"> וסערה הארץ… ושקטה: עדי ביטי, הבחנות על סושי ומיתוס הניותאימורי – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

וסערה הארץ… ושקטה: עדי ביטי, הבחנות על סושי ומיתוס הניותאימורי

נמרוד לוז יוצא למסע בעקבות טקס היותאימורי - אכילת סושי מגוף האישה - בעקבות הקליפ של עדי ביטי, וחוזר, בעזרת פייר בורדיה, עם תובנות על המצאת מסורות, תרבות פופולרית, החפצת נשים והרבה סושי.

4.11.20 -שודר במסגרת התוכנית שלושה שיודעים ב

כמה מאתנו יכולים להרשות לעצמם לאכול קוויאר בלוגה הנמכר ב10000 דולר לקילו, או לחליפין חותכים סליקורניה (ובעברית פרקן עשבוני) לסלט שלהם, או כמה מאתנו יודעים היכן למצוא אמרנט (שהוא קרוב משפחה פלאי למדי של הקינואה שנעשה בו שימוש בתרבות האצטקית)?

הידע על האוכל והשימושים השונים בו הם כר נרחב להבחנות חברתיות תרבותיות ובוודאי כלכליות. הבחנות אלה מאפשרות לקבוצות ולפרטים להתבדל ולייצר לעצמם זהות ייחודית בניסיון לשדרג את הסטטוס החברתי שלהם. רעיונות אלה לקוחים מעבודתו של הסוציולוג פייר בורדייה לה הוא קרא הבחנות (distinction).[1] בהתייחסו לצורך דוגמה לנובורישים, כלומר העשירים החדשים, טען בורדייה כי מה שאופייני להם הוא המאמץ המתמשך לתרגם את ההון הכלכלי שצברו להון חברתי, תרבותי וסמלי. לטענתו, תרגום זה נעשה על ידי הפנמה והטמעה של קודים מנהגים של האליטה הישנה עד שלא ניתן כבר להבחין בהבדלים ביניהם.

פייר בורדייה - Wikiwand

מאכלים המגיעים מתרבויות אחרות הם כר נרחב לפרשנויות והבחנות, שכן לא רק שהם צורכים ידע שאינו מקומי, אלא שכאשר הם הופכים לסמלי סטטוס מחירם על פי רוב יקר מאוכל מקומי. כך הוא לדוגמא הסושי, שאם נשפוט לפי כמות המסעדות היפניות או המתחזות ליפניות שפרחו בעולם, הפך להיות כר נרחב לפרשנויות והבחנות.

הזדמנות לראות כיצד סושי הוא מרחב להבחנות קיבלנו לאחרונה בקליפ חדש של הזמרת עדי ביטי הקרוי חמסה חמסה. במסגרתו בחורה ממוצא שאמור להיות יפני שוכבת עירומה כמעט לחלוטין על שולחן כאשר גופה מכוסה בסושי אותו אוכלים האנשים סביבה. כפי שמן הסתם כיוונה לכך הצליחה ביטי לייצר כאן סערה ציבורית, שמאז כמובן שככה כי כך דרכן של סערות ציבוריות בעידן הנוכחי שתאריך תפוגתן מהירה. עיקר הביקורת כוונה לרמיזות המיניות ולחפצון של גוף האישה. חברת הכנסת תהילה פרידמן התפנתה מעיסוקיה החשובים וצייצה: "גם נשים יכולות לחזק את תרבות האונס. עובדה. עדי ביטי. אני יודעת שהמטרה הייתה שנצייץ ונדבר על זה. תאמינו לי שהייתי מעדיפה לא לתת לה את התענוג אבל אני יודעת שהילדים שלי יראו את זה בכל מקרה. זו לא תרבות. לא אמנות. זאת סכנה ברורה ומיידית עבורנו ועבור הבנים והבנות שלנו". נשים וגם גברים נשאבו לדיון הציבורי שמוסגר בעיקר סביב האווירה המינית של הקליפ, וגם הזמרת הגיבה לכך באומרה שהיא מבינה שלנבחרי הציבור אין מה לעשות חוץ מלהתבונן בקליפים והיא לתומה חשבה שהם “אמורים להילחם בימים אלה בקורונה”.

אך ביטי מסתבר לא לבד בשימושיה הציבוריים בסושי. בשנת 2010 בדרן דרום אפריקאי בשם קני קואנה עמד במרכז של סערה ציבורית כאשר במסגרת חגיגות יום הולדתו אכל סושי מגופה העירום של אישה. כמו במקרה הישראלי, גם בדרום אפריקה שימש האוכל הזר כדרך להגדיר מהי התרבות המקומית ובמסגרתה היחס לגוף האישה, מותר ואסור במרחב הציבורי ובוודאי היחס לשאילות תרבותיות חיצוניות. קואנה הואשם בסקסיסזם לא רק משום שאכל סושי מגופה העירום של אישה אלא בשל העובדה שעשה זאת בפומבי וכך הפך את גוף האישה לחפץ שנראה על ידי כל. חלק מהמבקרים גינו את מה שמבחינתם היתה תצוגה סרת טעם של עושר על ידי ניצול סמלי אוכל זרים שלהם סטטוס גבוה ובשל כך מחירם מאמיר וצריכתם אפשרית לעשירים בלבד.

הסערה הציבורית בשני המקרים התמקדה בגוף האישה ובחפצונו וכך נשתכחה לה השאילה התרבותית של מה שאמור להיות טקס אכילה יפני מסורתי הקרוי ניותאימורי (nyotaimori 女体盛り). כלומר, אכילת סושי מגוף האישה ובתרגום מילולי ישיר, ייצוג של גוף נשי. היו אלה דוקא נשים בהקשר הישראלי שהתייחסו באירוניה להיבטים הקולינריים של הקליפ תוך הקטנה והגחכה של ההיבט הסקסיסטי. כמובן, מתוך הבנה שדברים גרועים מאלה מתרחשים במרחב הציבורי ושזכותה של עדי ביטי לעשות כרצונה בגופה ובאומנותה. וכך כתבה מי שמכנה עצמה פשוטע בפייסבוק: "רבים שאלו לדעתי על הקליפ החדש של עדי ביטי וכן אני מסכימה מזעזע מי אוכל סושי בלי טריאקי בלי ספייסי מיונז אפילו לא סויה סושי יבש לאן עוד נגיע כחברה". אפרת אנזל שעוסקת כבר שנים באוכל ובהנגשת תרבות קולינרית משובחת כתבה ספק הומור ספק ברצינות: "כולם מדברים על הפרובוקטיביות, אף אחד לא מדבר על המפגע התברואתי של סושי מגולגל רע, ששוכב על משטח בטמפרטורה של 37 מעלות. ליסטריה מובטחת." ומבלי משים נגעה באחת הסיבות שהנוהג הזה המיוחס לתרבות האכילה היפנית המסורתית משום שספק אם יכול היה להתקיים טרם המצאת המקררים ולתוך המאה העשרים.

אז מהו אותו טקס והאם באמת התקיים? הדבר הקרוב ביותר שניתן לייחס אותו לאכילת מזון מגוף נשי התרחש בתקופה הקיסרית הקרוי אדו (1603-1867). במסגרת הטקס שהיה נדיר למדי וקרוי ואקמישו (wakameshu) נהגו לשתות יין אורז שנמזג על החלק העליון של ירכי האישה כאשר הרגלים סגורות. אך האם היה משהו שמתקרב לכך ביחס לסושי? קשה להאמין שהמטבח היפני המקפיד על דיוק והגשה מהירים של מנות דג נא יאפשר השהייה ארוכה כזו בין הכנת המנה לאכילתה לאחר שהוצבה כמיצג על גוף נשי. ולכן מרבית הסיכויים שהרצון לראות בטקס זה ייצוג של תרבות יפנית עתיקה הוא בגדר משאלת לב של מי שרוצה לתת תוקף תרבותי ועומק היסטורי למנהג נוברישי למדי ואכן מחפצן נשים.

המנהג הזה צמח ככל הנראה רק במהלך המאה העשרים ומלכתחילה היה חלק מתרבות של סחר בנשים ומועדונים לגברים בלבד. הוא זוהה במיוחד עם חברי היאקוזה כלומר המאפיה היפנית ככל הנראה בתקופה שלאחר מלחמת העולם השניה. בשנים האחרונות אפילו הם פחות עוסקים בו. יתרה מזו, הייחוס שלו ליאקוזה ולתרבות שולית אפשר לחברה היפנית להתכחש לו בתהליך הקרוי האחרה (othering) שעיקרו יצירת מרכיב תרבותי לזר ואחר ובדרך כלל במספר שלבים או אסטרטיגיות: הצבת גבול, הרחקה, טשטוש זהות והטלת סטיגמה.

Nyotaimori: how did the tradition of eating sushi from a naked female body  - Pictolic

כאשר שאלתי עמית מחקר יפני על המנהג ענה לי בפשטות אני לא מכיר כזה. יתרה מזו, בתשובתו עסק בקשר שבין צמיחתה הכלכלית של יפן שלאחר המלחמה ויצירתה של תרבות עסקית גברית המאפשרת מפגשים בלתי פורמליים לאחר שעות העבודה בהם תפקידן של נשים היה בעיקר לשמש כמארחות ומוזגות של משקאות אלכוהוליים.[2] כך שזיהויו של מנהג זה בעיקר עם גורמים עבריינים בחברה מנעו את הפיכתו לפופולרי ובוודאי לא כמזוהה עם בעלי הון תרבותי חברתי ואפילו כלכלי בחברה היפנית. כאשר החלה מסעדה יפנית באיטליה להציע כחלק מהתפריט שלה את הניותאימורי קראו לזה העיתונים המקומיים מסורת יפנית. השגרירות היפנית ברומא מיהרה להגיב והבהירה שמדובר בתעלול מסחרי שאינו קשור ואינו נובע מהתרבות היפנית.

דומה שצמיחתו הממשית של טקס אכילה זה התרחשה עם הפיכתה של יפן לנמר הכלכלי האסייאתי והחששות הגוברים מעוצמתה בחברות מערביות החל משנות ה-70. יתרה מזו, עיקר פריחתו התרחשה מחוץ להקשר היפני וכפי שקורה לא אחת כאשר מנה נודדת ממקורה הקולינרי היא מספחת בדרכה משמעויות תרבותיות ובוודאי קולינריות שונות מאוד מהמקור.[3] בשאילה התרבותית הזו הופך הניותאימורי למסמל בעבור מי שיש לו סיבות ובעיקר כלכליות לעשות שימוש בייצוגים של יפן כזרה ומוזרה אקזוטית תוך שדרוג הסטטוס שלו. חשיפה פומבית ראשונה למערב של טקס זה התרחשה ב1993 בסצינה מתוך הסרט שובר הקופות שמש העולה (Rising Sun) שעלילתו נסובה סביב מאבק בין בלשים אמריקאים למאפיה היפנית. הסרט שבו מככב שון קונרי, שנפטר לאחרונה, מבטא היטב את אותה חרדה מערבית מעלייתה המטאורית של יפן כמעצמה כלכלית עולמית. צמיחתן של מסעדות ובעיקר מחוץ ליפן המציעות טקס אכילה זה מלמדת כי הסושי אינו משמש כאן כמזון אלא כדרך מתוחכמת לנצל את מי שמבקש לבדל את עצמו כאנין טעם או בעל אמצעים כדי לייצר אבחנות בינו לבין אחרים ובוודאי להשתייך לאיזה חוג אליטיסטי בינלאומי.

תפוצתו של הניותאימורי בעיקר מחוץ ליפן מלמדת שהוא אינו קשור בהכרח למסורת קולינרית יפנית אלא באופן שבו יפן מיוצגת ושימוש מטפורי מניפולטיבי ונטול הקשר תרבותי. אך בעוד שאפילו היאקוזה ביפן פחות עוסקת כבר בטקס הזה, הוא הפך להיות חלק מתרבות הצריכה ההיפסטרית (OTAKU), אך בעידון מסויים והסושי אינו נאכל מגוף של אישה אלא דגם של אישה המתגלה תוך כדי אכילה. המיתוס של הניותאימורי מבהיר כיצד הסושי, כסוגי מזון אחרים, הופך למרחב מיתי של מאבק על הבחנות כלכליות חברתיות, פוליטיות ובוודאי תרבותיות. הקולינריה והאופן שבו היא מובנת נמצאים כל הזמן בשיג ושיח חברתיים-פוליטיים ולעולם גם לא יפסיקו להתחדש משום שכאמור לא רק באוכל והשבעת הגוף עסקינן.


[1] P. Bourdieu. 1984. Distinction: a social critique of the judgement of taste. Cambridge, Mass: Harvard University Press.  

[2] תודותי לפרופסור טומוקו מוריקאווה, בית הספר למדעי הרוח וסוציולוגיה, אוניברסיטת טוקיו על המידע שחלק עימי.

[3] C. van Staden (2015). Chewing on Japan: consumption, diplomacy and Kenny Kunene's nyotaimori scandal. Critical Arts 29:2: 107-125. DOI: 10.1080/02560046.2015.1039199