תרבות האוכל

נמרוד לוז כותב על עבודתו של פרופ׳ רוני אלנבלום, שנפטר בפתאומיות לפני כמה ימים ועל הקשר בין שינוי אקלים, רעב ושינויים חברתיים ותרבותיים.

שודר בתוכנית שלושה שיודעים ב13.01.21 – החל משעה ושלושים ותשע דקות (1:39)

הקשר בין מזון לשרידותו של המין האנושי דומה שאינו זקוק להסבר נרחב או תיאוריות גדולות. ללא מזון לא יתכן קיום ומאליו מובן כי שינויים סביבתיים כבצורת, גשם שלא בעייתו גלי קור או חום יכולים להשפיע באופן מהותי על כמות וזמינות המזון העומדת לרשותנו. הדאגה המרכזית לה שותף המין האנושי כולו מאז המהפכה החקלאית, עת התחלנו לייצר עבור עצמנו את המזון, היא האם הצעדים שנקטנו בהם להבטיח את מזוננו אכן יעלו יפה. בני אדם כפרטים וכקבוצות מוכנים לשלם מחירים כבדים מאוד כדי להבטיח את עתידם התזונתי. לשם כך, המלכנו על עצמנו מלכים, קיסרים, ח'ליפים, ראשי ממשלות, נשיאים, הענקנו מעמד מורם מעם למכשפים, חוזי עתידות, אנשי דת ועשינו כל זאת כדי להבטיח את עתידנו ולהשקיט את החרדות הקיומיות שלנו. החוזה הבסיסי שיצרנו עם אלו ששולטים בנו, גם אם אף אחד מהצדדים מעולם לא חתם עליו, היה פשוט למדי: ספקו לנו את המזון והביטחון בעתידנו, ואנו נשלם לכם מיסים, נעריץ אתכם כאלים, ונקיים את החוקים שתייצרו עבורנו ובלבד שהלחם לא יחסר. קיסרי רומא ידעו היטב כי ללא לחם ושעשועים שיספקו להמונים תתרחשנה מהומות אזרחים ושלטונם יעמוד בסכנה. מי שחשו על בשרם היטב את המחיר של הפרת החוזה הזה היו השליטים הדיקטטוריים של לוב, תוניסיה ומצרים שהופלו על ידי ההמון הזועם במסגרת אירועי האביב הערבי שהחלו כזכור על רקע עליית מחירי מזון והתגברות הרעב בארצותיהם.

רעב הוא המניע האולטימטיבי לפעולה ובעטיו כולנו, בסופו של דבר, נפר כל מוסכמה חברתית תרבותית ונחלל עקרונות טאבו מקודשים כאיסור האוניברסלי (כמעט) על אכילת בשר אדם. במכתב ששלח ב1056 הסוחר המוסלמי אסמעיל בן פרח הוא מתאר את המתרחש בעירו, אלכסנדריה, בעבור חבר יהודי לעסקים שחי בקהיר. תיאורו מדגים היטב מצב שבו נפרצות הסכמות חברתיות-דתיות-תרבותיות כתוצאה מרעב מתמשך: "מי שיוצא החוצה מביתו נרצח ואוכלים את בשרו ומי שנותר בבית מת ברעב". אך להעדר מזון מתמשך יכולות להיות השלכות חברתיות ופוליטיות רחבות היקף הרחק לא רק ברמה הפרטית אלא על המרקם החברתי כולו כפי שמציג מתאו מאורפה את המתרחש באזורו (אזור עירק-תורכיה של היום) בשנת 1080 לסה"נ:

 "באותה שנה התחוללה בצורת חמורה בכל הצד הזה של הים התיכון.. עיבוד האדמה הופסק, היה מחסור במזון והחקלאים התמעטו בשל המלחמה… הרעב התפשט בכל הארץ… אזורים רבים ננטשו מתושבים…. לא היה בטחון באנטיוכיה, קיליקיה, שכן הפליטים רבים מספור..בשל מספרם העצום נראה היה כאילו כל הארץ מכוסה בלהקות ארבה. אנשי מעלה הסתובבו כשהם מתחננים לאוכל במו עיננו חזינו בכל אלה בשל הבצורת ובשל האלימות רבתה התמותה בכל הארץ כולה ולא היה אפשר לקבור את כל המתים והארץ מלאה בגופותיהם. הציפורים וחיות הטרף עייפו מלאכול אותם והארץ העלתה צחנה" (מצוטט מתוך מאמרו של אלנבלום, ״שינויי אקלים, טקסטים כתובים וניתוח קריסת תרבויות״ שפורסם בגליון 142 של זמנים)

תיאור זה מבהיר את הקשר בין שינויים סביבתיים, במקרה זה בצורת, לכמות האוכל הזמינה המובילה לנטישה המונית ועליה דרמטית במספרי הפליטים, הרס מרקמי חיים, אלימות ברחובות ומוות סיטוני. קשר זה בין האקלים והתנאים הסביבתיים להתפתחות הציביליזציה האנושית העסיק הוגים ואינטלקטואלים רבים החל מהפילוסופים היוונים, בואכה אבן ח'לדון המלומד המוסלמי בן המאה ה-14, וכלה כמובן בחוקרים מודרניים.

בשנות השישים של המאה הקודמת מציג חוקר בשם יוברט לאמב תיאוריה של שינויי אקלים שהתרחשו באלף האחרון באירופה, וטוען כי היו לאלו השפעות ניכרות על התרבויות בנות הזמן. הדיון שנפתח בעקבות כך העסיק בעיקר את חוקרי המדעים הניסויים, ודווקא היסטוריונים שאמונים על תיעוד וניתוח תמורות אנושיות בעבר, חששו להיכנס אליו. הם דחו את הסיבתיות שהציג לאמב בין אירועים מסוימים שהתרחשו באירופה לשיח האקלימי שהחל להיווצר במדעים הניסויים, וראו בהם לא יותר מתיאוריות דטרמינסטיות שאינן לוקחות בחשבון הסברים מקומיים או אירועים אקראיים. רובם סרבו להכיר בקשר שבין אירוע אקלימי קיצוני לתופעות היסטוריות הנגרמות בעטיו. יתרה מכך, רובם לא פיתחו מתודה מחקרית שתאפשר בחינה שכזו. היינו זקוקים למי שיתחיל לחבר עבורנו את הנקודות ויצביע על הקשרים שבין שינויים חברתיים לתנודות אקלימיות.

מי שעשה זאת היה פרופ' רוני אלנבלום, גיאוגרף היסטורי מהאוניברסיטה העברית וחבר האקדמיה הישראלית למדעים, שעוד בטרם שנכנס למחקר של היסטוריה אקלימית והשפעותיה, הצליח לשנות את האופן בו אנו מתבוננים ומבינים את ההתיישבות הצלבנית בלבנט במספר מחקרים פורצי דרך.

בניגוד לחבריו ההיסטוריונים, אלנבלום סבר כי ניתן לשחזר את העבר האקלימי בדיוק שנתי וגיאוגרפי על ידי שימוש בטקסטים היסטוריים שכתבו חברות אורייניות כדוגמת האימפריה הרומית והסינית ובוודאי באלו שהתקיימו במזרח התיכון המוסלמי הפרה מודרני. בחברות אלה היתה מקובלת כתיבה היסטורית הקרויה אנאלים, כלומר ציון האירועים שהתרחשו על פי השנה בה התרחשו. בתיאורים אלה, כמו בתיאור של מתיו מאורפה שהבאתי לעיל, ניתן למצוא אזכורים של אסונות אקלימיים שונים כבצורות, גשמים שלא בעיתם, גלי קור ועוד על בסיס שנתי. באופן זה הצליח אלנבלום לתעד באופן מדויק ולקשר בין אירועים שעד עתה נראו אקראיים כדי להסביר את התופעות החברתיות שהתרחשו בעטיין. רוני יצא למחקר רחב היקף שכלל בחינה של מקורות מציוויליזציות שונות במסגרתו נאספו עדויות רבות של מקרי קיצון אקלימיים שהתרחשו במהלך המאה ה-11 באגן המזרחי של הים התיכון. אירועים אלו סייעו להבהיר את הקשר בין השינויים האקלימיים הקיצוניים שהתרחשו למה שהגדירו רוני כקריסתו של אגנו המזרח של הים התיכון.

המתודה החדשה שיצר אלנבלום מאפשרת לראשונה להצביע על מהלך סיבתי ברור בין תופעות אקלימיות אקראיות לשינויים חברתיים ובמילים אחרות התפתחויות היסטוריות. טענתו העקרונית היא שהגורם המרכזי באמצעותו שינוי אקלים משפיעים על חברות מורכבות ולכאורה יציבות הוא זמינות המזון והמים. המחסור במזון היה הגורם שקישר בין האנומליות האקלימיות שתועדו אצל היסטוריונים שונים בני המאה האחת עשרה לשלל תהליכים פוליטיים כלכליים וחברתיים ולקריסה של מסגרות קיימות.

אירועים אקלימיים חריגים מקטינים את כמות המזון העומדת לרשות האוכלוסייה ומחסור במזון מוביל לזעזועים חברתיים, לתסיסה ולערעור היציבות הפוליטית והן עושות זאת בהווה כשם שעשו זאת בעבר. מספיקה לעיתים, כפי שהראה רוני, בצורת קצרה יחסית כדי לגרום להגברת האלימות, להקצנה דתית ועליה בפגיעות של קהילות מיעוט דתיות ולהעמקת השסעים החברתיים בין קבוצות אתניות ודתיות מתחרות. במקרים בהם המחסור במזון הוא ארוך ומתמשך החרדה הקיומית והמצוקה תופנה כנגד השליטים עצמם והדבר יכול להוביל לקריסתה של אותה יישות פוליטית.

כך למשל גלי קור קיצוניים שהתרחשו במרכז אסיה במהלך המאה ה-11 הובילו ליציאתם של קבוצות נוודיות מערבה ובסופו של יום היו אלה קבוצות נוודיות אלו שהובילו לחיסולה של הח'ליפות העבאסית ולימים גם של האימפריה הביזנטית. כלומר, לא ניתן להבין את עלייתה של הסלטאנות הסלג'וקית ואחריה את היווצרותה של האימפריה העות'מאנית במנותק מהאירועים הדרמטיים שהובילו לגלי הגירה עצומים של גורמים תורכיים ממרכז אסיה לאזור הים התיכון.

חברות אנושיות טוען אלנבלום ואין זה משנה כמה הן מורכבות או נדמות לנו מוצקות יכולות להתפורר עד מהרה בעקבות שינויי אקלים שישפיעו על זמינות מזון ויורידו את חוסנן החברתי והפוליטי. הבנה זו הובילה אותו להתחיל בפיתוחה של תיאוריה חדשה וגדולה על הקשר בין מחסור במזון וצידו האחר השפע וכתיבתה בספר חדש לו קרא שבריריות. הספר עוסק בעיון מחודש בקשרים שבין מדעי הרוח למדעי הטבע ובכל הקשור באופן שבו תודעת שפע ומחסור מעצבות את החברה האנושית והסתכלותנו על המתרחש סביבנו.

אלא שרוני לא יזכה לראות בצאת ספרו החדש והשיח המדעי הער שייווצר בוודאי לאחר פרסומו. ולדאבון ליבי השם שנתן לעבודתו כאילו ניבא את הסוף ואכן את שבריריותם של החיים. רוני מת ובמקרה שלו יאה המונח בטרם עת וטרם היה סיפק בידו להשלים את כל תוכנותיו המחקריות שהיו תמיד שאפתניות ומעוררות הערצה. בתחילתה של 2021 בעודנו שקועים עדין בהתמודדות עם אחד המשברים המורכבים שידענו כבר שנים רבות הגעתנו הבשורה המרה על מותו בחטף מהתקף לב. הוא יחסר מאוד לרבים מאיתנו בקהילה האקדמית ומחוצה לה, ובוודאי לכל מי שהכיר את הישגיו המדעיים הייחודיים. בדרכו הייחודית גם בעיסוקו במזון ורעב והקשר בינם לשינויי אקלים הציג נקודת מבט מקורית, ייחודית מאתגרת הפורצת את גבולות השיח. אני בספק אם הצלחתי בשורות קצרות אלה להכיל את העושר הגדול שהשאיר לנו ודומה ששורת הסיום מתוך "אגרת" לאלתרמן יאה והולמת יותר: "רציתי לחבר לך היום איגרת אבל אל לב הזמר נשברה העט".  

דברים לזכרו של רוני שהיה מורה, חבר, מעיין נובע של כריזמה וחדשנות מחשבתית. תחסר לי מאוד.

.

כנס על משבר האקלים במדעי הרוח והחברה יתקיים לזכרו של רוני אלנבלום ב27-28 בינואר.

לתוכנית המלאה – ראו כאן