תרבות האוכל

נמרוד לוז על מזון בטקסי אישוש לראש השנה

שודר בתוכנית שלושה שיודעים ב 16.9.2020

כבכל שנה, ובמחזוריות מוכרת לקראת ראש השנה המתקרב, מתמלאים אמצעי התקשורת השונים בשיחות, מתכונים והצעות לתפריטים מומלצים לארוחת החג. וכמו בכל שנה יעלו על שולחנם של רבים מאיתנו מיני מזונות מוכרים ובהם כמובן תפוח בדבש ובסיומה של הארוחה עוגת הדבש.

התנ"ך שופע אזכורים לדבש וכך למשל חידת שמשון – מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק שפתרונה הוא מה מתוק מדבש ומה עז מארי הלקוחה מהתנסות שלו ומציאת יערת דבש בתוך גוויתו של אריה. החיבור בין דבש לטקסים דתיים אינו בלעדי ליהדות וכך למשל האמברוסיה שהיא מזונם של האלים האולימפים היוונים עשויה מדבש, וגם בוודות ההודיות דבש הוא חלק מחמשת המרכיבים החיוניים לחיים בריאים. הבודהה בעת התבודדותו לפני ההארה היה מקבל דבש מקוף, אשר כיום הוא מנחה מקובלת לנזירים הבודהיסטים.

כבר למעלה מ-8000 שנה שדבש הדבורים (ואיני שוכח את דבש התמרים, החרובים ועוד) הוא הממתיק האולטימטיבי ובמקומות רבים, עד להופעתו המסיבית של הסוכר, היחידי. החיבור בינו לטקסי ראש השנה נראה ברור ומובן ובכל זאת מדובר במנהג שאינו קדום למאה השלוש עשרה. אכן, מקובל היה לומר שנה טובה ומתוקה כבר בתקופות קדומות יותר אבל מנהג הטבילה עצמו של פרוסת תפוח בדבש שהחלה בקהילות אשכנז מוזכרת לראשונה רק אצל המהרי"ל (רבי יעקב בן משה לוי מולין 1360-1427) בשלהי המאה הארבע עשרה. ככלל, גם הדבש וגם התפוח היו פריטי מזון יקרים למדי באזורים הצפוניים של אירופה עד לעידן המודרני כך שהחיבור הזה אינו מובן מאיליו.

גם כיום, מאות שנים לאחר שהחל מנהג תפוח בדבש, נמצא לא מעט שאלות ותשובות בספרות הרבנית-הלכתית המבקשות להסבירו. הנה כך למשל עונה הרב אהרון מוס לשאלה שנשלחה אליו על המנהגים הקשורים בדבש וראש השנה:

"בחיים יש אתגרים רבים כשאנו עומדים בפני אתגרים אלו הם נראים מרים וכואבים בדיוק כמו העוקץ של הדבורה. אך אם נתחזק ונעמוד באתגרים בהצלחה, נגלה מימדים חדשים באישיותינו שאפילו לא ידענו על קיומם. … כולנו חווינו זמנים קשים בחיינו שלאחר מעשה אנו מביטים עליהם ואומרים: "אלוקים, תודה שנתת לנו אתגרים – היכן היינו בלעדיהם"? ולכן אנו אוכלים תפוח בדבש ביום הראשון של השנה החדשה. אנו מאחלים זה לזה שהתפוח יביא עמו מתיקות, ושהעוקץ של הדבורה יביא עמו מתיקות גדולה יותר!"

השאלה והתשובה ביחס למנהג הדבש בראש השנה מבהירים שמדובר במה שנהוג לכנותו טקס אישוש, כלומר טקס שאנו מקיימים כדי להוריד את מפלס החרדה שלנו מהעתיד לבוא. הצורך הבלתי פוסק באישורים והבטחות שיגנו עלינו מפגעי החיים והעתיד הלא ברור מלווה את המין האנושי מאז עמד על דעתו. בדיוק לשם כך פותחו טקסי אישוש שנועדו להפחית את החרדות והחששות שיש אצל כולנו מהעתיד ומפעולות מסויימות והשלכותיהן. כמו בסוגי טקסים אחרים, גם באלה למזון תפקיד חשוב ומרכזי, ובמקרה זה הדבש המשמש אותנו במהלכם.

אך לטקסי ראש השנה סיבה מרכזית נוספת לקיומם והיא חזרה סמלית לנקודת זמן בראשיתית. זהו ביטוי מוחשי ומטפיסי כאחד לתפיסה המתקיימת בתרבויות רבות, לה קרא מירצ'ה אליאדה: המיתוס של השיבה הנצחית. ומהו אותו מיתוס ולאן אנחנו שבים? הרעיון הוא שהעולם שלנו נוצר על ידי פעולות שנעשו על ידי אלים/רוחות/אבות קדמונים במציאות שהיא טרנסצנדנטית, דהיינו חיצונית לנו, ובמרחק הזמן הפעולות והמקומות שנוצרו בשלהן נתפסים כקדושים. על ידי הריטואלים השונים, אנו חוזרים לאותה נקודת זמן ובדרך זו גם מתחזקים את עולמנו הנוכחי. הטקסים האלה מאפשרים לנו להתחבר, גם אם לא תמיד להבין כיצד ואיך, לאותה תבנית שמימית. כדי לייצר את הפרדה מהעולם הזה, אנו עושים פעולות שמסמלות יציאה מהזמן הרגיל לזמן הקדמוני הקדוש והחיבור למקום או לזמן הקדוש מבטיח את ההתחדשות.

כך למשל במסורת המוסלמית המוקד הקדוש בכעבה במכה הוא מסגד ממשי המחקה מסגד שמימי שהוקם ארבעים שנה לפניה. כך גם העליה לרגל השנתית (חג'),  שמאשררת את הבריאה ממקום זה ואת מהלכם הנכון של הדברים על פי האמונה המוסלמית. החזרה (הנצחית ומתמשכת) שלנו למעשים שעשו לפנינו הכוחות שיצרו את העולם ונותנת לקיום שלנו משמעות והמשכיות. בדרך זו אנו מצליחים להתחבר ולהחיות את הזמן המיתי של ההתחלות. טקסים כדוגמת טקסי ראש השנה מאפשרים את המהלך הזה ויוצרים מחזוריות שמטרתה היא אישוש הקיים ושיבה לנקודת הזמן של ההתחלה כדי לייצר לנו דרך להתחלה חדשה.

טקסים אלו הם גם דרך לפתור בין השאר את אחת הבעיות המורכבות שהעמסנו על עצמנו מאז הפכנו ליצורים תבוניים המודעים לעצמנו והיא אימת ההיסטוריה כלומר  – ההבנה שדברים מגיעים לידי סיומם ושהחיים כפי שאנחנו חווים אותם הם בני חלוף. החרדה הזו, המשותפת לכל בני האדם, חייבה פתרונות ואלו נמצאו בדמות ריטואלים כלומר טקסים שמאפשרים לנו חזרה לנקודת הבריאה ובה בשעה מבטיחים המשכיות. דרך טקסי ההתחלה האלה כמו למשל ציון הולדתו של ילד או חגיגות ההכתרה של מנהיג, אנו מתחילים באופן סמלי עידן חדש.

הטקסים האלה מאפשרים לנו ביטול הזמן שחלף ובאופן סמלי ביטול ההיסטוריה ויצירת אפשרות להתחדשות. העבר כמובן לא ניתן למחיקה אבל דרך טקסי האישוש האלה אימת ההיסטוריה המוטלת עלינו מושעית על ידי חזרה למעשה הבריאה הראשוני. ולכן אין זה מקרי למצוא בברכות ראש השנה את הביטוי המוכר: תכלה שנה וקללותיה תחול שנה וברכותיה.

 השימוש בתפוחים ובדבש בטקסי החג היא מרתקת במיוחד ומעלה לא מעט תהיות. האם יש כאן אזכור למעשה הבריאה עצמו ולהתחלה בגן העדן ולאחר מכן הגירוש דרך התפוח? יתכן, אך מכיון שאין זה ברור אכן שפרי עץ הדעת הוא אכן התפוח, דומה כי מדובר ברענון הברית בין העם היהודי לאל. כך לפי הפרשנות המקובלת לפסוק משיר השירים העושה, שימוש אלגורי בתפוח כסמל להבטחת הקשר בין העם לאל:  כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר, כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים; בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי, וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי. (שיר השירים 2, 3). ומה ימתיק לנו יותר את ההבטחה אם לא אותו נוזל צמיגי עשיר בפרוקטוז (סוכר פירות) וגלוקוז (סוכר ענבים) שכל כולו עדות לפלא ולתמורות מפליגות?

הדבש נוצר בתהליך המתרחש בתוך גופה של הדבורה שהיא עצמה נחשבת חיה טמאה אבל בסופו של דבר מוגדר ככשר. בתהליך התמרה פלאי למדי נוצר הנוזל הייחודי הזה שלא רק ממתיק את חיינו אלא גם נושא בחובו שלל תכונות תזונתיות מבורכות. הייחודיות של הדבש באה לידי ביטוי בחשיבות המוקנית לו, כפי שפתחתי, בתפיסות דתיות רבות ובמיתוסים הרבים המתגלמים בו. כך למשל האמונה שנמצא בתרבויות רבות ולפיה אכילת דבש בשלושים הימים שלאחר החתונה יבטיחו את הצלחתם של הנישואין ואת חייהם המאושרים של בני הזו. תקופה זו מוכרת תחת השם ירח דבש משום שבפרק זמן זה משלים הירח הקפה סביב כדור הארץ. לכן למשל בקרב השבטים הטווטונים היו נוהגים להשקות בני זוג ביין דבש (mead) במשך שלושים יום לאחר החתונה. במצרים הפרעונית היו נוהגים להציב כלים עם דבש ליד גופת המת כדי להזינו עם שובו לחיים. חוקרים שפתחו את הכלים האלה הופתעו לגלות שהדבש שימר על מרקמו וטעמו במשך כל אלפי השנים שחלפו.

הנוזל הענברי הזה לא מפסיק להפתיע אותנו וחדשות לבקרים אנו נחשפים לעובדות חדשות על תכונותיו הייחודיות לבריאותינו ותזונתנו. לא כולן אגב נכונות ורבים המיתוסים המיוחסים לו שהתבררו עם הזמן כמופרכים. יחד עם זאת, הרכבו, מרקמו טעמו הייחודי ויתרונותיו התזונתיים הופכים אותו לחומר מופלא ולא בכדי בן לוויה נאמן ומתוק לטקסי האישוש המתקרבים אלינו. שיבתו הנצחית של הדבש היא כתמיד ובמיוחד בעידן הנוכחי הבלתי ברור ומרובה השאלות הבטחה מתוקה לכך שהשנה הקודמת על חולייה, תחלואיה ובעיותיה תפנה את מקומה להתחלה חדשה מאושרת ומתוקה יותר.