"> אנתרופולוגיה קצרה על זלולת (junk food) – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

אנתרופולוגיה קצרה על זלולת (junk food)

נמרוד לוז על טיבם ומשמעותם של שיתופי מזון עם צאצאים בעידן האנתרופוקן

ב21.7.2020 נחגג ברוב עם והדר יום הזלולת הבינלאומי (טוב לא באמת). אולי בשל העובדה שרובנו עסוקים בהשרדות, בהתמודדות עם משבר הקורונה לא עצרנו מלכת ולא התייחסנו בכבוד הראוי לתופעה שמאפיינת אולי יותר מכל את יחסינו המשתנים עם האוכל בעידן המודרני.

 ראשית, אקדים ואומר שזלולת הוא חידוש מבית מדרשה של האקדמיה ללשון למונח השגור יותר על לשוננו -  הג'אנק פוד. מי קבע את היום הזה ומאימתי חוגגים אותו? קשה לדעת, אך מדובר ככל הנראה במסורת שהחלה בשנים האחרונות בארצות הברית במסגרתה אנשים חוגגים יום בשנה אכילה של כל המזונות האסורים האלה, חולקים אותם עם חברים ונהנים משפע הסוכר, מלח שומן וכל התוספות האלה מבלי לספור קלוריות מבלי להרגיש מה שרובנו מרגישים שאנו אוכלים אותם: אשמה.

זלולת היא בהגדרה כל מזון שאנו אוכלים שאין לו באופן מהותי שום ערך תזונתי. על פי רוב מדובר במזון מעובד ותעשייתי עתיר קלוריות דל בסיבים, ויטמינים או כל מרכיב שאכן מזין את הגוף. מזונות המוגדרים כזלולת מתאפיינים בתוספות רבות של סוכר, מלח, שומן רווי. קיימות עדויות רבות לכך שזלולת יכולה להיות ממכרת בדיוק כמו סמים קשים או אלכוהול ותופעות אלו נבחנו לא אחת על ילדים בעולם,  ובמיוחד בעולם המערבי שם עד לשנים האחרונות התופעה היתה נפוצה יותר.

הזלולת היא הביטוי המזוקק ביותר של המרחק שעשינו מהטבע לכיוון החיים המודרניים. היא השלמת המהלך של המעבר ממזון שמשמש כשמו להזין את הגוף וכצורך ביולוגי מובהק לכיוון מחוזות ההנאה ותרבות הפנאי. זלולת מבטאת גם את ההתרחקות מעונות השנה, מהחקלאות ומאורח החיים המסורתי שאפיין את המין האנושי באלפי השנים האחרונות עד למהפכה התעשיתית ובוודאי במרוץ המודרניסטי.

לכן אין זה מפתיע למצוא באנציקלופדיה לזלולת ומזון מהיר שערך אנדרו סמית כי הסנונית הראשונה של מזון מסוג זה מיוצרת כבר ב1792.[1] תעשיין שוויצרי בשם ז'אן ג'קוב שוופס פיתח קו תעשייתי לייצור מים מוגזים, שנחשבו באותה עת כתרופה.

עם המעבר מהכפר אל העיר ומעבודת אדמה לתעשייה אנו עדים ליצירתיות רבה המשלבת תמורות טכנולוגיות, הגיון קפיטליסטי וצורך הולך וגובר במזון אותו ניתן לצרוך מחוץ לבית. כך למשל, פטנט לייצור מהיר של קמח לבן שינה את פני הלחם האמריקאי החל מ1825, החיבור שעשה ג'וזף פריי מבריסטול אנגליה בין אבקת קקאו סוכר וחמאת קקאו שהוביל ליצירת השוקולד המודרני שעד אז נצרך כמשקה בלבד.

בארצות הברית מקובל ליחס את המצאת הזלולת לאחים פרדריק ולואיס רוקהיים שביריד העולמי של שיקגו 1893 פתחו דוכן ובו מכרו פופקורן, בוטנים עם מולסה כחטיף שאפשר להחזיק ביד. כמה שנים לאחר מכן ההמצאה הזו החלה להמכר תחת המותג הידוע קרקר ג'ק (1896).

המונח ג'אנק פוד נולד ככל הנראה רק בתחילת שנות ה-70 על ידי המיקרוביולוג מייקל ג'קובסון שרצה להפנות את תשומת ליבנו לסכנות ההולכות וגוברות לבריאותנו עם הפיכתם של מסעדות מזון מהיר לפופולריות בעולם ובמיוחד בארצות הברית. על הסכנות הבריאותיות המשחרות לפתחנו מהזלולת נכתבו תילי תילים של מחקרים ונתקשה למצוא סיבות טובות לצריכתו מעבר לנוחות, מחיריו הזולים (בקופה בלבד) ובוודאי זמינותו והטורח שבהכנת מזון ביתי. ומשום שמדובר במזון שעיקרו הנאה ולא לתזונה ובוודאי לא מומלצת הפכה הזלולת לזירת קרב מתמשכת בין אמהות ברחבי העולם לילדים. יכולתי כמובן לומר הורים אלא שגם ב2020 אמהות הן עדין הגורם המרכזי בבית לשיתוף מזון עם הצאצאים.

Snack, Fast Food, Hamburger, American, Cars, Oldtimer
Image by Michael Kauer from Pixabay

אם אנחנו מה שאנו אוכלים מה זה אומר עלינו שאת החומרים האלה אנו מאכילים בכמויות הולכות וגוברות את ילדינו. כל מי שניסה להלחם בתופעה הזו יודע/ת מכלי ראשון שמדובר במשימה קשה עד בלתי אפשרית. כמו כל עקרון דתי גם כאן מי שמתעקשת על שיתוף מזון בריא עם ילדיה באופן מעשי מרחיקה אותם מחבריהם, ממסיבות ימי הולדת, לעיתים ממסגרות לימוד מסויימות שבהן לא יתחשבו בעקרונות שהיא ביקשה לאמץ. הפתרון שאמהות רבות מאמצות הוא סוג של משא ומתן מתמשך או דירוג בין הזוועות השונות וסיפורים שאנו מספרים לעצמנו שג'אנק פוד מסוג מסויים אולי פחות נורא מג'אנק פוד מסוג אחר, או התניות מוכרות על רק אחד ביום, רק אחרי האוכל וכך הלאה. הלחץ החברתי כאן הוא עצום וקשה מאוד לעמוד בפרץ.

מה שעוד מרתק בסוגיה זו היא שתופעת שיתוף מזון בקרב ההומו ספיאנס נחקרה ונבחנה רבות על ידי אנתרופולוגים וטקסי אוכל בחברות שבטיות ובחברות מורכבות יותר נדונו בהרחבה. אך כאן אנו מתבוננים בטקסים יום יומיים ואולי עקרוניים יותר של שיתוף מזון בתוך המשפחה ובין הורים לצאצאים שנותרים על פי רוב מחוץ לשיח המחקרי.

מה שאנו מאכילים את ילדינו אומר רבות על הורות ובוודאי על המורכבות של אימהות במאה העשרים ואחת. הזלולת היא סמל ותמהיל מרוכז של ייצוגים של כמה תופעות עכשוויות בו זמנית. הוא מייצג ערכים מרכזיים בתרבות העכשווית, שינויים בטכנולוגיה, בתעשיית המזון, בחברות הנשענות בעיקר על דלק פוסילי לפעילותן ובהן המרחק מאזור המגורים לעבודה הולך וגדל (עד למשבר הקורונה). בה בשעה מתרחשת האצת המגמה של יציאת שני ההורים במשפחה הגרעינית לעבודה. שילובן של תופעות אלה כבר הוביל לשינויים ערכיים בחברות רבות ובאופן ישיר הסכמה או חוסר ברירה על פי ראות המתבונן לצרוך אוכל שהוא נחות מאוד מבחינה תזונתית וכזה שנכנס למרחב הביתי בעקבות הלחץ החיצוני של פרסום וקבוצת השווים להורים או במקרים רבות בקרב הילדים.

זלולת היא פתרון נוח למצוקת הזמן שהפך להיות משאב הולך ומתכלה בחברות מודרניות ובו מוקדשות פחות ופחות שעות לרכישת אוכל, הכנתו ואכילתו במרחב הביתי. באופן אירוני ולנוכח העובדה שבתהליכי ייצורה של הזלולת מעורב מעט מאוד בישול דוקא היא הופכת להיות המזון המבושל הנגיש ביותר במרחב הביתי. המסגור הססגוני שנעשה לו בפרסומות, באריזות, עושר הטעמים החזקים (אוממיות למתקדמים) הופך את הג'אנק לאטרקטיבי במיוחד לילדים. ולא בכדי משום שאפשר על פי רוב לאוכלו בידים ומבלי כל הדרישות וההתניות המלווות ארוחות משפחתיות. היכולת לרכוש אותו במרחב הציבורי הופכת אותו לאשליה של שליטה עבור הילדים הרוכשים אותו לעיתים רבות לבד מבלי השגחה הורית. והעובדה שמדובר במזון שמקושר על פי רוב למשהו רע דוקא מייצרת עבור הילדים את ההרגשה של פינוק ואהבה אמהית. עבור הילדים תחושה של אהבה אמהית ודאגה לצרכיהם.

הזלולת בנוסף לטעמה האהוב יש בה מסרים חזקים מאוד לילדים באשר לשייכות, סטטוס, יכולת לדאוג לעצמם ואפילו באופן אירוני הפגנת דאגה הורית והענות לדרישותיהם. אך עבור האמהות המצב מורכב יותר ומכיל תחושות מעורבות של אמהות טובה והקשבה לילדים בצד אשמות על ההזנחה של בריאותם. בעידן שבו הגדרת האמהות הטובה עוברת תמורות רבות ובוודאי ביחס למזון כך גם אמהות בעיקר מוצאות עצמן בקרב מאסף להגדיר את עצמן, איכות אמהותן בכל הקשור לצריכת מזון מסוג זה. אם בעבר אמהות היתה גם חלק מלהיות שומרת הסף  הרי שהדאגה לבריאות הצאצאים היציאה המסיבית של אמהות לעבודה, ההעדרות מהבית ובוודאי הירידה בכמות הזמן המוקדשת להכנת אוכל ביתי דאגה ליחסים תקינים עם הילדים מקבלת קדימות לדאגה לדאגה לאיכות התזונתית של מזונם. הערכים התרבותיים עוד לא הצליחו להשתנות דיים כדי לאזן את המאבק מול הכלכלה ותעשיית המזון הקפיטליסטים.[2]

גם לאבות נכונות דילמות לא פשוטות אבל בניגוד לאמהות ועם כל השינויים מרבית האבות שומרים על תפקידיהם המסורתיים בגידול הצאצאים. אמהות עדין נאבקות מול ערכים תרבותיים מגדריים המקבעים אותן כהורה המרכזי בגידול הצאצאים למול דרישות הולכות וגוברות בשוק העבודה וחלוקת זמן מאוד לא מסורתית. הסדרה המופתית הדנית, בורגן, הדנית סובבת סביב בירגיטה, פוליטיקאית ההופכת להיות ראש ממשלה. אך למרות תפקידה הרם ונשא ובעל תומך שלוקח על עצמו חלק נכבד בגידול הילדים בסופו של יום הזוגיות אינה מחזיקה מעמד. הגבר הדני "הנאור" גם הוא בסוף היום  מרגיש שאינו ממצה את עצמו ועוזב את הבית. בירגיטה מוצאת עצמה במלכוד מול רצונה בניהול קריירה פוליטית מצליחה לתפקידה כאם ולא אחת אנו רואים סצינה של הזמנת מזון מבחוץ או ערב פיצה במסעדת מזון מהיר שמלווים כמובן באשמות ומאבקים פנימיים.

TV Review: Borgen, The Sanctity of Private Life | The Independent

ראיונות עם אמהות עובדות מעלים את הדרמה הזו פעמים רבות ומבהירים שעדין עבור אמהות במאה ה-21 הבחירה בהאכלת זלולת את ילדיהם מתרגמת אצלן לאשמות בדבר היותן לא אחראיות מספיק לבריאות ילדיהן.[3] אמהות לכודות בתוך מעגל האשמות זה בעוד הילדים סובלים מהשפעת ארוכות טווח של מזון בעייתי מבחינה תזונתית.

השמנת יתר בילדים, שהיא אחת התופעות הבולטות ביותר המתקשרות לעליה בצריכת זלולת, היא בעיה תרבותית, כלכלית כשם שהיא בעיה תזונתית. בעיה זו לא תפתר ללא שינויים תרבותיים וכלכליים וחברתיים ואינה בלעדית לתזונאיות והנחיות מדוייקות במה ילדים צריכים לאכול. זלולת היא ביטוי מורכב ורב פנים למערכות רבות ומאבקי כוח בינהם שבמסגרתם מוצאים עצמם במלחמה יומיומית הורים ובעיקר אמהות כאמור וילדים על הדרכים בהם יפגינו אהבה ועל המורכבות של הצבת גבולות תזונתיים אפילו ביום הזלולת הבינלאומי.


[1] A. Smith (2006). Encyclopedia of Junk Food and Fast Food. Westport Conn: Greenwood Press.

[2] אנומיה במלא מובנה הדירקהיימי.

[3] J. Namie (2011). Public Displays of Affection Mothers, Children, and Requests for Junk Food. Culture & Society 14:3, 393-411