תרבות האוכל

נמרוד לוז על טחינה, להט"ביות, פמיניזם, כיבוש, דת ומזון

בשנים האחרונות כחלק ממגמה עולמית של תשומת לב והקפדה יתרה על הערכים התזונתיים של המזון העולה על שולחננו התוודענו למונח ׳מזון על׳ (superfood). מדובר ללא ללא ספק באחד הגימיקים המוצלחים יותר של תעשיית המזון ובאיחוד האירופי אכן אסרו על שימוש במונח הזה בשל העדר כל ביסוס מדעי ליתרונות המיוחסים למוצרים אלה על ידי המשווקים. מעת לעת אנו שומעים על הכוכב התורן החדש שהוא ורק הוא יציל את חיינו וכך התוודענו לג'וג'וברי, קייל, קינואה, נבט החיטה ובצדם של אלה, גם הטחינה – אחד המוצרים הותיקים והמוכרים במזרח התיכון שבשנים האחרונות הייתה לו עדנה.

השימוש ההולך וגובר בטחינה קשור לא רק בהכרה ההולכת וגוברת בקשר בין בריאות למזון אלא גם לגידול במספרם של הטבעונים והצמחונים והשימוש בטחינה כמסמיך טבעוני במקום מוצרים שונים מן החי. לפחות במקרה של הטחינה דומה שתועפות המחמאות המועטרות עליה מוצדקות והיתרונות התזונתיים המיוחסים לה קיבלו גם גושפנקה מחקרית. הטחינה היא באופן מעשי חמאה הנוצרת, בדומה מאוד לתהליך הכנת חמאת הבוטנים, מטחינה של גרעיני שומשום קלויים ללא שום תוספות. היא עשירה באומגה 3 ושומנים בלתי רווים, מקור עשיר לחלבונים, ויטמין B ו- E. מומלצת מאוד למי שסובל מאנמיה ומחסור בברזל ובאופן כללי כתוסף לשמירה על מערכת החיסון של הגוף.

כחלק ממגמת הגורמטיזציה והשדרוג במעמדה של הטחינה החלו להופיע מותגים וחברות טחינה חדשות לבקרים. אחת מהן היא טחינת אלארז הזוכה לשבחים רבים מאושיות קולינריות בארץ ובעולם. טחינת אלארז היא חברה משפחתית שהוקמה בנצרת ב-1989 על ידי אסעד זהר ז"ל, בן למשפחה נוצרית, ובמקצועו מהנדס מכונות, שנקלע במקרה לעולם הקליה והטחינה של השומשום. אלא שאסעד נפטר והותיר את ג'וליה אשתו שהיתה אז אם צעירה ומטופלת בשני ילדים ובמקצועה מורה למתמטיקה עם המפעל. גב' ג'וליה זהר החליטה להיכנס לנעליו וללא שום נסיון קודם לא בניהול, לא בכלכלה וכך גם לא בתזונה והחלה לנהל את המפעל, אישה יחידה בסביבה עבודה גברית ובחברה פטריארכלית מסורתית.

בשנים שעברו הצליחה זהר, מנהלת המפעל היחידה בחברה הערבית בישראל בשעתו, לא רק להציל את המפעל אלא גם להפוך אותו להצלחה עסקית מסחררת והפכה את טחינת אלארז למותג עולמי למוצרי טחינה שונים ובהם החלווה. השם טחינת אלארז ניתן למותג בשל עץ ארז שנטע בחצר המשפחה בנצרת והוא משמש גם כלוגו המסחרי של החברה. סיפור ההצלחה הפמיניסטי הזה זכה על פי רוב לשבחים מקיר לקיר ובין השאר בשל האידיאולוגיה העסקית של גב' זהר המשלבת תחכום כלכלי עם מחויבות חברתית שמתרגמים להעסקתן של נשים רבות במפעל ובהן גם חד הוריות וגרושות, ואנשים בעלי מוגבלויות פיסיות ונפשיות.

אלא שמבלי שהתכוונה לכך הפכה קופסת הטחינה הזו למוקד למחלוקת ציבורית שהחלה לאחר פרסומים בתקשורת (8.7.2020) על כך שטחינת אלארז תרמה כספים להקמת קו חם לקהילה הגאה הפלסטינית בישראל. הסערה החלה בגינוי שהעלה בעמוד הפייסבוק שלו איש פרסום פלסטיני מכפר כנא ובו טען שהסיוע שהעניקה החברה לקהילה הגאה הוא שגוי משום שיש בכך תמיכה ב"סוטים" לדבריו. בעלי חנויות מוסלמים במקומות שונים בארץ מיהרו להעלות סרטונים ובהם צילמו את עצמם מורידים מהמדפים את מוצרי טחינת אלארז ומבהירים שהם שאינם מוכנים לתמוך במי שתומך בסטיה על פי חוקי האסלאם. הרשתות החברתיות בחברה הפלסטינית בישראל ומחוצה לה עסוקות מאוד בסוגיה. אך למול קמפיין ההחרמה החל גם קמפיין תמיכה וכך למשל בעל סופרמרקט מכפר יסיף שהודיע שהוא מוכן לקנות את כל מוצרי טחינת אלארז שנדחו על ידי המחרימים. אחרים העלו פוסטים של תמיכה ובהם גם תמונות של מוצרי החברה, כמו גם רבים בחברה היהודית.

אז מה קורה כאן? כיצד מצליח מותג של טחינה גולמית לשלהב, להתסיס ולעמוד במרכזו של עימות ומאבק חברתי שכבר יש בו פגיעה כלכלית ויתכן גם איומיים פיזיים על חיי המעורבים בדבר כולל עיתונאים שכתבו על הפרשה?

לפני מספר שנים ראיינתי לצורך מחקר שעסק בעמדות הציבור הפלסטיני ביחס לאלחרם אלשריף, המקום השלישי בחשיבותו באסלאם, בכירים בתנועה האסלאמית בישראל. באותם ימים עמד להתקיים מצעד גאווה בירושלים והתנועה פרסמה הודעת תמיכה בקבוצות דתיות יהודיות שהתנגדו לקיום מצעד. מדוע אתם עוסקים בזה, שאלתי את אחד המרואיינים, והלא מדובר בסוגיה פנים יהודית? ותשובתו היתה: "אצלנו באסלאם אין בעיות כאלה כי אצלנו אין הומוסקסואלים אבל ירושלים היא עיר קדושה ואנחנו חושבים שזה מאוד לא מתאים לקיים בה אירוע כזה שנותן במה לסוטים". עמדה זו אינה ייחודית לדובר שהיה כאמור בכיר מאוד בתנועה והעיסוק בסוגיית היחסים החד מיניים, קבלת הקהילה הגאה ובאופן כללי התמודדות עם כל מה שאינו יחסי מין המוסדרים בצורה חוקית בן גבר לאישה הם עדין טאבו בחברה הפלסטינית משני צידי הקו הירוק. הדבר בא לידי ביטוי לא רק בהתנהלות וקבלה או אי קבלה בחיי היום יום  של התנהגות אנושית זו שלמען הסר ספק מצויה בכל התרבויות ובכל החברות בעולם, אלא פעמים רבות בחוסר מוכנות לדון בעניין ובוודאי לא באופן פומבי.

אך במקרה הנוכחי ובניגוד למוצרים אחרים כמו נפט, בגדים, רהיטים, תרופות ועוד ועוד מזון הוא תופעה ייחודית ולטענתי פוליטית במהותה. מזון הוא אינו רק עוד מוצר בחיינו ויש לו השלכות מרחיקות לכת מעבר למשמעויותיו המיידיות והביולוגיות ולו רק בשל העובדה שהוא הופך להיות חלק מגופנו לאחר שאנו מעכלים אותו. אנחנו אכן מה שאנו אוכלים ומסתבר שגם מה שאנו מסרבים לאכול. מזון הוא תווך מורכב ורב רובדי של משמעויות: מהביולוגי המידי לפוליטי האישי, המשפחתי, למקומי, ללאומי, לגלובלי, ויש לו משקל רב במימדים החברתי, התרבותי ובוודאי הדתי.

כך למשל, נתקשה למצוא קבוצה דתית כלשהי שלא סיגלה לעצמה חוקים וסייגים הקשורים במזון. הצורך שלנו לאכול כל יום הופך את האוכל לחיוני וקריטי ולכן המין האנושי פיתח מערכות חברתיות וטכנולוגיות לספק את הצורך הזה ולייצר יציבות באספקתו: ביות צמחים ובעלי חיים, ניצול כוח אדם ועבדות, יחסי חליפין ומסחר. משום כך אנו פגיעים מאוד ונוחים לשליטה על ידי מי ששולט בתהליכי ייצור ואספקת המזון. מזון ואכילה עוברים רוטיניזציה בפעולות יום יומיות וכך נמצא אותם בטקסים ובאירועים שונים המאפשרים להביע את היחסים בקהילה או בקבוצה, ערכים תרבותיים, היררכיה חברתית, אידיאולוגיה ועוד.

המזון, אם כך, הוא מערכת רוויית סמלים שאינה רק מובנת על ידי החברה אלא גם מבנה אותה. האם נאכל מצות בפסח או מזון הנחשב חמץ אינה רק החלטה תזונתית אלא אידיאולוגית, דתית, תרבותית שתמקם אותנו בהכרח כפרטים בתוך הקבוצה אליה אנו משתייכים. להחלטה זו יש גם משמעויות פיסיות ברורות במרחב הביתי בדמות נקיון ובציבורי בצורה שבה רשתות המזון נערכות לחג ומדפי המוצרים העטויים כיסויים במהלך שבעת ימי הפסח או מכירת החמץ באופן סמלי מחוץ לקבוצה היהודית. ובכל זאת, דומה שההחלטה הפוליטית ביותר שמרבית האנושות תעשה במרבית חייה מצויה, כמו שאמר לנו ונדל ברי, בקצה המזלג שלנו.

 האוכל הוא מרכיב מרכזי ביחסינו עם הסובב ודרך בחירות האוכל שלנו אנו משפיעים לא רק על עצמנו ובריאותנו אלא גם ובהכרח על החקלאות, תעשיית המזון המקומית, הלאומית, הגלובלית ובוודאי על עיצובה של מדיניות תזונה לאומית.

הסיפור הפמיניסטי של טחינת אלארז הוא קריאת תגר על תפיסות פטריארכליות בחברה הפלסטינית והצלחתו כמו גם קבלתה של ג'וליה זהר השייכת לקהילת המיעוט הנוצרית בחברה זו בוודאי מלמדת על שינויים שכבר התרחשו בה. יחד עם זאת, הטחינה הפכה כאן לשדה מאבק בין תומכי הקהילה הלהט"בית הפלסטינית למתנגדיה החמושים בפרשנות שלהם על האסלאם ותפיסת עולמם על כיצד החברה הפלסטינית אמורה להתנהל.

אך בכך לא תמה הפוליטיזציה של המאבק הנוכחי. ח"כ איימן עודה, יושב ראש הרשימה המשותפת העלה פוסט בו גינה את המחרימים מטעמים דתיים וטען שהם צבועים משום שהם לא דורשים במקביל החרמה כלכלית לחברות ישראליות שתומכות בצה"ל ובמשתמע בכיבוש. קול ייחודי עלה גם מארגון פלסטיני מרמאללה שהאשים את אגודת הלהט"ב הפלסטינית בישראל בפינקוושינג כלומר מירוק העוולות של הכיבוש ושותפות בפרויקטים להם קרא קולוניאליסטים ומתנשאים. כך שהטחינה העולה על שולחננו אינה רק שינוי מצב הצבירה של שומשום. העברת הטבע למצבו התרבותי והטחינה אותה נקנה או לא, אותה נאכל או לא הם תמיד בעלי פוטנציאל סימבולי נפיץ משום שמשמעויותיו של מזון בחברות האנושיות לעולם אינן מצומצמות לצרכינו הביולוגיים. בנסיבות שונות, הקשורות בתהליכי הייצור, שיווק, מיתוג המזון כפי שראינו בסערה הקטנה בכוס הטחינה המקומית הוא חומר נפיץ ומשמש לא אחת לזירת קרב בה אנחנו מתכתשים על הערכים המכוננים שכל אחד ואחת מאיתנו רוצים לראות בחברה אליה אנו שייכים.