקומה. הסדרים אלה, שלעתים קרובות מעוגנים בהסכמי "סטטוס קוו", יוצרים למעשה מרחבים הפועלים מחוץ למסגרות רגולטוריות רגילות. השאלה שהמחקר מבקש לבחון היא: מה קורה כאשר הסדרים כאלה, שנועדו למנוע קונפליקטים, מונעים גם פיקוח על בטיחות בסיסית?

מאה שנות אזהרה

הדפוס קדום למדינה עצמה. כך לדוגמה בל"ג בעומר תרע"א – 15 במאי 1911 – התקבצו כ-10,000 עולי רגל בקבר רבי שמעון בר יוחאי. במהלך החגיגה קרס מעקה אבן. כמאה איש נפלו מגובה של 8 מטרים. מעל ל11 איש נהרגו. המנהיג הציוני והסוציולוג ארתור רופין, שהיה עד לאסון, תיעד את הכאוס: 

"רופא לא היה במקום המעשה. מן ההכרח היה לשלוח שליח רכוב על סוס לצפת, להביאו משם, וכחמש שעות עברו עד שהגיע למקום… אך למרבה הרעה לא היו מים לנקות את הפצועים ולהשקות את הצמאים. רק למחרת היום ניתנה אפשרות להתחיל בהעברת הפצועים, על גבי אלונקות, לצפת… עורכי החגיגה לא התקינו עצמם אף כהוא זה לשיכון אלפי עולי-הרגל. 

ההקבלות מצמררות. אותה אחריות מפוצלת. אותו היעדר פיקוח מרכזי. אותו כישלון במוכנות לשעת חירום. גם אז ניהלו מספר הקדשים חלקים שונים של האתר, כאשר חסידות בויאן כבר ביססה את זכויותיה להדלקת המדורה המרכזית. השלטונות העות'מאניים התערבו לאחר שהאסון התרחש – לא לפניו. 

המאמר מתאר ומפנה גם למחקרים נוספים בנושא המתארים עשורים ארוכים של חוסר ניהול באתר. כך לדוגמה ב-2008 פרסם מבקר המדינה אזהרות רשמיות על סיכוני בטיחות חמורים במירון. ב-2011 כתב קצין משטרה תזכיר שכותרתו "הילולת מירון – מחיקת הכתובת מעל הקיר", שחזה במפורש אסון. האזהרות נמשכו עד ליום הטרגדיה עצמו. אף אחת מהן לא זכתה למענה.

"מנקודת המבט שלנו, זה שטח אקס-טריטוריאלי"

ב-5 באוקטובר 2021 העיד עמית סופר, ראש המועצה האזורית מרום הגליל, בפני הוועדה: "בתוך תחום השיפוט של המועצה יש את מתחם ציון רשב"י, שמנקודת המבט של המועצה זה שטח אקס-טריטוריאלי".

כשנדרש להסביר, הוא פירט: "המקום מנוהל בעצם על ידי גורם פרטי, "ועד החמישה", יחד עם רשות המקומות הקדושים ומשרד הדתות… מנקודת המבט שלנו הם מתפקדים כמו טריטוריה בפני עצמה, עם תקציבים משלהם לפינוי אשפה, חשמל…"

הוא נשאל האם קיבל אי פעם תיעוד רשמי הפוטר אותו מאחריותו המוניציפלית לאתר?

"לא, אבל יש הבנה". "ההבנה" הזו, לא כתובה, בלתי מעוגנת, שהתמסדה במשך עשרות שנות פרקטיקה, יצרה חלל משילותי. רשויות מרובות טענו לסמכות חלקית, בעוד אף אחת לא נשאה באחריות כוללת. מה שאנתרופולוגים עשויים לזהות כצורה של ריבונות חלקית או זמנית, מושעית ומותנת הפך עם הזמן למשהו מדאיג יותר: מרחבים שבהם הסמכות לא חולקה כלל אלא הושעתה לחלוטין.

המורשת העות'מאנית

להסדרים אקס-טריטוריאליים באזור שורשים עמוקים. שיטת הקפיטולציות של האימפריה העות'מאנית העניקה למעצמות אירופיות זכויות על אזרחיהן ורכושן בתוך הטריטוריה העות'מאנית. חסות צרפתית על מוסדות קתוליים. פיקוח רוסי על נכסים אורתודוקסיים. אלה יצרו מובלעות אוטונומיות שפעלו על פי מערכות משפט שונות באותו מרחב ריבוני. באופן מפתיע, הסדרים רבים שרדו את המעבר משלטון עות'מאני דרך המנדט הבריטי ועד למדינת ישראל. במקום לפרק את הסכמי חלוקת הסמכויות המורכבים הללו, ממשלות עוקבות התאימו אותם ושימרו אותם. מה שהחל כהכרח דיפלומטי התפתח לדפוס משילות, דרך לנהל קונפליקטים שנראים חסרי פתרון באמצעות עמימות מכוונת.

מעבר זה מאמצעי ארעי למוסד קבע חושף משהו יסודי באופן שבו מדינות מודרניות מנהלות מורכבות פנימית. פתרונות זמניים מתנרמלים. החריג הופך לשגרה. מה שהוכר פעם במפורש כהסדר זמני מאבד בהדרגה את זמניותו והופך לאופן שבו פשוט נעשים דברים.

"כמו שריון נפשי"

הרב מרדכי הלפרין, לשעבר יו"ר ועד מושב מירון, העיד כיצד המעמד האקס-טריטוריאלי צמח מתוך נסיגה של המדינה: "המועצה המקומית ניסתה לפעול עד שראש המועצה הוציא צו נגד קיום אירוע ל"ג בעומר. מדינת ישראל, משטרת ישראל, התעלמו מהצו הזה. מאותו רגע החל דפוס שבו המדינה למעשה אמרה: 'אתם אקס-טריטוריאליים. זה לא בסמכותכם'". אורי אילן, יו"ר ועדת התכנון המחוזית בצפון, תיאר כיצד ניגש לאתר: "הנה אתה רואה, היקף של 115 מבנים אמרת, כן? שלא נהרסו במשך 70 שנה. אז, היתה שם חוסר משילות פשוט… האווירה הכללית היתה של כאוס, שאין בעל הבית… ולכן מראש, גם שריינתי את עצמי, מלשון שריּון, כן? הלכתי עם אפוד מגן מנטלי, לא מתחבר, לא זה, לא רב איתם, לא חבר שלהם, לא כלום".

עדותו חושפת את הפרקטיקה הגופנית של עבודה בתוך מרחבים אקס-טריטוריאליים, את הריחוק הפסיכולוגי המודע הנדרש לשם ניווט באזורים שבהם הסמכות הרגילה אינה חלה. "אפוד מנטלי" הופך למיומנות מקצועית הכרחית.

תרבות הסידורים הזמניים

גלעד ארדן, לשעבר השר לביטחון הפנים, העיד שהדפוס משתרע הרבה מעבר למירון: "אני יכול לתת דוגמאות רבות שיש צווי הריסה במגזר הערבי והמשטרה מחליטה שוב ושוב לדחות אותם, לפעמים כי חבר כנסת מתקשר ומפעיל לחץ… אם האכיפה הייתה עקבית, אם החוק באמת היה חל בכל מקום, אולי דברים מסוימים היו נמנעים". דברים ברוח דומה, על מירון וכן גם על אתרים נוספים במרחב הישראלי המתנהלים כמדינה בתוך מדינה או כטריטוריה נפרדת עלו גם מהשיחות שערכו גוזמן כרמלי ולאון בעבודת השדה. הלכה למעשה, מה שהחל כפתרונות זמניים לקונפליקטים סבוכים התגבש למוסדות קבועים. החברה הישראלית פיתחה במירון, ובשורה ארוכה של אתרים אחרים מה שאפשר לכנות "תרבות של סידורים זמניים", גישה ייחודית לניהול מורכבות, שבה הארעי הופך לקבוע ועמימות מכוונת מתפתחת מטקטיקה לשיטת פעולה קבועה.

הסדרים כאלה יוצרים מרחבים המנוהלים לא על ידי החלטות ברורות אלא באמצעות אלתור מוסדי, אחריות מפוזרת והסכמות שבשתיקה. הם מונעים עימות מידי, אך מייצרים במקביל וואקום רגולטורי בו סכנות גלויות יכולות להישאר ללא מענה. הזמני אינו גשר אל פתרון, אלא הופך לפתרון עצמו. וכמו שראינו במקרה של מירון מדובר בגשר אקראי, רופף ומסוכן.

אנתרופולוגיה של אסון

אסונות, כפי שאנתרופולוגים מזהים זה מכבר, הם לעתים רחוקות כישלונות טכניים גרידא. הם צומחים מן הצומת שבין סכנות פיזיות לבין פגיעות חברתיות, פרקטיקות תרבותיות ומבנים פוליטיים. הטרגדיה במירון מדגימה זאת היטב. אסון מירון הוא מקרה שבו הסכנה הפיזית (צפיפות יתר, ותשתית לקויה) פגשה מבנה חברתי (משילות אקס-טריטוריאלית) שהפך התערבות לכמעט בלתי אפשרית. מה שמייחד את מירון הוא שההסדרים האקס-טריטוריאליים לא היו מקריים. הם טופחו במכוון כדרך לנהל מתחים דתיים ופוליטיים. המנגנון עצמו, שתוכנן למנוע סוג אחד של קונפליקט, יצר את התנאים לקונפליקט אחר, קטלני הרבה יותר.

מחיר העמימות

גוזמן כרמלי ולאון מדגישים, הסדרים אקס-טריטוריאליים יכולים לשרת מטרות חשובות. הם מספקים מנגנונים לניהול קונפליקטים שאחרת עלולים להתפוצץ. על ידי השעיית ריבונות רגילה, הם יוצרים מרחב שבו תביעות מתחרות יכולות להתקיים זו לצד זו ללא פתרון מיידי. בחברות מפולגות, הסדרים כאלה עשויים להיות הכרחיים ואף נבונים. אבל אסון מירון חושף את המחיר הנסתר. כאשר "הבנות" ו"סידורים" מחליפות סמכות פורמלית, כאשר עמימות מכוונת הופכת לשגרה משילותית, גם בטיחות בסיסית עלולה ליפול בין הכיסאות. הגמישות עצמה שהופכת את ההסדרים הללו למושכים נעשית מסוכנת כשמדובר בדרישות שאינן ניתנות למשא ומתן, כמו יציבות מבנית וניהול המונים. 45 בני אדם נהרגו כתוצאה מחלל רגולטורי שנוצר לא מחוסר יכולת ממלכתית, אלא מטיפוח מכוון של עמימות. האזהרות היו קיימות. הסכנות היו ידועות. הדפוס חזר על עצמו במשך למעלה ממאה שנה. ובכל זאת, "תרבות הסידורים הזמניים" התנרמלה עד כדי כך שגם מול סכנה גלויה המערכת לא הצליחה להתערב.

מעבר למירון

האתגר משתרע עתה הרבה מעבר למניעת אסון נוסף בעלייה לרגל במירון. הוא דורש חשיבה מחודשת על האופן שבו מדינות מודרניות מנהלות מרחבים הפועלים מחוץ למסגרות משילות רגילות, בין אם מטעמים דתיים, דיפלומטיים או אחרים. כיצד מפתחים מודלים של משילות המאזנים בין כיבוד אוטונומיה דתית או אחרת לבין שמירה על תקני בטיחות חיוניים? כיצד מבטיחים שהסדרים זמניים לא יתגבשו למבנים המונעים הגנה על חיי אדם? שאלות אלו חשובות מעבר לגבולות ישראל. חברות רבות מתמודדות עם ניהול מרחבים שנויים במחלוקת ותביעות מתחרות לסמכות. ההסדרים האקס-טריטוריאליים שהובילו לאסון מירון מציעים סיפור אזהרה על מה שקורה כשהחריג הופך לשגרה, כשפתרונות מאולתרים מתקבעים למוסדות קבועים, כשאיש אינו אחראי באופן ברור משום שכולם למדו שלא להיות.

ובהערת אגב שמעבר למחקר הנוכחי אפשר לחשוב על ההתעלמות המוחלטת מעבודת וועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון מירון, שמסקנותיה הושלכו במהירות לפח, ככל הנראה מבלי שנקראו. ולהציע מחקר נוסף שיבחן מעבר להתפתחות ההיסטורית של מנגנונים אקס טריטוריאליים, את התעוזה שבשחיתות, והבוז לחיי אדם של הממשלה הנוכחית.