תרבות האוכל

נמרוד לוז על על אוכל וטקסי צריכה בחג ההודיה האמריקאי – אחד החגים החשובים בתרבות האמריקאית

חג ההודיה האמריקאי מתקיים כל שנה ביום החמישי הרביעי בחודש נובמבר. מדובר בחג שבסיסו הוא אזרחי לגמרי אף שהוא נתפס על ידי רבים כחג דתי משום שהוא ממשיך את התפיסה הנוצרית-הפוריטנית שאפיינה את המתיישבים האירופיים הראשוניים ביבשת החדשה ביחס לארוחות הודיה לאל על השפע שהעניק. כחגים אחרים, דתיים ושאינם דתיים, גם בחג ההודיה מרכזו של החג יהיה ההתכנסות המשפחתית והטקס המרכזי בו יתרחש בארוחה המשותפת המרכזית והמנות הייחודיות לה.

תהליכי הקניה, ההכנה והבישול הכרוכים באוכל של חג ההודיה גם הם טקסים המתמקדים בצריכה ובמזון וכדרכם של טקסים הם מאפשרים שיח ומשא מתן בין המשתתפים השונים – כלומר מרבית אזרחי ארצות הברית – לא רק באשר לתרבות הצריכה האמריקאית אלא גם לאופן שבו יגדירו תרבותית את האמריקאיות בת זמננו. טרם החג במהלכו ואחריו מאמץ רב מושקע בכל הקשור באוכל המוגש בו, במפגש סביבו ובמידה רבה גם בטיפול בשאריות הרבות הנוצרות בעקבות ארוחת החג המרכזית.

אחת המנות המזוהות ביותר עם חג ההודיה המופיעה על שולחנן של כ98% מהמשפחות האמריקאיות בסעודת החג היא תרנגול הודו צלוי בתנור. המנה תוגש  עם מילוי מיוחד המכיל אוכמניות, לחם ועוד מרכיבים בהם תבואנה לידי ביטוי ההיסטוריות המשפחתיות ומגוון ארצות המוצא של חברת המהגרים הגדולה בתבל היא ארצות הברית. גם מי שלא יטרחו ויכינו תרנגול הודו כהלכתו יקנו אותו, ככל הנראה, כמנה מוכנה ברשתות המזון. עדות מובהקת להתקבלותו לשיח הכללי האמריקאי של תרנגול ההודו נמצא בסרט 'גנגסטר אמריקאי' המתאר את עלייתו ונפילתו של פרנק לוקאס, אחד המוחות הקרימינליים המבריקים של ניו יורק בשנות השבעים המגולם על ידי לא אחר מדנזל וושינגטון. באחת הסצנות עומד לוקאס/וושינגטון ומחלק במזג אויר סגרירי למדי של סוף נובמבר צפון אמריקאי תרנגולי הודו בעבור סעודת חג ההודיה המתקרבת ובאה לקהילה שלו, תושביה העניים והשחורים של הארלם.

הארוחה המרכזית של החג שתרנגול ההודו הממולא עומד בליבה הפכה לאחד הסמלים המובהקים ללאומיות האמריקאית שאפילו השחורים שהיו, ועדין הם, מיעוט מדוכא בארצות הברית מצליחים להתחבר אליו וכמוהם קבוצות מהגרים רבות ובהם גם יהודים, למרות המצאותם של מרכיבים נוצריים.

לתרנגול ההודו תתלווינה מנות המורכבות ממזונות העולם החדש אליהם התוודעו המתיישבים הלבנים במהלך המאה השבע עשרה עם הגיעם ליבשת החדשה כדוגמת תירס, שעועית ירוקה, ומיני דלעת. מנות אלו כתרנגול ההודו אמורות להמשיך את מסורת חג ההודיה הראשונה שהתקיים על ידי המתיישבים הראשונים בפלימות' מסצ'וסטס ב1621. על פי הסיפור המסורתי היה זה לאחר תקופה קשה במיוחד בה מתו רבים מהמתיישבים בשל רעב ומחלות ורק לאחר שהילידים השכילו ללמדם כיצד לגדל את המזונות המקומיים ולשרוד התכנסו הנותרים והודו לאל על השפע המוענק להם. הם כמובן לא שכחו להזמין לארוחה את שכניהם בני שבט הומפאונג, למרות שמאוחר יותר לא הייתה להם שום בעיה לאכול אותם, כפי שאראה, סימבולית ומעשית. עבור רובם של האמריקאים כל סוגי האוכל האלה ובוודאי תרנגול ההודו יאכלו רק במהלך חג ההודיה וכך האוכל הופך גם להיות סמן קולינרי לייחודיותו של היום בלוח השנה האזרחי האמריקאי כסופגניות הנאכלות רק בחנוכה, מצות בפסח או הקטאייף והעוואמה שהם הקינוחים המתוקים המסורתיים לציון סיום חודש הרמצ'אן.

הסיפור של חג ההודיה כבר היה לחלק מהמיתוס האמריקאי המקובל. על פי המסורת אותה לומדים ילדי ארצות הברית חג ההודיה הראשון נחוג כאמור כבר ב1621 על ידי המתיישבים החדשים ביבשת החדשה. ארוחת החג היא לפיכך שעתוק, שחזור וחזרה אל המקורות ואל הקולינריה שנוצרה ונאכלה כבר אז. המציאות היתה שונה למדי מהסיפור האמריקאי המסופר כיום. חג ההודיה במתכונת הנוכחית נקבע כחג רשמי על ידי הנשיא לינקולן רק ב1865. היה זה לאחר מלחמת האזרחים העקובה מדם ופרימתה של הסולידריות הלאומית ובוודאי בין מדינות הצפון לדרום. כחלק מהמאמצים לשיקומה של האומה נוצר הצורך ביצירת מסורות לאומיות חדשות ומשותפות. יום החג נולד אם כן כדי לייצר מחדש תחושת לכידות וסולידריות בקרב כל מי שהם אמריקאים. יצירתם של טקסים וסמלים לאומיים משותפים כדוגמת טקסי יום עצמאות טקסי זכרון או שימוש בדגל הם מהלך שגרתי ונדרש ליצירת האומה המודרנית וכתמיד לאוכל תפקיד חשוב ומרכזי באלה. ליבו של הטקס הנוכחי של חג ההודיה הוא שחזורו השנתי של מה שאמור להיות המשתה המקורי האמריקאי כפי שחגגו המתיישבים הלבנים הראשונים והוא מתממש במרחב הביתי והמשפחתי בעיקר.

החג הוא משא ומתן מתמשך בין הצרכנים השונים באשר לרפרטואר המנות שיאכלו בו. ודרך טקסי הצריכה האלה המתקיימים במרחב הביתי מתנהל שיח צרכני לאומי על עקרונות וקטגוריות תרבותיות אמריקאיות. המשא ומתן וההסכמות כמו גם המחלוקות על סוגי האוכל שיוכנו ויאכלו מאפשרים למשתתפים לנסח לעצמם תרבות אמריקאית ולאומיות אמריקאית מהן ובצורה ישירה ובלתי אמצעית המתגלמת בסופו של דבר באכילה. האומה האמריקאית נלעסת, מתחדשת ומיוצרת מחדש במטבח הביתי בו מתרחש בדרך כלל טקס חג ההודיה. בעבור אזרחי ארצות הברית זו דרך להוכיח לעצמם את יכולתם להשיג את צורכי הקיום ויתרה מזו אישור לשפע ולחסד האלוהי המוענקים להם.

בניגוד לגישה המסורתית הצנועה ומסתפקת במועט המאפיינת את האתוס האמריקאי הנוצרי ובאה לידי ביטוי באכילה מדודה ומתונה הרי שבארוחות חג ההודיה השפע ניכר במגוון הגדול המוגש לשולחן ובשפע המוערם על הצלחות. בצילומים הרבים של הארוחות ניתן לראות היטב כיצד המנות הגנריות מתמזגות זו לתוך זו וממלאות את הצלחות כביטוי נאמן לנוכחותו של אותו שפע אלוהי. משפחות אמריקאיות נוהגות שלא כהרגלן במהלך השנה לשהות יחד ימים ארוכים באותו מרחב ביתי ובמסגרת השהות המשותפת להכין את המנות המסורתיות. בצידן ניתן לראות גם כחלק מהדיאלוג המתמשך על הצריכה והתרבות גם שינויים מקומיים/משפחתיים ולעיתים גם בקנה מידה ארצי. כך למשל בעוד שביחס למרבית המנות תהייה הקפדה יתרה על הכנה ובישול ביתיים הרי שביחס למנות האחרונות נוצרו עם הזמן הרגלי רכישה של מיני מתוקים תעשיתיים. חג ההודיה מספק לנו לפיכך חלון מעניין להתבונן באופן שבו צריכת מזונות מייצרת תרבות וערכים ולא רק ביטוי פסיבי של אלה.

הבחירה בתרנגול ההודו כמוקד הארוחה מרתקת במיוחד מבחינת המשמעויות הסמליות שלה. תרנגול ההודו הקרוי בצפון אמריקה תרנגול תורכי או בפשטות תורכי (Turkey) הוא מייצג נאמן של העולם החדש אליו הגיעו המתיישבים. זו חיה שכמוה לא הכירו בעולם הישן. השם שבחרו לה תרנגול תורכי נלקח בטעות מתרנגולי בר מאזור גינאה המשוונית ששווקו באירופה על ידי סוחרים תורכיים ומכאן השם שהוצמד להם. העוף הצפון אמריקאי אותו מצאו ושאותו גם הצליחו לביית הפך להיות שלא בטובתו סמלה של ארוחת החג. העוף בצורתו הטבעית החיה ובצורתו התרבותית המבושלת והממולאת מבטא באופן סמלי את יחסם של המתיישבים לילידים המקומיים להם קראו בטעות אינדיאנים. כעוף בצורתו הטבעית נתפסו הילידים כפראים ותמימים המחוברים לאדמה וחיים בגן עדן סביבתי ומצד שני כמסוכנים שאינם מוכנים להתנצר או להפנים את ערכי התרבות הנכונים לשיטתם ועל כן חייבים לבייתם. קיימות לפיכך הקבלות בין היליד הפראי שצריך למשטר להשתלט ולאכול באופן מטפורי לבין ביותו של העוף הפראי והפיכתו לסמלה של הארוחה המייצגת יותר מכל את ההתערות בעולם החדש.  ובאופן כמעט אירוני המתקשר לטקסי הצריכה של חג ההודיה יום השישי שלאחר החג קרוי יום שישי השחור והפך להיות עם הזמן לחגיגת צריכה על סמי מרץ. השם שחור נצמד לו ככל הנראה משום שמאזן חיובי בספרי הסוחרים נרשם בשחור וזה בשינוי למתרחש על פי רוב באופן מסורתי בנובמבר שבו בדרך כלל יש ירידה בצריכה ומאזן שלילי המופיעה ברשומות בצבע אדום. והנה עוד תרומה משמעותית של חג ההודיה לטקסי הצריכה האמריקאים.