"> אוכלים ישראליות בזמן הקורונה – תמורות ביחסינו עם האוכל בזמן הסגר – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו
Image by Engin Akyurt from Pixabay

אוכלים ישראליות בזמן הקורונה – תמורות ביחסינו עם האוכל בזמן הסגר

נמרוד לוז חוגג את פינתו ה-50 ומנתח את יומני שדה של סטודנטים בפריפריה הישראלית על חוויות האוכל בזמן הסגר. מה אפשר ללמוד מכך על יחס לאוכל הישראלי בכלל והאם חלו שינויים בזמן הסגר?

שודר במסגרת התוכנית שלושה שיודעים החל שעה וארבעים ושלוש דקות (1:43)

במהלך סמסטר אביב 2020, עוד לפני שעולמנו השתנה תכלית שינוי, העברתי קורס חדש בשם 'אוכלים ישראליות' לסטודנטים במחלקה ללימודי ההתנהגות במכללה האקדמית כנרת. במסגרת הקורס ביקשנו לבחון את תפקידיו של האוכל בתהליכי יצירת האומה ולאומיות. מהו הקשר בין לאומיות כתהליך חברתי ופוליטי ויצירת קהילה (מדומיינת) לאומית לאוכל? מספר שאלות הנחו את מהלך הקורס והדיונים בו ובהן למשל: כיצד מבטא האוכל שאנו אוכלים תהליכים חברתיים תרבותיים כלכליים פוליטיים מקומיים וגלובליים? באילו דרכים ישראליות יוצאת לאור דרך האוכל? האם אנחנו ישראלים בגלל מה שאנו אוכלים או שהאוכל שלנו ישראלי כי אנחנו אוכלים אותו? האם בכלל יש אוכל ישראלי ומהם הכלים המתודולוגיים-מחקריים לבחון תופעה כזו?

במסגרת הקורס ביקשנו לבחון תופעות שונות כנופי אוכל (שווקים, רשתות מזון, יצרנים פרטיים), שגעון החומוס, התאווה לפלאפל, גלובליזציה ומקומיות במסעדות מזון מהיר, מאבקים חברתיים על כשרות, על האש ביום העצמאות, חנויות טבע, ספרי בישול, תוכניות בישול ובוודאי קונפליקטים קולינריים בין מדינה למיעוטים כדרך להבין את תרבות האוכל המקומית ולנסות ולענות על השאלה האם כלל קיים אוכל או מטבח ישראלי.[1]

כחלק מהקורס הסטודנטים היו אמורים לבצע מטלה עצמית הקשורה באוכל והרעיון המקורי היה לבצע תרגיל קצר באנתרופולוגיה ויזואלית כלומר צילום הקשור באוכל וניתוחו. אלא שלנגיף הקורונה היו תוכניות משלו ובמהלך מרץ עברנו להוראה מקוונת ולחיינו פרץ הזום. וכך הומרה המטלה הויזואלית שהיו אמורים הסטודנטים לעשות מחוץ לביתם בביצוע תרגיל אתנוגרפי עצמי שכלל ניהול יומן שדה במשך שבוע בסוגיות אוכל ואכילה. כדי לייצר מהלך של הזרה כלומר ריחוק מהיומן ולאפשר ניתוח אובייקטיבי הסטודנטים התבקשו לחזור אליו רק לאחר שבוע ואז לערוך רפלקציה על שכתבו ולנסות ולחלץ אבחנות ביחס לעצמם והתמורות שחלו בהם ובוודאי באוכל שאכלו במהלך סגר הקורונה.

הממצאים והמסקנות להלן מתבססים על שלושים ושלוש מטלות שהוגשו על ידי הסטודנטים מתוך ארבעים ואחד הרשומים לקורס. אך טרם שיוצגו הממצאים והתובנות העולות מאתנוגרפיות עצמיות אלה ברצוני לעסוק במאפיינים סוציו-אקונומיים, אתניים ומרחביים של הסטודנטים בקורס בהיותם חלק מציבור סטודנטים של מכללה הממוקמת בפריפריה הצפונית של ישראל.

כגופי השכלה גבוהה נוספים בצפון הארץ גם במכללה האקדמית כנרת ציבור הסטודנטים הוא הטרוגני מאוד ובמרבית החוגים במדעי החברה והרוח יש רוב של סטודנטיות. מתוך 41 הסטודנטים הרשומים לקורס נמנו 25 סטודנטים ששפת אימם ערבית (מרביתם מוסלמים, אך גם נוצרים ודרוזים) ו-16 ששפת אימם עברית. מבחינת ההשתרעות הגיאוגרפית נמצא בצד סטודנטים שלצורך מגוריהם עברו לגור מרחבי הארץ ליישובים הסמוכים למכללה השוכנת לחופו הדרומי של הכנרת גם כאלה שמגיעים מרמת הגולן, מריכוזים עירוניים כנצרת וכרמיאל ורחבי הגליל המזרחי. מרבית הסטודנטים התגוררו בעת כתיבת המטלה ביישובים כפריים מקיבוצי עמק הירדן ועד לירכא וכאוכב אבו אלהיג'א בגליל התחתון. משרע הגילים גדול למדי ובצד אלה שהחלו את לימודיהן במכללה מייד לאחר התיכון נמצא גם סטודנטים וסטודנטיות בוגרים יותר חלקם כבר נשואים ובעלי משפחות.  בעוד שמרבית הסטודנטים היהודים (וכוונתי לצעירים וטרם הנישואין) נותרו בדירות השכורות שלהן ביישובי עמק הירדן אזי מרבית הסטודנטים הערבים נשארו בבית הוריהם או ששבו לבית המשפחה בתחילת משבר הקורונה. סוגיות אלה כפי שנראה השפיעו מאוד על התמורות שהתרחשו בינם לבין האוכל ובוודאי בינם לבין משפחותיהם.

הכנת בצל ממולא - התנסות במטבח המסורתי הפלסטיני- צילמה מ.

היומנים היו מפורטים למדי והפתיעו לעיתים במידת החשיפה העצמית שהסטודנטים היו מוכנים לה כעיסוק ביחסים עם בני הזוג, אזכור שימוש בריטלין (שמן הסתם כבר אינו נחשב טאבו חברתי) או תיאור צריכה מוגברת של אלכוהול. למרות השונות התרבותית-אתנית ולעיתים גם הסוציו-אקונומית מספר תימות עלו בתיאורי הסטודנטים ובוודאי בחלק הניתוחי שבו סיכמו את עבודתם.

זמן קורונה ואוכל

הכניסה לסגר ושינוי קצב החיים הובילו לשינויים דרמטיים בהתנהלות ביחס לאוכל. חלק מהסטודנטים דיווחו על יקיצות מאוחרות ויציאה מסדר יום מאורגן מה שהוביל לשינוי זמן ארוחת הבוקר והארוחות שאחריה לשעות מאוחרות מהמקובל. היטיבה לבטא זאת סטודנטית שחיה עם בן זוגה באחד מקיבוצי עמק הירדן:

אפיה והכנת לחמים – צילמה י.

 "מגבלת הזמן נמחקה עבורי- כסטודנטית לא היה לי את הזמן לשלב ארוחת בוקר ארוכה. לרוב, ארוחת הבוקר הייתה בתנועה, בזמן התארגנות, או במכללה עצמה. התקופה הזו הביאה איתה דברים טובים, הימצאותו של הכאן ועכשיו לעומת המחשבה העתידית הלא פוסקת, או השיגרה שכבר עובדת על אוטומט".

שפע הזמן הוביל גם להתנסויות חדשות, לימוד מתכונים חדשים, עיסוק בתהליכי צורכי זמן באוכל כדוגמת הכנת לחמי מחמצת, בישול מסורתי וזמן רב יותר להנות מהאוכל כמסגרת חברתית. הדבר בלט במיוחד בקרב הסטודנטים הערביים לאחר שהתרגלו להכין לעצמם אוכל בחופזה בזמן לימודיהם וכעת שבו למשפחות והחלו נהנים מהזמן המשותף שתורגם גם להכנת אוכל יחדיו. וכך כתבה סטודנטית מנצרת:

האוכל הוא כמו קישור שמפגיש בין כל בני המשפחה וזה הצד הטוב מתקופת הקורונה שכולנו יושבים סביב שולחן האוכל ואוכלים ביחד. לפני הקורונה הינו מנסים לחכות לכל בני המשפחה כדי לאכול ביחד אבל לא תמיד זה מסתדר לנו אבל בתקופת הקורונה זה שונה כי  בני המשפחה פנויים וכולם בבית מה שעוזר לנו להיות ביחד ולהעביר זמן יותר אחד עם השני.

 וירוס הקורונה על שפע תחלואיו הביא גם מזור, זמני לפחות, לאורח החיים המהיר והתובעני מאוד מבחינת תשומות הזמן הנדרשות מאיתנו.  

אוכל כמרחב של התחדשות

השינוי הכפוי באורחות החיים וסדרי היום הרגילים הוביל לא אחת להתחדשות בכל הקשור באוכל. הן בתהליכי יצירתו של האוכל ופריצת המגבלות הקיימות, והן במוכנות להתחדש ולנסות דברים שלא נוסו אף פעם. סטודנט מנצרת דיווח על אפיית עוגה בפעם הראשונה בחייו. סטודנטיות ערביות שעד עתה המטבח, ובוודאי המטבח המסורתי הפלסטיני, היה ארץ רחוקה עבורן טרחו ללמוד לבשל והתחברו מחדש למטבח המסורתי במסגרת המפגש האינטנסיבי עם המשפחה. העברת המסורות והזכרון הקולקטיבי נכרת בעיקר בקרב נשים כפי שהיטיבה לתאר זאת מ.:

"הלכתי עם אמא לסבתא שבקשה ממנה לבוא ולעזור לה בשעות אחרי הצהריים בהכנת סמבוסק עם תרד. לעזרתנו באו גם  שתי הדודות שלי ששמחתי מאוד לראותן. אז חילקנו את המשימות ביננו. ואני ישבתי עם אמא וסבתא והתחלנו לחתוך את הבצק ולעשות ממנו עיגולים קטנים.......אחרי השעות הארוכות וסיום הכנת הסמבוסק, ישבנו כולנו ביחד דיברנו ,צחקנו ונהנינו מהשהות המשותפת בשעות הערב חזרתי לבית במצב רוח טוב עם צלחת גדולה של סמבוסק".

לא מעט סטודנטים עסקו בחידושים שהתרחשו בינם לבין האוכל והמוכנות שלהם לנסות דברים חדשים. כך לדוגמה בתיאורה הפואטי של א. סטודנטית נשואה מדבורייה:

"הנחתי ליד קערת שיבולת השועל מפית צבעונית והתחלתי לאכול. אני לא חושבת שאכלתי פעם בכזו ניחותא כמו באותו בוקר. אני זוכרת שנהניתי מהשקט בגינה. הרבה זמן לא ישבתי בה ככה, לבד, בשקט מופתי. ... לפני הקורונה בכלל לא אכלתי את זה ולא "התקרבתי" לזה. זה היה נראה לי מאכל של זקנים, של מי ש"אין לו שיניים", אבל ראיתי מספר מתכונים לפני באינטרנט עם קוואקר, והחלטתי לנסות. ללא הקורונה לא הייתי נחשפת לזה. גם הקפה ששתיתי, פתאום היה בשעות כל כך מוקדמות, שהייתי יכולה להמשיך ולהתענג עליו. דברים כאלו לא היו לפני הקורונה. פשוט לא היה לי זמן לזה".

כחלק מההתנסות החדשה חלק מהסטודנטים תאר עיסוק נרחב יותר בלימוד מתכונים והתנסות בבישול שעד עתה היה רחוק מהם.

הכנת עוף ואורז ברוטב לימון חרדל – בפעם הראשונה

אוכל ומורשת, אוכל ומשפחה

סוגיה שעלתה במיוחד בקרב הסטודנטים הערבים שהמפגש המחודש עם המשפחה חיברה אותם לפתע למרחבי אוכל ולסוגיות הקשורות באוכל שעד עתה לא נתנו להם משמעות מיוחדת. כך למשל תארה זו ס. סטודנטית מירכא:

"אני ממש אהבתי איך אנו אוכלים דווקא אוכל שמסמל את סבא וסבתא  למשל עכוב, זקליט, מנקיש ... כל הדברים האלו שמזמן לא אכלנו אותם כי המסעדות היו התחליף לאוכל הזה".

הצד השני של הקרבה והמאכלים המקרבים היה הקושי והגעגוע שחווה סטודנט יהודי שבחר להשאר בדירתו בעמק הירדן ומשום כך לא נפגש עם משפחתו זמן רב. כך הוא תאר זאת דרך מאכל שניסה להכין:

"אני יכול לספר שעברתי משבר קטן, ההורים שלי והטעם של הבית היו לי חסרים. לפני הקורונה הייתי פעמים רבות במהלך השבוע אוכל סופריטו עוף אצל ההורים שלי בארוחות ערב או צהריים. ניסיתי לשחזר אותו אצלי אבל זה לא בדיוק אותו דבר".

הכנת שישברק בפעם הראשונה - צילמה מ.

אוכל והידוק קשרים זוגיים בהעדר קשר למעגלים רחבים יותר

מספר סטודנטים תארו שינויים במרחב הקשרים הזוגיים ובעיקרם הידוקם. זוגות חילונים צעירים שעברו לגור יחדיו במהלך משבר הקורונה ולמפגש הזה היו גם השלכות בכל הקשור באכילה משותפת והשקעה משותפת בהכנה ולאחר מכן אכילת מזון. כך למשל ח. שתארה את התחזקות הקשר הזוגי עם בת זוגתה:

את תקופת הקורונה אני מעבירה בביתי יחד עם בת הזוג שלי, שאיתה אני מכינה ואוכלת את כל הארוחות בבית שלנו. זה כיף, מחבר ושונה מהתקופה שלפני, בה כל אחת מאתנו הייתה עם מחויבויות משלה כמו עבודה ולימודים ולא תמיד יצא שהתראינו אפילו. מעגלים נוספים שיש לי כמו חברים מהלימודים, מהעבודה, המשפחה שלי שהרבה זמן לא ישבתי אתה לאכול ארוחת שישי- כל אלו לא מתקיימים כרגע בגלל המצב.

אך המורכבות הזו מתבטאת גם בתיאור חשוף זה של ס. שבן זוגה עבר לביתה בתחילת המשבר:

 "אני מתחילה להיות קצת ביקורתית כלפי גודל ההזמנה מהירקן- כמות האוכל הירוק שיש במקרר  הקטן עלה על גדותיו, וגם הקמח- יש שאריות של בצק אפילו במיטה. מתחילה להרגיש כעס מבפנים על ההתנהלות של הבית מבחינת אוכל, זה שונה מהתזונה המצומצמת והדלה אליה אני התרגלתי, בעיקר בעקבות הריטלין אותו צרכתי בעברי, כשיצאתי מהבית בכדי ללמוד. לא משנה לאן אני מפנה את הראש יש אוכל, כלים, לכלוך".

אכילה רגשית, חרדות, אלכוהול ועליה במשקל

התמורות שהוביל אליהם שיבוש סדר החיים הרגיל והשהות הרבה במרחבים הביתיים נתרגם אצל חלק מהסטודנטים לאכילה בלתי מבוקרת וצריכה מוגברת של אוכל מתוק. הנה כך בתיאורה של מ. לאחר הכנת ארוחה משותפת עם נשות המשפחה:

 "הרגשתי שהכנת הארוחה מאחדת אותנו הנשים ושיש בעבודה במטבח אווירה כייפית של עשיה. כאשר קראתי את היומן, חשבתי גם שאולי רצינו לשמח את בני המשפחה באוכל טעים, כדי להתנתק ולשכוח מה קורה מחוץ לבית. למרות שהנושא העיקרי במהלך הארוחה היה הקורונה, הייתה תחושה שאנחנו חיים במין בועה, ורוצים לחשוב שכל מה שקורה הוא מחוץ לבועה שלנו. אולי הכחשה של העולם שבחוץ".  

חלק מהסטודנטים גם דיווח גם  עליה משמעותית בצריכת האלכוהול. לרוב זה התקיים בקרב הסטודנטים שחיו הרחק ממשפחתם. ביטוי אחר של אותו רצון לשכחה והדחקה אצל א. שחיה עם בן זוגה בדירה סטודנטיאלית באחד הקיבוצים בעמק יזראעל:

"כבר שמעתי את עצמי ואנשים שונים אומרים "היום אני לא שותה יותר" כבר הגענו לסף הקיבולת שלנו! וזה לא כי הקיבולת קטנה...פעם היינו קונים בקבוק ב120, היום קונים שלישיה ב110. חבל על הכסף כי אנחנו גם ככה נסיים את היין ולא באמת נרגיש אם הוא טוב יותר או פחות. אנחנו שותים כי אין משהו טוב יותר לעשות. ובשישי שרגילים לצאת ולבלות אז מרשים לעצמנו אפילו עוד יותר לשתות. אז כמות האלכוהול ללא ספק עלתה, איכות האלכוהול ברוב המקרים ירדה".

צולם על ידי ק. ליד מגורי סטודנטים באפיקים

מעבר לשעמום שחלקם דיווחו עליו ותחושת חוסר תוחלת ובלבול השינוי הדרמטי שהתרחש בעבור מרבית הסטודנטים היה הניתוק ממקומות עבודה והוצאתם במקרים מסויימים לחל"ת:

 אני מוצאת את עצמי הולכת הלוך ושוב אל המקרר וזוללת שטויות ולא מצליחה לאכול ארוחות מסודרות ומזינות, וזה מה שקרה בסוף ואני לא יכולה לעשות סדר בארוחות שלי. לפעמיים אוכלת הרבה לפעמיים ממש מעט, התחושה של החוסר שליטה בחיים מכניסה לעוד יותר לחץ וגם דאגות נוספות. אני מקווה שזה יעבור כמה שיותר מהר ונחזור לשגרה וללקיחת השליטה לידיים שלנו, וכתוצאה מכך סדר באוכל".

אכן חלק מהסטודנטים תארו עליה באכילת אוכל מתוק ועתיר קלוריות כאוכל מנחם ומרגיע. כך ק. שחיה בקיבוץ בעמק הירדן מתארת את הסיטואציה:

"הבדידות הזאת גורמת לי לחזור להרגלים ישנים של אכילה רגשית בלילות. ביום טעון רגשית בירה בפאב הייתה פותרת לפעמים את הבעיה, אבל להישאר בין ארבע קירות ולפעמים לצאת החוצה לשבת עם החברים בקיבוץ לא עוזר באמת להרגשה שלי. אז פתחתי לי בירה אחרי שסיימתי עם החברים בעשר וחצי בלילה אבל הצורך המוגזם באוכל הגיע די מהר ומצאתי את עצמי אוכלת חבילה שלמה של קורנפלקס. מרגיש לי נורא אפילו לכתוב את זה ולחשוב על זה".

בהמשך ליציאה מהשגרה וכפי שאחת הסטודנטיות קראה לכך בציניות 'למקרר יש מעל מאה צפיות ביום' ואכילה בלתי מבוקרת, חלק מהסטודנטים דיווחו על תהליך עליה במשקל שחצה קוים מגדריים. אך בעוד שבקרב הסטודנטים התגובה לכך היתה שכלתנית ועיקרה עליה ברמת האימון הגופני או לפחות בדיווח עליו, אצל סטודנטיות, ומן הסתם ניתן לקשר זאת ליצירת דימויי גוף בעידן הפוסט מודרני, התיאורים היו רגשיים יותר: "הג'ינסים שלא עולים עליי כבר. האי סדר הבלתי נמנע. התפוצ'יפס או בשמו האמיתי – העצלות. כן גלוטן- לא גלוטן. דברים שאני עדיין צריכה לעכל לפני שאוכל לנתח אותם".

אוכל ויתרונות המרחב הכפרי בזמן הקורונה

בניגוד לדיווחים על רשתות מזון ריקות והתנפלות צרכנים בראשית המשבר, המציאות העולה מתיאורי הסטודנטים, שרובם כאמור חיים במרחבים כפריים, שונה לחלוטין. עניין מרכזי שעלה בתיאורים רבים הוא מיקום הארוחות מחוץ לבית. השולחן בחצר המשפחה, או ההתכנסות ליד החדרים הסטודנטיאליים בקיבוצים ובמושבים אפשרו מפגש אנושי שכה חסר היה במרחב העירוני ומעבר לכך, שבירת השגרה והבידוד דרך הכנת ארוחות משותפות.

מעבר לכך, האפשרויות למצוא אוכל ובעיקר עודפי תוצרת חקלאית יצרו תחושת שפע ורווחה יחסית גם בעיתות המצוקה. התיאור להלן של ס. מציג היטב סוגיה זו ומבהיר היטב עד כמה המרחב הכפרי אפשר הפוגות רבות יותר מהמתח. מצד שני הציטוט מעלה סוגיה ישנה נושנה שהעסיקה אנתרופולוגים רבים והיא מאפיין שנמצא בעיקר אצל ההומו ספיאנס, שיתוף מזון בין בוגרים שאינם קשורים גנטית:

"בדרך חזרה מביקור קצר בכנרת שהפכה מלאה, נקייה ומלאת חיים (במרחק של פחות מ100 מטר), עברתי ליד הכולבו, שם הונח ארגז בננות ישר מהמטעים של הקיבוץ. חילקו את האשכולות לחברי המשק, אני מניחה שזה על מנת להעלות את המורל. כששאלתי האם אני יכולה לקחת, הקופאי סימן עם היד ואמר "טוב, בסדר"- קיבלתי תחושה לא נוחה, לא חלק מהקהילה ומהבננות שלה, ובכל זאת נהניתי מטעמן ואפילו הכנתי עוגת בננות שיצאה נהדר".

חלוקת מזון היא תמיד ביטוי של שיוך קבוצתי או משפחתי. בנקודת הזמן שתוארה כאן נוצר מפגש קונפליקטואלי בין חבר הקבוצה הגרעינית לבין אלו שמגוריהם במקום נסבלים בשל חלופה כספית ולא קשרים חברתיים. ביטוי מובהק למצבן העדיף של קהילות כפריות בזמן המשבר בתיאורה של א. שחיה ביישוב כפרי מסורתי בעמק יזרעאל:

"אני חייבת להודות שלא הייתה בי החרדה מאיפה נשיג אוכל. כל רשתות השיווק, הסופרים והמכולות שליד הבית היו פתוחות, וכל דבר שרציתי מצאתי. בביצים כמעט ולא השתמשתי, ואם כבר אז ממש מעט, ולכן גם לא הרגשתי את הלחץ שהרבה אנשים הציגו או שהראו במהדורות החדשות בנושא הזה. הרגשתי שאני פשוט "זורמת" עם הדברים ומכינה כל מה שבא לי, מתי שבא לי ותמיד היו לי חומרי גלם זמינים. בכל יום, בכל שעה ובכל רגע שרציתי".

שינויי התנהלות ביחס לתהליכי השגת האוכל

המשבר הניע מספר תהליכים השלובים זה בזה והם עודפי זמן, רצון למצוא סדר והגיון בתוך הכיאוס ומחשבה מחודשת על האוכל שאנו אוכלים. אחת התופעות שחזרה אצל מספר סטודנטים, ושוב אנו נחשפים לנוחות שמאפשר המרחב הכפרי בעיתות משבר, היתה דיווח על יציאה למרחב הקרוב לבית לצורכי ליקוט. סטודנטית אחת דיווחה על ליקוט עלי חוביזה שלא רוססו בחומרי הדברה והכנתם לארוחת הערב.

עלי חוביזה לאחר הליקוט והשטיפה – צילמה ס.

בתיאורה של סטודנטית נוספת מככבת גם כן החוביזה ועימה הגילוי מחדש של האוצרות הצפונים במרחבים הפחות ממושטרים שליד הבית:

 "גיליתי שבזמני מחסור אוכל, הטבע נראה כמו משהו ממש אפשרי לאכילה, יצאנו ללקט חובזה, זו התקופה ויש לא מעט חובזה פראית ובעיקר הרבה זמן פנוי. ההכנה מאוד פשוטה- ניקוי קצר במים חמים, טיגון עם בצל, מלח פלפל וואוו איזו מנה".

כחלק מההתוודעות המחודשת לקשרי טבע-מזון ניתן לזהות גם ראשיתה של מגמה של גידול מזון. חלק מהסטודנטים דיווחו על הכנת גינות ירק בזמן המשבר ותיאורים של הסובב החקלאי מככבים לא אחת באתנוגרפיות של הסטודנטים. כך למשל ש. סטודנט שמתגורר בקיבוץ באזור והכין ליד ביתו גינת ירק:

גינת ירק – ליד החדר בקיבוץ

"כתוצאה מהמצב עשיתי גינה מתחת לדירה שלי שיש בא שום בצל ירוק בזיליקום גמבה פטרוזיליה כוסברה . כיף כל כך לצאת מהבית לצעוד מספר צעדים ולקטוף בצל ירוק לסלט" .

גינת תבלינים בקיבוץ מעגן   - צילם י.

יומני השדה של הסטודנטים מעלים סוגיות מורכבות של יחסי אדם-אוכל בעידן הנוכחי ובמהלך משבר הקורונה. היומנים נכתבו ברובם בשבוע האחרון של חודש מרץ בזמן המפנה שעברנו מחיים שגרתיים לתנאי סגר ולנוכח ההתארגנות לחופשת הפסח. דומה כי דוקא המצב המשברי ויתכן כתיבת היומן והמהלך הרפלקסיבי בעקבותיו אפשרו לסטודנטים להיות מודעים יותר לתהליכים העוברים עליהם ולשנות את יחסם והתנהגותם למרחבי האוכל השונים: מהמחשבה על הכנתו, תהליכי רכישת המוצרים, ההכנה ובוודאי המשמעויות החברתיות החדשות שנלוו לו.

מבין השיטין עלו גם הבדלים הקשורים לתרבויות המוצא של הסטודנטים וכך למשל הקשר למשפחה, תהליכי הכנת האוכל והמפגש עם סוגי אוכל חדשים. בעיקר בקרב הסטודנטים הערבים שרובם חיים במרחב משפחתי רב דורי שזמן הקורונה שינה את המגמה שהמודרניות הובילה אליה והיא הרחקת הזקנים מהמרחב החברתי. כך גם נוצר חיבור מחדש לחלק מהמסורות הקולינריות שנדחקו יחד עם דור הסבים כזקליט הדרוזי (כדורי לבנה בשמן זית), או השישברק הפלסטיני (כיסוני טלה ביוגורט חם) . המצב האנומי אליו נקלעו הסטודנטים הוביל לשינויים וחידושים באופן שבו החלו להתייחס למובן מאיליו ולשגרת האוכל שהתרגלו אליה ותשומת לב ניכרת יותר לסוגיות שבעבר לא הטרידו אותם.

בצד התפתחות והעשרת המנעד האישי בכל הקשור להכנת אוכל וסוגי אוכל העולים על שולחנם נחשפו גם מצוקות לא פשוטות כפיטורין מעבודה, וחרדות מההווה והעתיד הלא ברורים שנתרגמו גם הם לאכילה לא סדורה ואכילה רגשית בצד עליה בשתיית אלכוהול כאמור בעיקר בקרב הסטודנטים החיים מחוץ למסגרת משפחתית.

דומה שהתיאור הנוגע ללב מכולם וזה שגם מבהיר עד כמה אוכל הוא מרחב מורכב רגשית, חברתית, תרבותית, כלכלית בפיסת אתנוגרפיה קצרה זו שכתבה סטודנטית מנצרת ועמדה על הפערים בין שאיפות הלב למציאות האפורה לעיתים שיצר עבורנו משבר הקורונה:

 "סיימתי את השיחה עם חברה פתחתי את החלון בחדר וישבתי על הכיסא מול החלון, וחלמתי על דג עם לימון וסלט תבולי וצ'יפס ממתחם "שואטינא" בחיפה, מול הים. אחר כך הרגשתי רעבה אז אכלתי לבד בחדר קופסת טונה עם קצת מלפפון חמוץ ולימון וזאת הייתה ארוחת הערב בסוף".

מוקדש בתודה ובהערכה לכל הסטודנטיות והסטודנטים בקורס אוכלים ישראליות אביב 2020, המחלקה למדעי ההתנהגות, המכללה האקדמית כנרת ומופיע כאן בהסכמתם. תודותי גם לד"ר הגר חג'ג'-ברגר, ד"ר אורית הירש-מציאולס וד"ר מיכל קרבאל טובי עימן התייעצתי במהלך הכתיבה.

תמונה ראשית - Image by Engin Akyurt from Pixabay 


[1] גילוי נאות אני מאלה שסוברים שעדין לא ניתן לדבר על מטבח ישראלי או מסורת מובחנת קולינרית ישראלית.