החיים על הגבול

מיטל מרגוליס לין בסדרת פוסטים על המסורת של 'משכב לידה', היחס אל נשים אחרי לידה בטייוואן ולמה התקופה הזאת נתפסת כחשובה אפילו יותר מההיריון ומהלידה עצמה

—

אחד הנושאים המרתקים בחיים על הגבול בין מזרח למערב היא להבחין מדי יום כיצד תופעות אנושיות גלובליות מקבלות תרגומים שונים בתרבויות שונות. קחו לדוגמה את הגוף, שהוא אחד הדברים המשותפים לכל בני אדם – לא משנה אם חיו בתקופת האבן באפריקה, במהפכה התעשייתית באירופה או בתקופת וירוס הקורונה במאה ה-21 בסין. גם אימהוּת והיריון הם נושאים אוניברסליים חוצי-תרבויות שבהם עסקו בני אדם משחר ההיסטוריה, והם מככבים עד היום במיתוסים ובמיתולוגיות הן במערב והן במזרח ובתיאוריות פסיכולוגיות שונות הנחשבות לאוניברסליות.

החיים על הגבול בין תרבויות ונקודת המבט האנתרופולגית שאימצתי במרוצת השנים מפגישים אותי מדי יום עם מושגים, תפיסות, הגדרות ואסוציאציות שהתפתחו בתרבויות שונות לגבי גוף האדם בכלל, וארכיטיפ האֵם והאישה בהיריון בפרט. דוגמה לכך אפשר לראות בתקופה שלאחר לידת תינוק.

אני זוכרת את הפעם הראשונה ששמעתי מה קורה לאישה אחרי לידה בטייוואן. זה היה בנובמבר 2011, חודשים בודדים אחרי שהגעתי לטייוואן במסגרת מלגה ללימודי סינית. ידיד שלי סיפר לי שהוא ביקר את אחותו במרכז מיוחד שנשים מועברות אליו לאחר הלידה ונשארות בו למשך חודש שלם. הוא גם סיפר לי בהתלהבות על חשיבותה של תקופת המנוחה הזו ועל כל החוקים והאיסורים שחלים על האישה במהלכה: לדוגמה, אסור לה לחפוף את השיער במשך חודש, והיא חייבת להימנע ככל האפשר ממאמץ מיותר. התיאורים שלו נשמעו לי מאוד משונים, עד כדי כך שלאורך כל השיחה לא הצלחתי להבין אם הוא מדבר ברצינות או שאולי הוא נהנה לראות אותי מבולבלת. סיימנו את השיחה בדברים שאמר לי: "יו-מונג [השם הסיני שלי], יום יבוא ותלדי גם את בטייוואן ואז תוכלי לחוות את זה על בשרך".

וכך קרה. קצת יותר משנה לאחר אותה שיחה התחתנתי בטייוואן, ותוך שלוש שנים עברתי שני הריונות ושתי לידות והפכתי אמא לשניים. בכל פעם שביקרתי אצל רופא הנשים שלי באותה תקופה לבדיקות היריון שגרתיות, הוא התעניין היכן אני מתכננת לעבור את החודש שאחרי הלידה ומי צפוי להשגיח עליי במהלך חודש זה. השאלה הזו המשיכה להדהד בי לאורך כל תקופת ההיריון, ומשיחות עם רופאים, אחיות, חברים וקרובי משפחה גיליתי כי התקופה שאחרי הלידה חשובה אפילו יותר מההיריון ומהלידה עצמה. התקופה הזו זכתה בסינית לשם Zuoyuezi (坐月子), ובתרגום מילולי לעברית – "לשבת חודש". חשיבותו ומאפייניו של החודש הזה מככבים בטלוויזיה, בכתבות במגזינים, בספרים, בהרצאות ובשיחות בין אנשים, אשר כולם מסכימים פה אחד כי מדובר במסורת חשובה שצריך לשמר.

אז מה מקורו של המנהג?

למנהג זה שורשים היסטוריים בני כאלפיים שנה, ומקורו ברפואה הסינית המסורתית אשר לפיה אישה נמצאת לאחר לידה במצב פגיע ורגיש במיוחד הן מבחינה נפשית והן מבחינה פיזית. לפי תפיסה זו, במהלך הלידה האישה מאבדת הרבה מהצ׳י שלה (בתרגום לעברית – אנרגיה או רוח חיים), ועקב כך ישנו מגוון רחב של חוקים ואיסורים הקשורים ברובם לגוף ומכתיבים כיצד עליה לנהוג בתקופה זו – בעיקר להקפיד על מנוחה מרובה, תזונה מיוחדת ותמיכה משפחתית וחברתית.

תקופת משכב הלידה הייתה נפוצה בתרבויות מסורתיות רבות ברחבי העולם, אך היא נכחדה ברובה בעולם המודרני המערבי, משום שהיא לא עולה בקנה אחד עם התביעות והלחצים של אורח החיים בתקופתנו. לאור זאת, מעניינת העובדה כי דווקא חברה מודרנית כטייוואן עדיין משמרת את המנהג המסורתי ומקדשת אותו.

בעבודת מחקר אנתרופולוגית שביצעתי ראיינתי נשים טייוואניות על משכב הלידה שלהן, ותוך כדי הקשבה לסיפוריהן ניסיתי לפענח את אחד המנהגים המעניינים ביותר בטייוואן. במחקר ביקשתי לחשוף את תופעת משכב הלידה בטייוואן בעידן המודרני תוך התמקדות בפרקטיקות הקשורות לגוף האישה היולדת, ולבחון את הקשר בין ההלכה המסורתית של הרפואה הסינית הנוגעת למשכב הלידה, לבין קיום המנהג בפועל. לשם כך ראיינתי (בסינית) אמהות טייוואניות אשר ילדו בשלוש השנים האחרונות, וניתחתי כתבות של מומחים בתחום משכב הלידה שהתפרסמו במגזינים פופולריים. הבחירה בשתי הקבוצות האלו איפשרה לי לרדת לעומק החוויה האישית של הנשים ובמקביל להכיר את התפיסות של המומחים בתחום אשר מעצבים למעשה את השיח העדכני על המנהג.

מצאתי שתקופה זו עמוסה בפרקטיקות ריטואליות אשר להן שתי מטרות: במובן הפיזי, להחזיר את גופה של האישה לתפקוד תקין כפי שהיה לפני ההיריון; ובמובן הרגשי, לעזור לה להסתגל בצורה חלקה ככל האפשר לסטטוס המשפחתי והחברתי החדש שלה כאמא. המסמך הסיני העתיק ביותר שנמצא המתייחס לאישה אחרי לידה הוא "ספר הטקסים", המתוארך למאה הראשונה לפנה"ס. הספר מקבץ טקסטים המתארים את הצורות החברתיות, האדמיניסטרציה והטקסים הפולחניים של שושלחת ג'ואו, ובהם טקסט אחד העוסק באישה היולדת. לפי הטקסט, אישה לקראת לידה צריכה לעבור לחדר נפרד מחדר השינה שלה ולהימנע ממגע פיזי ומילולי עם בעלה. כמו כן, מפורטים טקסים שעל האישה לעבור אחרי הלידה ורק לאחר השלמתם היא תוכל לחזור למגע עם בעלה.

במרוצת השנים המנהג קיבל את שמו והתארגנה סביבו הלכה מסודרת הכוללת חוקים בנוגע לתזונה, התנהגות ואיסורי טאבו שונים. הכללים נגזרים במידה רבה מההבחנה בעולם הרפואה הסיני בין שני האלמנטים יין (Yin 陰) ויאנג (Yang 陽), אשר מייצגים רעיונות דיכוטומיים של נשי/גברי, רך/קשיח, קר/חם, חלש/חזק ועוד, והאיזון ביניהם מבטיח בריאות פיזית ונפשית. לפי התפיסה המקובלת ברפואה הסינית, האלמנט הדומיננטי בגוף האישה באופן טבעי הוא היין, המאופיין בחולשה, קור, רוך וכן הלאה; אך לאחר הלידה האישה נמצאת במצב יין קיצוני מדי, שמתבטא בין היתר בחולשה וקור מופרזים ובמחסור בחומרים מזינים. במצב זה כל נקבוביות עורה פתוחות, מה שעלול לגרום לכך שלגופה תיכנס רוח אשר מסוכנת לבריאותה.

אחד הדברים המעניינים שמצאתי בשיח הפופולרי הטייוואני הוא התפיסה כי אם חודש משכב הלידה מבוצע לפי הכללים ו"כמו שצריך", יש לו סגולות מרחיקות לכת על מצבה של האישה גם לאחר מכן. כלומר, מטרת משכב הלידה היא גם לאפשר לאישה לנוח ולהחזיר לעצמה את האנרגיה שאבדה לה בתקופת ההיריון והלידה, אך בנוסף זוהי הזדמנות לאתחל מחדש את כל מערכות הגוף ולצאת מהחודש הזה "אישה חדשה". לדוגמה, אחת מהמרואיינות סיפרה לי:

״לפי התפיסה שלנו [של הטייוואנים] לידה של תינוק היא הזדמנות עבור האישה לעבור איזשהו תהליך עם הגוף שלה ועם הנפש שלה. החלק החשוב ביותר הוא לא ההיריון ולא הלידה, אלא השלב שאחרי הלידה… זה בטח נשמע לך קצת משונה… אתם המערביים לא עושים עניין מזה ושמעתי שכבר כמה ימים אחרי לידה אישה מתהלכת וחוזרת לשגרה כאילו כלום לא קרה. אבל אצלנו זה עניין מאוד גדול. בהיריון ובלידה כל גוף האישה חווה טראומה… תחשבי על זה, זה ממש שוק עבור הגוף כל מה שקורה שם… הגוף גם מאבד המון דברים חיוניים, את זה את בטח יודעת… אבל מה שמעניין הוא שמתוך המצב החלש הזה אפשר להחזיר לגוף את כל מה שהוא איבד ואפילו יותר מזה. את מבינה את ההיגיון מאחורי זה? הדבר היפה בזה זה שאנחנו רואים לידה של תינוק ואת התקופה שאחרי הלידה כהזדמנות גם לאם להיוולד מחדש."

אז מה קורה מבחינה פרקטית בחודש הזה? כיצד המנהג משנה את עצמו כדי להתאימו לתקופה המודרנית? והאם נוכל לאמץ חלק מהרעיונות הללו כדי להילחם בתופעת דיכאון לאחר לידה במערב? בשאלות אלו אדון בפרקים הבאים.