תרבות האוכל

נמרוד לוז על נוסטלגיה ועל הגעגוע לקולינריה שהיתה ובעיקר לא היתה בחדר האוכל הקיבוצי

שודר בתוכנית שלושה שיודעים 11.11.2020

ב1951 סערה הארץ. ממרחק הזמן הדברים נראים כמעט בלתי נתפסים אבל מחלוקת אידיאולוגית באשר למי מהמעצמות והגושים הפוליטיים בעולם תשתייך או תתמוך ישראל קרעה את התנועה הקיבוצית, הובילה לפילוג של קיבוצים קיימים, קרעה משפחות ואפילו הפרידה בין בני זוג. הקיבוץ הראשון להתפצל היה קיבוץ אשדות יעקב למה שמוכר כיום כאיחוד ומאוחד. לאחר הפיצול נדרשו אנשי המאוחד להקים בקיבוצם החדש את כל התשתיות ועימן גם את חדר האוכל, מחסן המזון הקרוי גם אקונומיה ומאפיה משוכללת למדי. המאפיה הייתה הממלכה של מלכה אבני האופה המיתולוגית של הקיבוץ שבה מותר היה לחברות הקיבוץ לאפות יום אחד בשבוע. בשאר השבוע נאלצו לתמרן בין החשש מאישיותה הקשוחה של האופה תוצרת גרמניה יקית למהדרין לבין התאווה למאפים שלה שהיו נדירים באיכותם בנוף הקולינרי הדל של הקיבוץ. עבור ניצן, האקס-קיבוצניקית הפרטית שלי וילידת אשדות יעקב מאוחד כמו אחרים בקיבוץ המתכון הזכור ביותר מאותה מאפייה היה המקלות המלוחים. אמא של ניצן, סבתא חנה שלנו, עדין מכינה אותו על בסיס שבועי. בספר שערכו אסי חיים ועפר ורדי שהוקדש למתכוני והווי חדרי האוכל הקיבוצים הם מכתירים את המתכון בשם: טעם הפילוג.

חדר האוכל היה ליבה של ההוויה הקיבוצית ובו לא רק נפגשו לאכול שלוש פעמים ביום שבעה ימים בשבוע וכל ימות השנה כולל ימי כיפור בקיבוצים מסוימים. כאן חולק הדואר, כאן היו הפגישות המשמעותיות ושיחות הקיבוץ המפורסמות בהן נגזרו גורלות והוחלטו החלטות הרות גורל בצד הטיפול בצד האפור והיום יומי של החיים המשותפים.

אך כמוסדות אחרים וכמוהם כתנועה הקיבוצית כולה גם חדרי האוכל כפו ראשם לתמורות האידיאולוגיות-כלכליות-פוליטיות שעברו על החברה הישראלית ובשל תהליכי ההפרטה הדרמטיים והשינויים בחיי הקיבוץ נסגרו רובם ועימם גם נפסקה האכילה השיתופית (חיים וורדי, 2012).

העלמותו של המקום הפיסי ועימו הפעילויות הרבות שהיו קשורות אליו מובילות לנוסטלגיה קולינרית מרתקת למדי בו טעמים ומתכונים של העבר הופכים להיות משאת נפש. ואין זה משנה כלל כי בחלק ניכר מהקיבוצים ובמשך שנים לא מבוטלות התקיימו מטבחים של רעב ומחסור ובוודאי שרחוקים מאוד מתרבות השפע הקולינרית הנוכחית.

כיצד אם כן מתרחש התהליך במסגרתו המטבח הקיבוצי שבניגוד לקיבוץ עצמו לא הותיר חותם עמוק על הקולינריה המקומית הוא מושא לגעגוע והתרפקות? דומה שלצורך כך ראוי שנבין נוסטלגיה מהי. המונח לקוח מן היוונית ומופיע כבר בסיפורי המיתולוגיה היוונית ומתאר מצב של עצבות הנובע מגעגועים למקום אליו כבר לא ניתן לשוב ובמקרה זה לעבר הנתפס כשלם יותר ומספק יותר מההווה. הנוסטלגיה אומר לנו מילן קונדרה הסופר הצ'כי שגלה לפריז, היא הסבל שנגרם בגלל התשוקה לשוב שאינה באה על סיפוקה. הגעגועים לעבר והמודעות לכך שלא ישוב הם שהופכים אותנו לנוסטלגיים.

 במידה רבה נוסטלגיה היא אחד ממאפייניו של המצב הפוסט מודרני שבו אנו מצויים בו אנו נואשים להחזיר לעצמנו את העבר לנוכח תחושות אי הוודאות והדינמיקה המהירה של החיים המובילים לא אחת לפסימיות ולמלנכוליה (Turner, 1987). מאליו מובן שלעבר לא ניתן לחזור ולפיכך החזרה אם יש כזו היא לעבר מדומיין ובמסגרתו נוצרות תחושות נוסטלגיות שמבקשות לסייע בצרכים הסובייקטיביים שלנו בהווה (Lowenthal, 1985). למקום יש חשיבות רבה מאוד להיווצרותה של הנוסטלגיה. אלגיה  (algia) היא הערגה הגעגוע לנוסטוס (nostos) בית ומכאן נוסטלגיה. וכמו הערגה לבית כך הנוסטלגיה היא הגעגוע לבית שכבר אינו קיים ולעיתים גם לעולם לא התקיים. במאה השבע עשרה תחושת האובדן הזו והרומנטיזציה של עבר כלשהו או מקום אובחנה אצל חיילים שוויצרים שנשלחו להלחם הרחק מביתם ונתפסה כתסמונת רפואית שניתן לרפאה. אך כיום אנו מבינים אותה יותר ויותר כחלק ממצבנו המודרני והפוסט מודרני והיא בלתי ניתנת לתיקון (Boym, 2001).

נוסטלגיה היא התגובה הרגשית המתוקה-מרה שניתן ליחסה לאופן שבו הפרט מגיב לגירויים חיצוניים או פנימיים שלוקחים אותו לעבר המדומיין או לאירוע מסוים גם אם הוא עצמו לא נכח בו (Vignolles and Pichon, 2014). כזהו בדיוק התיאור של המקגיגי של קיבוץ המעפיל שנוצר בתקופה של צנע ואוכל בסיסי מאוד. ילדי הקיבוץ, כילדים במקומות אחרים, חפים מאידיאולוגיה תבעו את המתוק בחייהם והקיבוץ התקשה לעמוד בבקשה זו וכך גם שדות הבוטנים בהם התמחה הקיבוץ לא סיפקו את הפתרון. הבעיה נפתרה כאשר אחד החברים הביא את אמו המבוגרת לגור לידו בקיבוץ והיא שלפה מתכון ככל הנראה ממוצא אוקראיני לחטיף בוטנים הקרוי מקגיגי שעשה שימוש כמובן בעודפי הבוטנים של הקיבוץ בצד תוספות כקקאו מרגרינה וביסקוויטים. כך מסכמים עניין זה חיים וורדי בספרם: "ההצלחה היתה כה גדולה עד שגם קרובי משפחה מחוץ לקיבוץ החלו לבקש קצת מהמקגיגי, שהוראות ההכנה שלו עברו במשך דורות בין נשות הקיבוץ. גם היום, מעלה טעמו אצל בני המעפיל חיוך וגעגוע לימים שהיו ולא ישובו עוד" (ראו מתכון).

מחסור וצורך קולינרי בגיוון היו כנראה גם הגורם המוביל ביצירה קולינרית המוכרת בקיבוצים רבים ומיוחסת לפחות במיתולוגיה הנוכחית לקיבוץ עין גב תחת השם: משה בתיבה. לא ברור כיצד אבל בשלב כלשהו ואולי לנוכח התאוה הבלתי ממומשת לאוכל איכותי יותר (כמו אלה שמקבלים אורחי המסעדה שהוקמה בקיבוץ והתפרסמה בדגי כנרת על הגריל) החלו לספק בארוחות הצהרים של יום שישי נקניקיות עטופות בבצק. ההמצאה הזו כה הצליחה שהחיילים היו נוהגים לבקש מההורים לקחת להם משה בתיבה מארוחת הצהרים אליה בדרך כלל לא הספיקו להגיע. אין מדובר באיזו פסגה גסטרונומית ובכל זאת  המשה בתיבה הפכה למושא געגוע ולמשאת נפש קולינרית גם לבני המשק שעזבו ועל פי הסיפור תיאמו את הגעתם לביקור בדיוק לארוחת הצהרים של יום שישי.

תחושת הבית האבוד שמאכלים מעניקים היא גם המוטיב המרכזי בטייגלך של קיבוץ כנרת. טייגלך הן עוגות דבש שנהגו להכין בכנרת שהיו מסורת שהובאה עוד ממזרח אירופה מוצאם של רוב המייסדים. אלא שדבש לא היה בנמצא ולכן נשלחו שנים ממייסדי הקיבוץ ב-1920 לקורס כוורנים ראשון בארץ ישראל וכאשר שבו הקימו כוורת בקיבוץ. כאשר נפל במלחמת יום הכיפורים הטייס גור ישראלי בן הקיבוץ בשבי הסורי ואנשי הצלב האדום הודיעו לקיבוץ שיסכימו להעביר לו חבילה היה ברור שהיא תכיל את הטייגלך המסורתיים. עם שובו סיפר שכאשר קיבל את החבילה ועימה הסימן הקולינרי הכי מובהק מהבית הבין שבקיבוץ מודעים למצבו ובקצה הדרך מחכה לו – הבית.

מוטיב הבית האבוד והמוצא המקורי של מייסדי הקיבוץ השפיעו מאוד כמובן על התהוות המטבח המקומי בכל קיבוץ וקיבוץ ועל מה שנתפס כמנת הדגל האופיינית לכל אחד מהם. בברור חייל שמאוכלסת ביוצאי ברזיל היתה הפיזואדה תבשיל המתבסס על שעועית שחורה ובשר שמתבשל כחמין באיטיות רבה למנה הקבועה של ימי רביעי. בקיבוץ אור הנר שמייסדיו היו מארגנטינה נהגו לקחת מיטות סוכנות ולעשות בהם שימוש כפאריזות הם מתקני הצליה האופיינים לאסאדו המפורסם. בבית העמק אליה הגיעו בשנות החמישים עולים מבריטניה החלו להצטרף מאכלים כמו השפרדס פאי או ריבת התפוזים ומעל לכל ממרח השמרים הבריטי המפורסם הוא המרמייט שהיה מרכיב קבוע במרקים, תבשילים והיה מוגש בקופסאות פח קטנות בחדר האוכל. בקיבוצים רבים אכלו קציצות שהן דרך מצוינת להשביע אנשים רעבים בשאריות ולנוכח המחסור ששרר במשך לא מעט שנים היו להכרח. כאשר אביתר אדרי בן קיבוץ מעגן הקים להקת רוק הוא קרא לה על שם הקציצות המפורסמות של הקיבוץ הקרויות על שם הטבחית: הקציצות של לידיה.

הקשר ההדוק בין מזון לנוסטלגיה מתרחש על רקע המרחק שנוצר ולעיתים בלי אפשרות לתיווך וגישור ביננו לבין הילדות, הבית, הגעגוע לדברים ומקומות שנעלמו, ולעיתים גם הגילוי מחדש. כדי להבין מדוע מיני מזונות מסוימים מעוררים אצלנו מנעד רחב של רגשות יש לזכור שמדובר במרכיב שעובד על כל החושים שלנו והוא עוצמתי מאוד. בנוסף לכך אכילה אינה רק עניין אישי אלא גם פעולה חברתית מורכבת ולנוכח תחושות של אובדן ורצון למצוא נחמה או מקום בתוך מציאות נזילה ומהירה להשתנות ולנוכח עבר שאליו ניתן רק לחוש נוסטלגיה מחזירה אותנו למתכונים מסוימים.

 הקיבוץ והאידאולוגיה שנלוותה לו אינה עקרוניים רק למי שגדלה בו או היה במהלך חייו לחלק ממנו אלא לחלקים נרחבים בחברה הישראלית שעבורם הוא מטונימי לעבר תמים יותר, מסוכסך פחות שכבר לא יחזור. ויחד עימו אנו מוכנים לקבל ולהתגעגע גם למנות המאוד לא מתוחכמות שאפיינו את המטבח הקיבוצי הבסיסי והאידיאולוגי שלא תמיד קיבל את מרכיב ההנאה והעונג של האוכל.

צילום ראשי – ארוחה בתחילת שנות ה-60 (מקור: ארכיון אשדות יעקב איחוד – מתוך חלון אחורי

חיים, א. וורדי, ע. (2012). חדרוכל. תל אביב: הוצאת לאנצ'בוקס.

Boym, S. (2001). The future of nostalgia. New York: Basic Books.

Lowentahal, D. (1985). The past is a foreign country. Cambridge: Cambridge University Press.  

Turner, B. S. (1987). A Note on Nostalgia. Theory, Culture and Society, 4 (1): 147-156.

Vignolles, A. and Pichon, P. E. (2014). A taste of nostalgia: Links between nostalgia and food consumption. Qualitative Market Research, 17(3): 225-238.