"> אז מה אוכלים בשלושים וחמישה במאי – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

אז מה אוכלים בשלושים וחמישה במאי

שבוע שעבר צויין ה-35 במאי, תאריך שהפך לסמל לדמיון ויצרתיות בעקבות ספרו של אריך קסטנר (וגם מחאה). נמרוד לוז יוצא בעקבות המסע של דני לים הדרומי וכותב על דיסטופיה או אוטופיה קולינרית על מזון, פנטזיה וביקורת המודרניות

פורסם לראשונה במסגרת התוכנית שלושה שיודעים ב10.6.20, שעה וארבעים ואחת דקות (1:41)

"הדוד סַבוני היה אחי אביו של דני. ומכיון שלא היה נשוי עדין והתגורר יחידי לגמרי, ניתנה לו רשות להביא את בן אחיו מבית הספר לדירתו בכל יום חמישי. שם סעדו יחד את ארוחת הצהרים שוחחו ושתו יחד קפה, ורק לפנות ערב נמסר הילד שוב להוריו. ימי חמישי אלה היו מצחיקים מאוד, שהרי לא היתה לו לדוד סבוני אישה שתבשל את ארוחתו! ולכן אכלו שניהם בכל יום חמישי כל מיני מאכלים מטורפים. פעמים נקניק מעושן עם קצפת. או כעכים מלוחים עם ריבה או עוגת דבדבנים עם חרדל אנגלי. חרדל אנגלי היה חביב עליהם מחרדל גרמני כי האנגלי חריף יותר ונושך כאילו שיניים בפיו.  וכשחשו אחר בחילה הגונה בקרבם השקיפו בעד החלון וצחקו כל כך"....

עבודה של Svitlana Akatieva - מתוך האתר behance

אין להתפלא כמובן שבאחד מימי החמישי האלה שהתרחש ב35 למאי נפגשו דני והדוד סבוני (קונרד ומר רינגלהוט במקור הגרמני) לארוחת צהרים שכללה עוגת בצלים וסלט בשר עם מיץ פטל ובמהלכה שאל הדוד:

איך האוכל בעיניך ידידי הצעיר? נורא טוב -השיב דני. כן כן האדם צריך להתחסן  - אמר הדוד  - בצבא היו נותנים לנו אטריות עם דג מלוח: וכשהיינו סטודנטים – אורז מבושל בסכרין. מי יודע מה יגישו לכם כשתהיו מבוגרים. לכן אכול בני עד שתתייבל קבתך. באומרו זאת הוסיף עוד מיץ פטל על סלט הבשר שבצלחת דני.

מפי הסוס

כבר משורות הפתיחה של ספרו שלושים וחמישה במאי או בשמו הנוסף דני נוסע אל הים הדרומי, מבהיר לנו אריך קסטנר שמדובר בפנטזיה שאינה מכפיפה את עצמה לחוקים ונורמות ריאליסטיים. כגאוני ספרות אחרים, (וההשוואה המתבקשת היא ללואיס קרול באליס בארץ הפלאות או טולקיין בהוביט), מייצר כאן קסטנר ריאליה התקפה רק לדפיו של הספר. במהלך הספר אנו מלווים את דני ודודו במסע פנטזמגורי אל הים הדרומי אליו הם יוצאים משום שדני נדרש על ידי המורה לתרגל את דמיונו באמצעות כתיבת חיבור. בעזרתו של סוס בשם נגרו קבלו [כלומר סוס שחור בספרדית] החמוש בגלגליות ובעל תאווה בלתי נדלית לקוביות סוכר הם יוצאים דרך ארון הבגדים של הדוד למסע במסגרתו הם מגיעים למקומות שונים ומשונים: ארץ העצלנים, מצודת "העבר המזהיר" שבה הם נתקלים בדמויות היסטוריות רבות החיות בכפיפה אחת, "העולם ההפוך" שמנוהל בידי ילדים, עיר העתיד "קרית חשמל", קו המשווה והים הדרומי עצמו.

הספר הוא ביקורת שנונה ולעיתים מוסווית על ההיגיון המודרני ועל הפורמליזם הגרמני הנוקשה וקסטנר, הגם שהעיד על עצמו שהוא רציונליסט ומודרניסט ומעריץ נלהב של תנועת הנאורות, חובט בהם ללא רחם ובתחכום רב.

לאוכל תפקיד מרכזי ביצירת האוירה הייחודית סוריאליסטית של הספר. כך למשל, בארץ העצלנים שאליה הכניסה חינם ורק ילדים משלמים חצי מחיר מוצאת השלישיה עצים המצמיחים כמה זני פירות על עץ אחד. אך בכך לא די ולעצים הוצמד אוטומט ובו גם ידיות אשר משיכה בהם משחררת מעדנים כעוגת שזיפים עם קצפת או ריבת דובדבנים. במפגש אוכל המזכיר את מסיבת התה של הכובען המטורף מחסל הסוס נגרו קבלו שני עצים שלמים. בדרכם לליבה של ארץ העצלנים עוברות על פני  שלושת המטיילים תרנגולות אליהן מוצמדות מחבתות קטנות ולתוכן הן מטילות ביציה עם נקניק או חביתה עם אספרגוס לפי דרישה אבל הם כבר שבעים מכדי להנות מהן והתרנגולות נעלמות כלעומת שבאו.

אך דומה שהיה זה דוקא ההגיון המודרני המקדם יעילות וחסכון בזמן שמדריך את קסטנר באחת הסצינות שמרכיב העתידנות בה מפתיע ומרשים. מסתבר שנשיאה של ארץ העצלנים הוא לא אחר מדובשני שלמד בכיתה של דני ולאחר שהצליח להשאר כיתה במשך עשר שנים עזב את בית הספר והתחתן. משזיהה שמדובר בחברו לכיתה מסכים דבשני לצאת ממיטתו לאחר עשרה ימים כדי ללוות את החבורה במעברה בארצו. אך טרם שיצא ממיטתו הוא אוכל ארוחה קלה המורכבת משילוב של בליעת גלולות והתבוננות בתמונות צבעוניות של המנה אותה מספקת לו הגלולה. הראשונה היא גלולה בצבע לבן ולאחר שדבשני נוטל אותה הוא לוחץ על כפתור ומולו מופיעה תמונה של סרדינים בשמן, ביצים במיונית וסלט בשר. למנה עיקרית הגלולה הורודה ותמונה של צלי אווז, תפוחי אדמה צלויים וסלט קישואים ולסיום גלולת מנה אחרונה. מדוע אתה אוכל באמצעות גלולות תוהה דוד סיבוני שהיה רוקח במקצועו ועל כך עונה הנשיא: "האכילה הרגילה מייגעת יותר מידי – סעודה בצורת גלולות ובלוית תמונות טעימה לא פחות ואינה גורמת שום טרחה".

דומה שנתקשה למצוא טיעון ההולם יותר את ההיגיון המודרני המקדם יעילות, מהירות, חסכון בזמן, על חשבון הנאה, איטיות ועל פי רוב גם איכות. כפי שגילינו בעשרות השנים האחרונות, החזון האוטופי הזה הפך למציאות דיסטופית שבה הלכו לאיבוד איכות המזון, ההנאה ממנו, היותו מרחב של מפגש חברתי, ביטוי ליצירתיות ובוודאי גם זמן של הפוגה מעמל היום יום.

עבודה של Svitlana Akatieva - מתוך האתר behance

רבים מהחוליים שאנו מזהים היום בסוגיות אוכל בעידן המודרני קשורים קשר הדוק לתפיסה הכביכול יעילה הזו המנתקת את הקשר בין אדם לאדמה וביננו לבין המזון שלנו. ואם בדוגמה זו ניתן, יתכן, להטיל ספק האמנם לכך כיוון קסטנר, הרי שתיאור המפגש עם האוכל בקרית החשמל שהיא עיר אוטומטית מושתתת טכנולוגיה מבהיר היטב את חששו של קסטנר מהאפשרויות הדיסטופיות הגלומות בצורת חיים עתידנית זו. לאחר שביקרו בעולם ההפוך בו ילדים מחנכים את הוריהם השלושה נכנסים לרכבת הנעה במהירות הברק ומביאה אותם לליבו של עולם המורכב מגורדי שחקים עצומים ובו כבר נוסעות מכוניות חכמות נטולות נהג, מסועים מהירים לנוחות הולכי הרגל ואפילו טלפון אישי החוזה את הטלפון החכם של ימינו. 

בעולם עתיר טכנולוגיה זה האנשים עובדים רק להנאתם וכולם מקבלים הכל חינם אין כסף כי האדמה והמכונות, כפי שמסבירה לחבורה גברת אחת ,'זקנה ונחמדה', מייצרות גם עודפים. בפאתי העיר האוטומטית, בדומה מאוד לערים מודרניות בנות זמננו, ניצב מפעל לעיבוד בקר ודרכו דומה נחשפים כל חששותיו של קסטנר באשר לקיום המופלא הזה. לפני משפך שאיבה ענקי הצטופפו עדרים עצומים של פרות ונשאבו במהירות לתוכו. הביקורת במקרה זה על ניצול בעלי חיים מושמת בפיו של הסוס ששואל לשם מה בני אדם רוצחים את הבהמות האומללות ועל כך עונה לו הדוד: "כן, צער בעלי חיים, אך אילו טעמת פעם טעם קציצה היית סולח לנו". בצידו השני של בית החרושת העצום עמדה שורה ארוכה של רכבות משא חשמליות אליהן נחתו המוצרים לאחר עיבוד בעלי החיים ובהם מזוודות עור, חביות חמאה, גבינות, נקניקים, עורות מעובדים ואפילו מיתרי כינור. והכל זורם בנינוחות ללא מגע יד אדם, חשמלי אוטומטי, הגייני ולכאורה נטול בעיות מוסריות, טכניות או אחרות.

אלא שגשמים עזים שירדו במקור החשמל של העיר הם אשדות הניאגרה מצליחים לשבש את האידיליה כי עצמת זרם החשמל מתגברת ומתחילה לפגוע בתהליך הייצור. התוצרת המוכנה מתחילה להערם במהירות הולכת וגוברת כגשמי זעף על קרונות הרכבת ועימם גם חלקי מכונות, מסגרות של המבנה ועוד. בית החרושת אוכל את עצמו צורח המשגיח ובורח. והמכונות לאחר שפעלו במהירות יתר ועיכלו את כל העדרים החלו לפעול על ריק ובסופו של דבר שינו כיוון והחלו לשנע את התוצרת מהרכבות חזרה אל משפך המפעל. וכך חזר כל הבקר לנקודת ההתחלה ומשם החל לשעוט ברחובות ולגעות ולשבש את התנועה. המכוניות האוטומטיות החלו להתנגש זו בזו, הגנים המלאכותיים נבלו ופרחו מבלי הרף, המעליות עפו מתוך גורדי השחקים שהחלו עצמם מתמוטטים כמו בשעת קרב. הדוד סבוני סיכם את העניין תוך שהם בורחים כל עוד נפשם בם: "גן העדן מתפוצץ".

כך בדרכו המתוחכמת כשחוט דק של אירוניה שזור בכל פרקי הספר משרטט עבורנו קסטנר מבלי משים את צידו האחר, האפל יותר, של החזון המודרניסטי של האוכל שביקש להרחיק אותנו מהטבע, לקצר את הזמן שאנו עוסקים בפעילות הכרחית אך מעשירה זו ולייעל את כל הקשור בו. בסופו של יום מה שחרב את העיר העתידנית הזו היה ניתוק הקשר ההכרחי בין החוליות השונות בתהליך המיתי של העברת האוכל מהטבע למחוזות התרבות ולפינו שלנו. במובן זה קסטנר היטיב לחזות את המציאות הדיסטופית התזונתית בת ימינו על שפע הבעיות שהיא מייצרת ואולי מבלי שהתכוון לכך גם להציע פתרונות פשוטים וחזרה לביסוס קשרים מתגמלים ומזינים ביננו לבין האדמה והשפע שניתן למצוא בה.