תרבות האוכל

נמרוד לוז עם אנתרופולוגיה קצרה על אוכל, ניחומים ואוכל מנחם בעידן הקורונה. ויש גם ספר מתכונים …

אחת מסצנות החובה בסרטים הרומנטיים ההוליוודים היא שברון הלב, הזמני כמובן, של הגיבורה הראשית’ מגילויים מסעירים ומאכזבים על מושא אהבתה. בשפל הרגשי אליו נקלעה נמצא אותה שרועה, בדרך כלל באימונית מהוהה, על הספה בסלון בוהה בטלוויזיה תוך שהיא אוחזת בכף גדולה ומבצעת רצח עם ממוקד בדלי גלידה.

המונח המקובל לסוגי מזונות כאלה שאנו אוכלים בעיתות מצוקה הוא מזון מנחם. כלומר, מזון שאכילתו מציעה לנו נחמה פסיכולוגית או רגשית. פעמים רבות מזון מנחם מזוהה עם תכולה קלורית גבוהה של פחמימות, סוכר או שומן או כולם יחד. מזון מנחם מתקשר אצל חלקנו עם ילדות או בישול ביתי. פעמים רבות מזונות מנחמים הם פשוטים יחסית מבחינה קולינרית ומתלווים להם רגשות נוסטלגיים המזכירים בית, משפחה או חברים. מחקר שנערך בקרב סטודנטים בשנתם הראשונה העלה כי הסיבות שציינו לצריכת מזונות שקראו להם מנחמים היו בעיקרן נפשיות וחברתיות. שלושה מרכיבים מרכזיים היו משותפים למנות השונות שהוגדרו כמנחמות: הן העלו תחושות של קרבה ואכפתיות, הן נאכלו כאשר נוצר צורך בתמיכה נפשית ופעמים רבות למרות שהן מייצרות תחושה של מישהו דואג לי הן נאכלו לבד.

בהקשר זה האכילה של אוכל מנחם יצרה אצל הנחקרים תחושה של זיקה לקבוצה ולמשפחתם.[1] העדר הקשר היומי-יומי והמגע האנושי של הסטודנטים הצעירים שעזבו את ביתם פוצה על ידי המזון. ולכן איננו צריכים להיות מופתעים במיוחד שעם כניסתנו למשבר הקורונה ולסגרים נרשמה ברחבי העולם עליה משמעותית בצריכת מזונות מסוג זה. אך מסתבר שמזון מנחם הוא הרבה מאוד דברים להרבה מאוד אנשים ולא בהכרח ולא תמיד מזון שנגדירו כבעייתי מבחינה תזונתית. מזון מנחם יכול להיות נקודת חיבור ומפגש מעוררי אופטימיות בימי הקורונה המעורפלים האלה. לבשורה הזו שמגיעה מהתיכון על שם ון ביורן שנמצא בחלק המזרחי של שכונת קוינס בניו יורק נתוודעתי מפוסט שהעלה אסף אביר שלפני כשנתיים חיבר את אחד הספרים המדליקים שנכתבו כאן על מזון ובישול תחת הכותרת, 'לא ספר בישול'.[2] בפוסט הוא מדווח על ספר בשם The Digital Book of Comfort Food  שנערך ומופץ על ידי אנשי בית הספר כחלק ממסע גיוס תרומות לתלמידי בית הספר הנזקקים.

מדוע ספר מתכונים של מזון מנחם ולמה דוקא כעת אני שואל את סטיבן וילסון, בוגר מחזור 1977 של בית הספר והיזם של הפרוייקט, בשיחת זום שקיימתי איתו בשעת בוקר מוקדמת שלו מביתו בקונטיקט.

"אני גדלתי בשכונה הזו וחייתי בה עד 1992. בעבר היתה זו שכונה של מעמד בינוני אלא שעם השנים הפכה לשכונת מהגרים ברובם היספנים ומאסיה וכיום היא שכונת צווארון כחול, עניה למדי, עם אוכלוסיה מוחלשת שרובה עוסקת במקצועות שירותים ומשתכרת שכר מינימום. השיתוק שאחז בניו יורק, סגירת שדות התעופה, מרכזי קניות, מסעדות ועוד פגע קשה באוכלוסיית השכונה המוחלשת. משפחות רבות נותרו ללא פרנסה וילדי בית הספר נותקו מחבריהם וממוריהם וגם המורים התלוננו בפני על הנתק מהתלמידים. כאשר הבנתי את גודל הנזק שהקורונה הסבה לאוכלוסיית בית הספר החלטתי שצריך למצוא דרך להראות את התמיכה שלנו לאלו שמאבקם קשה במיוחד. רציתי לא רק לגייס תרומות שהיו צו השעה למשפחות ששבועות ארוכים לא הכניסו כסף הביתה אלא גם לעורר ולדרבן את קהילת בית הספר. וחשבתי על פרוייקט משותף שיחייב קשר בין המורים לתלמידים בין התלמידים לבין עצמם ועם העולם אבל מעבר לכל לתת תקווה בתקופה מאוד לא פשוטה. רציתי ליצור משהו שגם יכבד את הקהילה המגוונת שלנו וגם ישתף ביננו את התרבויות השונות שלנו. ומדוע אוכל מנחם? כי כולנו היינו תקועים בבתים מיואשים, בודדים ומפוחדים ומה יותר מנחם מאוכל. הכוח המרפא של מזון מנחם פעמים רבות לא מוערך מספיק. שום דבר לא מחזיר אותך מהר יותר לילדותך מהריח או מהטעם של מנה אמיתית שהוכנה בבית. באופן קסום זה מעביר אותך למקום אחר ולזמן אחר ומעלה חיוך על פניך לעיתים רק מלחשוב על כך. ולכן לא יכולתי לחשוב על דרך טובה יותר בימים קשים כאלה להעניק לכל הקהילה זריקת עידוד וחיבוק בימים כאלה של ריחוק חברתי ופיסי. מרגע שעלה הרעיון צוות בית הספר והתלמידים נרתמו לכך בשמחה ומתכונים זרמו מפינות שונות בעולם. תוך זמן קצר הצטברו 168 מתכונים מ-60 ארצות ובהם כדורי בשר מפינלנד, מלוחיה ממצרים, קיגל יהודי ממזרח אירופה ואפילו יותם אוטולנגי תרם לנו מתכון מקורי שלו".

המתכונים אוגדו בספר שהופץ דיגיטלי (העורכת הגרפית של הספר היתה אשתו של סטיבן) לכל קצווי העולם. וילסון החליט שהדרך הנכונה היא לא לחייב אנשים לשלם תמורת הספר אלא להציע אפשרות לתרומה מרצון של 10 דולר. התוצאות היו מפתיעות בכל קנה מידה ותוך ימים ספורים נאספו כמה עשרות אלפי דולרים שחולקו כמובן לילדי בית הספר הנזקקים. המתכונים אכן מגוונים ומרתקים וכל אחד מהם פותח בסיבה שבעל/ת המתכון בחר דוקא בו. הסיבות רבות ומגוונות החל מקלות המתכון או העובדה שהוא טעים למי שהציע אותו אבל חלק לא מבוטל נוגע בסיבות השונות שאוזכרו לעיל באשר לצריכת מזון מנחם.

כך למשל בת של מהגרים מטאיוון מסבירה את בחירתה בכיסונים הקרויים וונטון בסגנון טאיוואני: "כדור ראשון של מהגרים הורי עבדו 6-7 ימים בשבוע במשך 14-15 שעות ביום. בימי הראשון הנדירים שלא עבדו בהם אני זוכרת כיצד ישבנו ליד שולחן המטבח ומכינים את הכיסונים כל המשפחה ביחד. כיום שנים לאחר מכן ארבע דורות יושבים ליד אותו שולחן וזו עדין אחת המנות האהובות עלינו". דוגמא נוספת, הוא יאצק שהגיע מפולין והוא בוגר בית הספר מחזור 1968, נתן את מתכון הגזר שסבתו לימדה אותו לעשות עוד במולדת הישנה ואותו הוא מכין כבר למעלה משישים שנה.

מזון מנחם אינו דבר אחד ומחקרים מעלים שלא אצל כולם מדובר במאכלים עתירי קלוריות. אכן מרביתנו נציין דברים מתוקים כגלידה או רווי שומן כחטיפים אבל יש תהליך מעניין שקשור לגיל וגם למגדר. בעוד שגברים יטו יותר לבחור מזונות מנחמים כמנות מורכבות נשים תבחרנה בסוגי מזון קלי הכנה יותר. יתכן שהדבר קשור לכך שגברים פחות מבשלים ועבור נשים לבחור בצ'יפס והמבורגר פירושו פחות עבודה שלהן בעניין. ממצא נוסף הוא שעם הגיל אנשים יציינו מנות מורכבות יותר כמרק, תבשילי בשר ועוד ועוד שמזכירים מן הסתם כמו בדוגמאות שהבאתי בית והיסטוריה אישית.

מסתבר גם שאנשים שיש להם קשרים רגשיים חזקים יותר יטו לקטלג מזונות מתוחכמים כמרק עוף או תבשילים ביתיים כמזון המנחם המועדף שלהם. הדבר נובע מכך שהחלק המנחם של המזון מגיע בעיקר מקשרים חברתיים ואסוציאציות חברתיות ולא בהכרח מהטעם או החושים האחרים שהוא מייצר אצלנו.

לפיכך העניין המרכזי במזון מנחם הוא יכולתו לקשר אותנו אסוציאטיבית עם אחרים ולהפחית את תחושת הבדידות שלנו.[3] אכילת מזון מנחם היא אכן אפקטיבית למדי לחיזוק המערך הרגשי שלנו על ידי אקטיבציה של תחושות הקשורות ביחסים שלנו עם בני אדם אחרים במקומות אחרים ובוודאי בזמנים אחרים שמייצרים תחושת עונג, נוסטלגיה ומן הסתם גם הנאה חושית. ועוד עניין אחד – סטיבן יוזם הפרוייקט שמח מאוד לחלוק את הספר עם כל החפץ/ה בכך. הינה הלינק להורדה חינמית – ומי שידוונו/ה ליבו/ה יכול לשלוח לו את המתכון שלו לאוכל מנחם. להוותנו יש לא מעט אנשים במקומותינו הזקוקים לסיוע כספי ואין צורך להרחיק עד קווינס ניו יורק למשלוח תרומות…..

[1] Locher, J. et all (2005). Comfort food: An explanatory journey into the social and emotional significance of food. Food and Foodways 13(4) 273-297.

[2] א. אביר (2019). לא ספר בישול. המדע והאומנות של הביס המושלם. תל אביב, כנרת זמורה.

[3] J. D. Troisi, & S. Gabriel, (2011). Chicken soup really is good for the soul: “Comfort food” fulfils the need to belong. Psychological Science 22, 747–753.