מאמרי אורח

חלק מתוך ספרו החדש של לירון שני (האוניברסיטה העברית) ״שיטת הערבה: אנתרופולוגיה של טבע, תרבות וחקלאות״, על איך עושים מחקר בבית? ועל משמעות עבודת השדה במקום בו גדלתם

״כשסיימתי כיתה י"ב ועמדתי לצאת עם שלושה מחבריי ללימודים לשנת שירות של הדרכה ב׳גרעין עודד׳ של (מה שאז היה) ׳תנועת בני המושבים׳, קיבלנו מתנה בלתי צפויה: אפרת, בת המושב שלמדה במחזור מעלינו, רקמה את מילות שירו של חיים גורי המקום הזה על ארבע חולצות כחולות עם שרוך אדום, והעניקה לנו אותו בטקס מרגש:

אפרת העניקה לנו את החולצות במה שנראה היה לי אז כמחווה מרשימה (ומוגזמת) של השקעה, על מנת שנזכור, לתפיסתה, מאיפה באנו ואת הקשר שלנו למקום – למדבר – לערבה.

אני נולדתי בערבה. הורי מתגוררים שם משנת 1973. המחקר האנתרופולוגי השתנה בעשורים האחרונים. מעיסוק כמעט מוחלט בקהילות קבועות ומוגדרות, הולכת ומתפתחת חקירה מגוונת יותר של תהליכי הבניית גבולות בין קבוצות, ריבוי זהויות, גיוון תרבותי ואופני טשטוש הגבולות הקהילתיים. שינוי מוקד המחקר האנתרופולוגי הוביל גם לשינוי אופיה של עבודת השדה. מובן עתה כי במפגש האתנוגרפי יש צופים ונצפים משני הצדדים, ותמונת העולם שעליה מדווחים האנתרופולוגים היא פרי ייצור ויצירה משותפים, המבוססים על כתיבה רפלקסיבית (מודעת לעצמה) ולא "יודעת כול". לצד השינוי ביחסי הכוח בשדה האנתרופולוגי השתנו גם חלק משדות המחקר עצמם. כעת ניצבות במוקד לא רק תרבויות רחוקות וזרות לחוקר, אלא גם ביתו והתרבות המוכרת לו. שינוי זה הביא לכך שחוקרים רבים החלו לחקור את קבוצות השייכות שלהם. התפתחה "אנתרופולוגיה של הבית", המאפשרת קרבה והזדהות בין החוקר לנשואי המחקר שלו.

במחקרה של אורית אבוהב על התפתחות האנתרופולוגיה בישראל היא מציינת שהמאפיין הבולט של האנתרופולוגיה הישראלית הוא התמקדותה באנתרופולוגיה בבית, כלומר מחקרים על החברה הישראלית עצמה (אבוהב 2011). לפי אבוהב זו אינה רק הבחנה מתודולוגית של בחירת השדה, אלא יש לה גם השפעות תיאורטיות, פרקטיות ודיסציפלינריות על המחקר ועל האנתרופולוגים עצמם. תחת הביטוי "אנתרופולוגיה בבית" נכללים על פי רוב מחקרים בעלי מאפיינים משותפים למרחב הפיזי, השפה והחברה הישראלית.

המחקר שלי לא נערך רק במרחב הביתי במובן של זהות ותרבות מקומית, אלא פיזית בתוך הבית עצמו: הקהילה שבה גדלתי ושבה הורי עדיין מתגוררים, חברי ילדותי והוריהם, אנשים שאני מכיר מאז שאני זוכר את עצמי.

להיכרות אינטימית כזאת עם קהילת המחקר יש יתרונות רבים. מלבד ההיכרות עם השפה והתרבות המקומית, ההיכרות עם האנשים מאפשרת נגישות למי שאחרת עלולים להיות חשדנים יותר, ומאפשרת גם היכרות עם התרבות המקומית וקריאה בין השורות של דברים שלא נאמרים בראיונות, של סודות גלויים ושתיקות משותפות. כך, לדוגמה, לרון שחורי ולמירי כרמל (שמות בדויים) – שניים מגיבורי הספר – יש ילדים בני גילי שאני מכיר מגיל צעיר מאוד. שחורי, שהיה בתפקיד בכיר במועצה האזורית הערבה התיכונה בזמן המחקר, פתח לפני את ארכיוני המשרד שלו וסיפק לי מידע רב, הכניס אותי לישיבות רגישות ונפגש אתי לשעות רבות של שיחות. כרמל, בוטנאית שלקחה חלק במאבקי הסביבה המתוארים במחקר, הקדישה לי זמן רב, שיתפה אותי בחומרים רבים שאספה, צירפה אותי לסיורים שונים, לימדה אותי על הטבע בערבה ועדכנה אותי בהתרחשויות גם כשעבדתי מעבר לים. חברים אחרים, רובם "בנים חוזרים" ששבו להתגורר בערבה וידעו על נושאי המחקר שלי, עדכנו אותי בסוגיות שונות וכיוונו אותי לאנשים נוספים שלדעתם כדאי לי לשוחח אתם.

אך למחקר בבית יש כמובן גם חסרונות ובעיות מובנות, כגון היעדר מרחק מהמחקר שעלול לפגוע ביכולת לפרק את המובן מאליו ולגבש פרספקטיבה שתאפשר ניתוח ביקורתי.

אז איך באמת הופכים את המוכר לזר? לצורך כך נעזרתי בשלושה מנגנונים שונים: ריחוק, ביקורת עמיתים וזהות חצויה. מגיל 18, כבר יותר מ-20 שנה, אני לא גר בערבה. אמנם הורי עדיין שם, אך אני כבר לא חלק מהקהילה. המרחק מהערבה, בממד הזמן וכן בממד המרחב, אפשר לי להתבונן בקהילה ובחיים בה במידה מסוימת מהצד, כמי שלא מעורב בחיים היום-יומיים במקום ובהתמודדות עם החקלאות, עם המדבר ועם הסביבה. לימודי באקדמיה פיתחו בי ראייה ביקורתית ורפלקסיבית שמנסה לאתגר את המציאות המוכרת ולפרק את המובן מאליו. כפי שהגדיר זאת אחד ממפוני גוש קטיף שראיינתי לעבודת התואר השני שלי: "אז אם אתה מעין יהב זה אומר שאתה בעדנו, אתה מבין את ערך ההתיישבות, אלא אם השנים באוניברסיטה קלקלו אותך".

מנגנון נוסף שאימצתי כדי להתגבר על החסרונות המובנים בהיותי בן הקהילה הנחקרת הוא הישענות על ביקורת עמיתים. תמיד העדפתי חשיבה באמצעות דיאלוג, ולכן חיפשתי עמיתים שקראו חלקים מעבודת המחקר, האירו את עיני ל"נקודות מתות" רבות שלא תמיד ראיתי או שלקחתי כמובנות מאליהן. 

אך השהייה בשדה כחוקר הביאה גם למצבים פחות נעימים. בשלב מסוים, למשל, סירב אבי אזולאי, ממובילי המאבק נגד עקירת השיטים בערבה (שעליו אפרט בפרק 6), להמשיך לדבר אתי. בשיחה טלפונית טעונה הוא טען שהשיחות שלי עם השחקנים השונים, בכלל זאת "אויבים" שלו פגעו במאבקו. הוא לא הצליח להצביע על נקודות זמן ספציפיות שבהן זה קרה, אבל טען בלהט שהוא זוכר שהיו רגעים שהוא שאל את עצמו בעד מי אני בדיוק. השיחה הותירה בי תחושה קשה: האם ההאשמה של אזולאי מוצדקת? האם באמת גרמתי נזק לחלק מהאנשים בזירה? האם ההתעניינות שלי בנושא והשאלות שהצגתי למרואיינים השונים בעצם גרמה לחלקם להקשיח את עמדתם ולשנות את התנהגותם? האם הזבוב על הקיר הוא בעצם פיל בחנות חרסינה?

קשה יותר הייתה שיחה שקיימתי כמה חודשים מאוחר יותר עם מירי כרמל, שאותה אני מוקיר ומעריך עוד מהיותי תלמיד בבית הספר, לאחר אחד משיאי המאבק נגד עקירת עצי השיטה. גם היא סירבה לדבר אתי על אותם אירועים וטענה שאי-אפשר להיות אובייקטיבי במאבקים כאלה. לפי הבנתי את טענתה, בניסיון להיות אובייקטיבי יש כבר שיתוף פעולה עם הממסד ועם בעלי הכוח, וזה משרת אותם מבחינה פוליטית, כלכלית ופיזית. כלומר, במאבקים כאלה אי-אפשר להיות צופה ניטרלי שמלהטט בין כל השחקנים בזירה, וכל פעולה מבוססת מלכתחילה על נקיטת צד. טענות דומות עולות לעתים קרובות בספרות האנתרופולוגית כדרישה לנקוט עמדה ברורה ואף להתערב במתרחש. אחרים מכל הצדדים המשיכו לשוחח אתי ולשתף אותי בתחושותיהם ובמתרחש בשטח גם בשיאם של המאבקים.

תיאור קולע לתפיסתי את הדיסציפלינה האנתרופולוגית הציג האנתרופולוג מייקל הרצפלד, אשר תיארהּ כ"פירוק (או ביקורת על) ההיגיון המקובל" (Herzfeld 2001: 1), כלומר כניסיון לתאר, לפרק ולבקר את מה שנתפס כמצב "טבעי". אנתרופולוגים מנסים להבין מה עומד מאחורי תופעה מסוימת, מי הם השחקנים ומה הם המשאבים, הקואליציות, האינטרסים והתהליכים הפועלים בשדה ומניעים את הדינמיקה בו. אך כפי שטען ברונו לאטור, לידע שמפיקים האנתרופולוג או האנתרופולוגית אין עליונות על הידע שמחזיקים בו הדיוטות שאינם אנתרופולוגים. לתפיסתו כל אחד יכול לערוך ניתוח ולמתוח ביקורת על המציאות שהוא חווה. האנתרופולוגים, על פי לאטור, יכולים לייעל את הביקורת הזאת בעזרת תיאור וניתוח שיטתי של המציאות והצגתה למשתתפי המחקר ולאחרים (Latour 2005). גם לתפיסתי האנתרופולוגיה אינה גורסת שבני האדם חיים ב"תודעה כוזבת", ואינה רואה את מטרתו של האנתרופולוג כ"להוציא אותם מהמערה של אפלטון". הידע והמתודה האנתרופולוגית יכולים לעזור ולפרק את אותו מובן מאליו ששקוף לרוב האנשים, ולהבין את האופנים המעצבים אותו. לכן גם במחקר שלי לא חשבתי שמתפקידי לבחור צד, להוביל תהליך פוליטי או להוכיח מי צודק יותר, אלא ניסיתי להבין מה מתרחש ולפרש את התופעה עצמה ואת כל השחקנים המעורבים בה.

בספר שני חלקים מרכזיים. בחלק הראשון, "עיצוב הגבולות בין הטבע לתרבות", אני משרטט בשלושת פרקיו את ההפרדה שבין הטבע לתרבות לפי אנשי הערבה ואתאר מה נכלל בכל אחת מהקטגוריות. בפרק הראשון תיארתי את מקומה המרכזי של החקלאות בעיצוב התרבות בערבה, ואת מקומן המרכזי של שמורות הטבע כמייצגות את הטבע "הטבעי". בשני הפרקים הבאים תיארתי את ההשפעות של החקלאות על הסביבה ואנתח את תפיסות הטבע(ים) השונות של אנשי הערבה. בחלקו השני של הספר, "המשא ומתן על הגבולות שבין הטבע לתרבות", אני משרטט את המשא ומתן בין מי שמנסים לחזק ולקבע את הגבולות ובין מי שמנסים לרכך ולטשטש אותם. בשלושת הפרקים בחלק זה בחנתי את המאבקים על השטחים הפתוחים בערבה ובאזור המרכז, בייחוד את המאבק על עצי השיטה ומעמדם החברתי בערבה, ותיארתי את הניסיונות של פעילים שונים לרכך את המתח שבין חקלאות לסביבה.