אנתרוטיוב, אנתרופולוגיה במדיה

רותם קליגר חליוא (מצוות בחברת האדם) כותבת על טרנד "הדמות הראשית" ברשתות החברתיות. באמצעות מושגי האינדיבידואליזציה והבדידות במודרניות המאוחרת היא בוחנת כיצד רעיון שנראה במבט ראשון מעצים ומלא השראה- לחיות את חיינו כאילו אנחנו הכוכבים הראשיים- עשוי להוביל גם להשלכות מורכבות יותר:

חיפוש קצר בטיקטוק של ההאשטאג main character (הדמות הראשית) יעלה כמעט מליון סרטונים המקושרים לנושא. ובאינסטגרם, ההאשטאג main character energy יעלה כחצי מליון סרטונים נוספים. דוגמה לאחד הסרטונים המובילים עם מעל 4,000 לייקים, כוללת אישה שמסתכלת אל המצלמה ואומרת – ״ברוכים הבאים לעידן הדמות המאדר-פאקינג ראשית שלכם, מספיק לשחק בקטן, מספיק לבקש רשות, אל תשימו לב למה שאנשים אומרים מאחורי הגב שלכם…״. בסרטון אחר עם 800 לייקים אישה טוענת – ״אם אתם רוצים לחיות את החיים הטובים… עליכם להיות השמש, המרכז… עליכם להיות הדמות הראשית בחייכם״. בסרטונים אחרים ניתן לראות אנשים הולכים במקומות ציבוריים, מנופפים שלום לכל עבר כאילו כל האנשים הגיעו לכבודם, כמובן מבלי ליידע את אותם אנשים שהם מצולמים בוידאו. אלו רק דוגמאות ספורות, רעיון ״האנרגיה של הדמות הראשית״ התפשט במדיות החברתיות והפך למטבע לשון בקרב צעירים וצעירות בצפון הגלובלי כולו. עד כדי כך שרבים החלו לכנות אותו באופן לא פורמלי – ״סינדרום״ הדמות הראשית.

גוטליב (2025) הגדירה את הסינדרום כאוסף רחב של גישות, מחשבות והתנהגויות אשר מאפשרות לפרט לדמיין את עצמו כדמות המרכזית בנרטיב האישי שלו ובסיפור הכללי של האנושות. זוהי גם דרכו למקם את עצמו ביחס לסובבים אותו – הוא הכוכב הראשי וכל השאר הם שחקני משנה, דמויות עגולות פחות, עם סיפורי חיים פחות מעניינים וקיום פחות משמעותי. הפרספקטיבה של הכוכב, החוויות והפעולות שלו הן היחידות שבאמת חשובות על מנת להניע את העלילה קדימה. לעומת הדמות הראשית וקבוצת החברים הקרובים אליה ביותר, גוטליב מכנה את הציבור הרחב כ-״NPC״ (non player characters), מושג מוכר לכל מי שמשחק במשחקי מחשב ומתאר דמויות שהן חלק מהתפאורה או שמשוחקות ביידי המחשב עצמו ולא על ידי שחקנים אמיתיים שיכולים לשלוט בהן. בכך הן הופכות לסוג של זומבים, דמויות חסרות אישיות, מניעים, תשוקות ועומק, שכל מטרתן היא לסייע לדמות הראשית להגשים את יעודה.

הרעיון מאחורי הטרנד המדובר אולי חיובי. הוא אומר – כל אחד צריך לקחת אחריות על החיים שלו. כל אדם הוא חשוב ומלא פוטנציאל ויש ביכולתו להשפיע על ״העלילה״ של חייו. הרי גם בסרטים וסדרות לדמויות ראשיות יש רגעים של שפל, עצבות ואכזבה אבל בסופו של דבר העלילה תמיד נפתרת והן (וגם הצופים) זוכות לקתרזיס המיוחל. האם זה אומר שכדי לזכות לאותו גורל עלינו לתפוס את עצמנו כמרכז העולם, ולהפוך את כל שאר האנשים סביבנו לדמויות משנה? כאלו שאפשר להתעלם מהן למשך כמה פרקים או ללהק עבורן שחקים חדשים במקרה הצורך? האם דווקא בעידן שבו יותר ויותר אנשים מדווחים על תחושת בדידות, חוסר שייכות וחוסר משמעות, אימוץ דפוסי חשיבה הממקמים את הפרט עוד יותר במרכז תהיה התשובה לסבלו? 

אינדיבידואליזציה של הבניית העצמי

ניתן ואף מתבקש למסגר את תסמונת הדמות הראשית בקונטקס התרבותי והתקופתי של המודרניות המאוחרת. אנתרופולוגים וסוציולוגים רבים כמו באומן, בק, גידנס, אילוז, פורדי ואחרים מתארים את רוח התקופה (״zeitgeist״) כמקדמת אינדיבידואליזם, נפרדות, היעדר תחושת קהילתיות ושייכות ואף בדידות. למעשה, מדינות רבות ברחבי הצפון הגלובלי כמו אנגליה, ארה״ב ויפן הגדירו את הבדידות כמגפה שפוגעת באופן עמוק בבריאות התושבים. במדינות מסוימות אף מינו ״שר לענייני בדידות״. ניתן אם כן לטעון שתופעת הדמות הראשית בשיח היומיומי, במדיה החברתית ובקרב מאמנים תודעתיים וקואצ׳רים היא חלק מתהליך תרבותי רחב יותר.

גידנס ובק כינו את התהליך הזה – אינדיבידואליזציה של הבניית העצמי. כלומר – גיבוש העצמי בתקופה זו הופך אישי יותר, פחות תלוי בקהילה ומתמקד בניסיון למצוא גרעין ראשוני, פנימי של עצמיות שכביכול שוכן בכל פרט. בניגוד לתפיסות המזוהות עם הסוציולוגיה והפסיכולוגיה החברתית כמו רעיון ״העצמי החברתי״ של אריקסון, ״זולתעצמי״ של קוהוט או ״ניהול הרושם״ של גופמן, במודרניות המאוחרת העצמי מתעצב פחות ופחות דרך אינטראקציות, השתקפויות ומפגשים עם אנשים אחרים, אלא דרך אינטרוספקציה והתבוננות פנימית בנפשו שלו (כתבתי יחד עם פרופ׳ קרול קדרון בהרחבה על הנושא הזה כאן). 

תהליכים אלו של אינדיבידואליזציה, נפרדות, חוסר שייכות וניתוק מקהילה יכולים להסביר במידת מה את הקרקע הפוריה עליה צומחים ביטויים טרנדיים כמו תסמונת הדמות הראשית. היא מספקת תקווה כי אולי הפתרון לתחושת הבדידות טמונה בפרט לבדו, ואם רק יאמין בעצמו קצת יותר, יכיר את עצמו טוב יותר, יגלה את גרעיון זהותו, ינצל את מלוא הפוטנציאל שלו, יפסיק להתנהג כמו חלק מעדר כלשהו ויתחיל להתבלט בתור השחקן הראשי של הצגת חייו – אז יפתרו כל הבעיות שלו. אז הוא ימצא את ״החיים הטובים״, את הייעוד ואת הדרך שלו להגשמה עצמית. אולי אז תהיה לחייו משמעות. האמנם? אפרט כעת מספר בעיות מרכזיות שתסמונת הדמות הראשית עלולה לעורר.

הבעיה עם סינדרום הדמות הראשית

כפי שטענה גוטליב (2025) בניתוחה המעניין של דמויות הסרט ״ברבי״, ברגע שאדם תופס את עצמו כדמות ראשית, הוא בהכרח רואה את האנשים סביבו כדמויות משניות בעלות פחות חשיבות ומשמעות בהנעת העלילה (NPC). זוהי הנקודה הבעייתית הראשונה שניתן לזהות בתסמונת. הרי זה בסדר גמור להטעין את עצמך באומץ ותחושת חשיבות רגע לפני שאתה עולה לדבר מול קהל בהרצאה, אבל זה דבר אחר לגמרי לעשות זאת במהלך יום הולדת, חתונה של חבר או ביקור של קרוב בבית חולים. בניגוד לרעיון המשא ומתן על הרושם בכל אינטראקציה חברתית כפי שגופמן היטיב לתאר, הפרט בעל תסמונת הדמות הראשית מניח מראש כי הכוח והחשיבות יימצאו אצלו בכל סיטואציה. הוא שוכח, או לכל הפחות לא רואה חשיבות ביכולת לגלם לעיתים מרצון דמויות תומכות, איכפתיות ורגישות בסיפוריהם של אחרים, להקדיש תשומת לב רבה יותר למערכת היחסים הדינמית בינו לבין סביבתו, במקום להפוך את עצמו למושא תשומת הלב היחיד.

במקרה כזה, הפרט גם עלול לצפות שיעניקו לו יחס מיוחד, שכן הוא הכוכב. האם יצליח להגיב בסבלנות וברוגע כשחבר או בן משפחה יסרבו לעשות זאת? כשיקלע לריב עם נהג אחר בכביש או כשיתבקש לדבר בנימוס למלצר במסעדה? בתור הכוכב של חייו, כיצד הוא אמור להתמודד עם מטלות בלתי פוטוגניות כמו ניקוי השירותים בביתו, שיחה מורכבת עם הוריו או יום עבודה משעמם מול המחשב? 

אורכו של סרט ממוצע הוא שעה וחצי. אומנים ואומניות מתחומים רבים עמלים בלי סוף על מנת לגדוש אותו בדרמות, לצלם מהזוויות הנכונות, למתוח את הצופים עד לרגע השיא ולסיים במחיאות כפיים סוערות. הדמויות בסרט מחולקות לרוב לדמויות רעות וטובות באופן מובהק ולצדן דמויות חסרות כל חשיבות שרק מנפחות את העלילה כמו תוספת של חסה בסלט. החיים לעומת זאת מעט מורכבים יותר. הם לא מעוצבים כדי לעניין ולרגש בכל רגע נתון. למעשה, הם מלאים בשעמום. יש מעט אבק כוכבים אצל אבא שבדיוק מנקה קקי גב, או אצל צעירה שנתקעה בפקק ועומדת לאחר לעבודה פעם אחת יותר מדי. האם אדם שמאמץ את רעיון הדמות הראשית כדרך חיים יהיה מסוגל להתמודד עם רגעים כאלו? האם יצליח לגלות אמפתיה כלפי מי שמראש הוא לא תופס כשווים לו אלא כדמויות משנה נחותות?

בספרה, ״מדוע האהבה כואבת״ אילוז מתייחסת לבעיה דומה שצפה ועולה בראיונות אודות חיי האהבה המודרניים. היא טוענת שהדמיון דרכו אנו חושבים ומצפים לחוות זוגיות מעוצב על ידי סכמות נתונות מראש, מלאות דימויים וייצוגים שנשתלו בו דרך סיפורי אהבה בסרטים וסדרות פופולריים. כך למשל היא מביאה סיפור של אישה שטוענת במפורש כי דמותו של יו גרנט בסרט ארבע חתונות ולוויה אחת היא שפיתחה אצלה אובססיה לגברים בריטים, ושסוגת הקומדיה הרומנטית קיבעה אצלה את חלום ״הדלתות המסתובבות״ (לפגוש במבטו של גבר החלומות תוך כדי כניסה בדלת שקופה לקניון, להתקל בו בספריה או במקרה בכניסה לקולנוע). באותה נשמה היא מתארת גם כיצד מציאות חייה ומערכת היחסים עם בן זוגה לשעבר לא עמדו בציפיות הללו ובסופו של דבר הם נפרדו. כלומר, החשיבה על החיים דרך משקפת הקולנוע והסכמות הקבועות מראש שהיא מייצרת (למשל – בהתחלה שני בני הזוג סולדים זה מזה אבל בסוף הם מתאהבים כמו בסרט "כשהארי פגש את סאלי"), עלולה להוביל לאכזבה עמוקה כאשר במציאות תהליכי בנייה של מערכות יחסים עלולים לקחת זמן ארוך יותר, להיראות הרבה פחות פוטוגניים ולכלול אינספור פשרות.

המצלמה הגדולה עינה פקוחה

אלמנט נוסף המאפיין את רעיון הדמות הראשית הוא נוכחתה הפיקטיבית אך התמידית של מצלמה שכביכול מתעדת את הסרט או הסדרה של הגיבור. יעידו על כך סרטונים רבים במדיות החברתיות אשר מעוצבים למשעי בסגנון אסתטי קולנועי מסוים ונושאים כיתובים כמו: ״pov: you're the main character in an X movie", כאשר משמעות הקיצור pov היא ״point of view״, ונקודת המבט דרכה אתה מסתכל על העולם עוברת דרך ליטוש אסתטי, עריכה מקצועית, סטיילינג וכן הלאה. כותרת נוספת שמזוהה מאוד עם הטרנד היא ״romanticizing your life", ומשמעה גם כן לעצב את חייך מתוך נקודת מבט אסתטית שתשווה להם מראה של סצנות מסרטים או סדרות על ידי הדלקת נרות ריחניים, אימוץ סגנון לבוש מסוים ואפילו תרגול הבעות פנים כמו אלו של כוכבי הסרטים. אם גופמן תיאר מסכות רבות אותן כל אדם עונד בהתאם לסיטואציות חברתיות שונות ותוך התאמתן לאינטראקציה החברתית ולמערכת היחסים עם הסובבים אותו, כעת מדובר על עטיית מסכות באופן מודע ומכוון יותר, אשר לא תלוי במפגש החברתי אלא בחזון העיצובי של אותה ״דמות ראשית״ על הסט.

החוויה של הפרט במודרניות המאוחרת כמי שמתנהג כאילו מצלמה עוקבת אחריו בכל רגע נתון כבר תוארה בספרות פעמים רבות. מתייסן גייס לשם כך את מושג הפנאופטיקון של פוקו והציע במקומו את הסינאופטיקון (Synopticon); במקום בית הכלא המעוצב כך ששומר המגדל צופה (כביכול) בבת אחת באסירים רבים, הסינאופטיקון מתאר את החוויה של הפרט היחיד כאילו אינספור עיניים צופות בו בכל רגע נתון. בדומה לתוצאה של אדריכלות הפנאופטיקון, כך גם השימוש המתמיד במדיה החברתית והידיעה שתמיד יכולים לצלם אותך, ברחוב, בחנות או אפילו בבית, יכולה להוביל למשטור עצמי ולחרדה מתמדת שעליך להתלבש טוב מספיק, לשמור על גוף חטוב ועל בית מסודר כאילו היה סט צילום. מיותר להסביר כיצד רעיון הדמות הראשית כדרך חיים מעצימה את החוויה הזאת. כפי שחזה בודריאר – הדימוי מתמזג עם מציאות היומיום וקשה להבדיל בין גילומה של אותה דמות ראשית לבין הפרט שאמור לגלם אותה.

ולבסוף, ראוי להתייחס גם להשלכות הצרכניות של הטרנד העכשווי. מאחר ודמות ראשית זקוקה לבגדים צבעוניים, חפצים ואפילו ״signature scent״ שיזוהה איתה, חברות רבות מציעות בשמים, פרטי לבוש, אקססוריז, איפור וטיפוח שטוענים לעזור לכל אחד ואחת להרגיש את אנרגיית הדמות הראשית. מסתבר שכדי ״לחיות את החיים הטובים״, כפי שמציע אחד הסרטונים שהצגתי בפתיחה, צריך קודם כל לשלם.

אסכם את טענותיי עם פרשנות נוספת לתסמונת הדמות הראשית, אשר בעייני משקפת הרבה יותר מטרנד ילדותי חולף במדיה החברתית. אותה ״אנרגיה״ אינדיבידואליסטית שיכולה לעיתים לעורר מוטיבציה ולנטוע אומץ חיובי ומקדם בילדים ביישנים או כאשר היא מוכלת לכדי סיטואציות ספציפיות, מובילה להשלכות אחרות לגמרי כאשר מאמצים אותה בעלי כוח. האם זו גם האנרגיה שמובילה את טראמפ כשהוא משתלח בקהילות שלמות תחת שלטונו? האם זו האנרגיה שמובילה את קניה ווסט כשהוא מקליד עוד ציוץ אנטישמי באיקס? אולי זו גם האנרגיה שמשכנעת את ביבי כי אף אחד אחר לעולם לא יוכל לעשות את עבודתו נאמנה כמוהו. ואם הם הדמויות הראשיות, למה זה הופך אותנו?

לקריאה נוספת: