. נמרוד לוז על ליל הסדר ובנסיון להבין את משמעות הטקס שבארוחה ואת מקורות ההשראה שלה. שודר במסגרת התוכנית שלושה שיודעים ב 17.4.2019

כיצד ניתן לנתח את ארוחת ליל הסדר, הטקס שמסמל יותר מכל את הפיכתם של היהודים מיחידים לעם? מרי דאגלס, אנתרופולוגית בריטית שעסקה רבות במחקריה בקשר שבין מזון לחברה, מציעה לנו להסתכל על ארוחה כשפה ובאופן זה גם לנתח אותה כלומר לנסות ולהבין מה מקודד בה. כאנתרופולוגית היא שמה דגש על המימד הטקסי ציבורי בפעולות החברתיות במסגרתם חברה יוצאת לאור ודרכן ניתן לבחון אותה.

כמו בשפה לפי דאגלס גם במהלך הארוחה קיימים קודים ותפקידנו לפענח אותם ודרכם להבין את המשמעות החברתית שלהם. ארוחה היא יצירה חברתית המארגנת את האוכל שהיא מכילה למכלול דרמטי המאורגן לפי סדר ידוע וגם ארוחה פשוטה ביותר יש בה עלילה שהכוונה שלה היא לאתגר אותנו, להעיר את חושינו ובוודאי להשביע אותנו. מה שארוחה מאפשרת לנו היא עושר של משמעות שמתחיל בטעם של האוכל אך חורג משם ליצירת תפיסה נרחבת של עולמנו. מבחינה זו התבוננות ארוחה כטקס מאפשרת לנו להתחקות אחר המסרים, כוונות, רגשות, ובוודאי הביטויים החברתיים של המזונות המוגשים בה וסדר הופעתם.

באופן זה ברצוני להתבונן בסעודת הפסח שמהווה את המרכז של ליל הסדר ומכתיבה את קצב הדיון בעניין המרכזי בו הוא קריאת ההגדה והעברת המסר של הסדר שהוא אוסף של מנהגים, טקסים וטקסטים שהתקבצו מאז ימי הבית השני. המבנה היסודי של ליל הסדר הוא האסיפה של המשפחה או המשפחות לספר ביציאת מצרים ולערוך זבח משותף. סדר הפסח שעיקרו סעודת הפסח הוא לפיכך טקס שבו האוכל, הכנתו, הגשתו ואכילתו מהווים את הציר המארגן. ולמרות שהוא אחד הטקסים היהודים ביותר ויהיה מי שיגיד היהודי ביותר מדובר במנהגים שמקורם בסימפוזיון, הוא המשתה מהעולם היווני-רומי המוזכר גם בדיאלוגים של אפלטון. בסימפוזיון נאספת חבורה לארוחה ולמופעי בידור בעיקר ומקור השם הוא מהפועל סימפוטיין לשתות יחד. עם הגעתם של המשתתפים וכבר במסדרון נוטלים יד אחת ושותים כוס יין עם מתאבנים. לאחר מכן נוטלים שתי ידים ונכנסים לטרקלין וכוס שניה ואז פותחים בסעודה שאותה היו אוכלים בהסבה על ספות נמוכות ומכאן בהסבת שמאל בה אנו מחוייבים לשתות את היין במהלך הסדר בין השאר כדי שלא ישפך על הבגדים המהודרים. שלושה חלקים לסעודה מנות ראשונות, מנה עיקרית ומנה אחרונה שהיתה קרויה אפיקומן.

כך שמסורת הדיון בסימפוזיון עיצבה במידה רבה את סעודת הפסח בה כולנו מסובין כלומר יושבים על כריות וסביב שולחנות נמוכים – סידור שמאפשר טשטוש התחומים בין העבדים לחופשיים ומכאן הלילה הזה כולנו בני חורין. הסבה ככלל הוא מנהג של אנשים חופשיים שיכולים לאכול בנחת ולשוחח וההסבה לצד שמאל כדי לאפשר ליד ימין להיות חופשיה – יש פוסקים שאמרו במפורש שללא ההסבה לשמאל לא יצא ידי חובתו בפסח.

מבנה הארוחה הועתק לארוחת ליל הסדר ובתחילה כוס היין ודברי השבח לאל זהו הקדש ולאחר מכן נטילת הידים הוא הרחץ אוכלים ירק על מנת לסייע בעיכול הבשר והוא הכרפס. מכאן מתחיל המגיד כלומר הדיון הארוך שמוביל לארוחה הקרויה בסדר שולחן עורך. סיומה של הארוחה היא אכילת הצפון כלומר האפיקומן שמסמל את קורבן הפסח. אך בניגוד לסימפוזיון שהיה מגיע למשתה של הוללות ולמרות שהיהודים מצווים בשתיה ובאכילה רבה יש הקפדה על המנעות מאכילה מופרזת ויתרה מכך חובה לשלב את האוכל בדברי תורה שלולא כן הטקס כולו מחמיץ את ייעודו.

לכן גם נאמר שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן – כלומר אין מסיימים בקינוח לאחר שכבר אכלנו את קורבן הפסח. ראשית כדי שלא ישכח הקורבן אבל וחשוב יותר, כדי להבהיר שאין נוהגים כמנהג היוונים שהיו צועקים אפי קומון – אל השעשועים – כשהיו שיכורים בסוף הארוחה. בנוסף להשפעות יווניות רומיות ברור לחלוטין שהדגש הניתן בסעודת ליל הסדר על שתיית היין ואכילת המצה היא לחם העניים אינו מנותק מהעימות ההולך ומתגבר מאז המאה -1 בין היהדות לנצרות בסוגיית הלחם והיין כבשרו ודמו של ישוע.

כך שהאוכל, הכנתו, הגשתו, עריכת השולחן, קצב האכילה, סדר האכילה הם הלב הפועם והכוח המארגן של הסדר. החל מאיסור אכילת החמץ והוצאתו מהבית, חובת אכילת המצה כעקרון מכונן של החג כולו, תפקיד האפיקומן בסעודה, טקסי היין השונים וכמובן המאכלים וסדר הופעתם בארוחה כל אלה הם ביטויים לקודים חברתיים שמתבהרים לחברי הקבוצה תוך כדי הסעודה. בחלקם הגדול הקודים האלה מוסברים בטקסט או בפרשנות שנותן מנהל הסימפוזיון או מארגן הסדר. ביטוי נאמן לכך נראה בקערת הסדר. בתחילה אגב ובהתאם למקובל בסימפוזיון היה המזון מוגש לכל סועד על שולחן קטן אבל בשלב מסויים נוצר הנוהג של ארגון המאכלים בתמצותם במרוכז כאשר מארגן הסדר מתפעל את סדר הוצאתם למשתתפים. קיימות מספר אפשרויות לסידור הקערה כך למשל שלוש מצות ועליהן חזרת, חרסת, כרפס מרור זרוע וביצה – כרמז לעשר הספירות הקבליות. הרב עדין שטיינזלץ מציע הסבר למאכלים אלה שמחזירים אותנו לניתוח של דאגלס על ארוחה כטקס מקודד היטב וכך הוא כותב: והסבר סדר זה על דרך הסוד, כי שלוש המצות הן כנגד שלוש ספירות ראשונות, חכמה, בינה, דעת. זרוע הוא כנגד חסד (בבחינת ימין ה') והביצה בבחינה גבורה. והחסה שיש בה גם מתיקות וגם מרירות, כנגד תפארת. וחרוסת כנגד נצח שעיקרה דברים מתוקים מקו הימין וכרפס כנגד הוד. ומרור כנגד ספירת יסוד. ואילו הקערה עצמה שבה מניחים את כל הדברים ואשר היא המכילה את כולם היא נגד ספירת המלכות. קיימים כמובן הסברים נוספים על הסיבות לאכילת מאכלים מסויימים בקערת הסדר ומוכרים יותר מן הסתם כמו החרוסת מלשון החרס או הטיט שעשו ממנו לבנים במצרים, או המרור לזכר העבודה המרה שמררו המצרים את בני ישראל.

לסיכום, אכן מקורותיו של ליל הסדר כטקס הם במשתה היווני רומי ובוודאי שחלק מהמאכלים שצורפו אליו עם הזמן מאז שהסתפקנו בפסח מצה ומרור לקוחים מהשפעות זרות וקשה למצוא מטבחים שאין בהם השפעות חיצוניות. אך הניתוח של הסדר אותו אירוע שגם חילונים רבים מקיימים ובמקרים רבים מבלי שהמשמעויות מובנות לו מראה אכן כיצד הוא מקדד משמעויות חברתיות רבות ויתרה מכך, מזמין מאוד מי שמרגישים שנגזר עליהם לחכות לשולחן עורך להתחבר לטקסטים ובוודאי למאכלים הייחודים לו ולנסות להבינם כטקס רב משמעות על החברה שאליה הם שייכים ויתרה מזו על עצמם".

בהצלחה לשרוד את הטקס…