"> אוטואתנוגרפיה ומיקרו-אגרסיות – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

אוטואתנוגרפיה ומיקרו-אגרסיות

ב-2009 הגיעה האנתרופולוגית כלנית צאלח לכנס במכללת ספיר. במושב הפתיחה, כך היא מספרת, הזמינו את נשיא המכללה לנאום. הוא עלה לבמה והדגיש שהוא לא מתכוון לברך משום ש"יש מספיק באבות מסביב". לא היה צורך בהסבר נוסף, ברור היה שבתיאור "באבות" הוא התכוון לרבנים מקובלים מזרחים שגרים באזור המכללה. 

בגיחוכו על המסורתיות המזרחית הוא כאילו יצא מתוך הנחה שבקהל האקדמי לא יהיו אנשים המזהים עצמם ככאלה. צאלח מסבירה שזו הייתה דרכו להבדיל בינם לבין אנשי המכללה האקדמאים. דווקא משום שספיר ממוקמת גיאוגרפית באזור שבו גרים הרבה מזרחים מסורתיים, נשיא המכללה ביקש לשרטט גבול תודעתי, במקום זה הגיאוגרפי בינה לבין המזרחיות. את הטענות הללו צאלח לא ביססה על ראיונות עם אנשים שנכחו באותו חדר אלא על תחושת הכיווץ והאחרות שהרגישה למשמע מילותיו, בהיותה אשת אקדמיה מזרחית בעצמה. 

לאורך המאמר צאלח מתארת מספר אירועים בהם הבחינה ב"מיקרו-אגרסיות" המופנות כלפי מזרחים באקדמיה ומשמרות את מעמדם הנחות. דרך חוויותיה היא מצליחה להסביר את הגזענות הסמויה המשוקעת באקדמיה. זו שכדי להבחין בה כנראה שצריך לחוש את אותו הכיווץ מתוך החוויה האישית.

סוגת המחקר שבה כתבה את המאמר המצוין לעיל נקראת "אוטואתנוגרפיה", והיא מסבירה אותה כך:

"סוגה של כתיבה ומחקר אינטרדיסציפלינרי אשר ממקמת את העצמי בהקשר חברתי, ומציעה דרך לתת קול לחוויה אישית כדי לקדם הבנה חברתית. במחקר מסוג זה נעים הלוך ושוב בין חוויות אישיות ובין ההקשרים החברתיים הרחבים שלהן תוך כדי חשיפה של העצמי".

דרך השמעת קולה שלה צאלח מציבה מראה לכל אותן פעמים בהן האקדמיה רמזה לה בצורות כאלה ואחרות שעליה לשתוק. המזרחיות, כמוה הסוגה האוטואתנוגרפית מאתגרות את ההגמוניה האקדמית ולכן השימוש בה במקרה הזה כל כך מתאים!

המאמר המלא בכתב העת תיאוריה וביקורת