סמלי מפתח

רותם קליגר בסקירה של המושג 'פמיניזם הצטלבותי' לקראת יציאת ספרה החדש של פנינה מוצפי-האלר "שחורדיניות". פמיניזם ומגדר אינו רק קטגוריה מחקרית, מציגה מוצפי-האלר, אלא משקפיים למחקר אנתרופולוגי בפני עצמם.

כשמוצפי האלר ראיינה נשים מזרחיות בירוחם היא הניחה שהיותה אישה מזרחית בעצמה יקנה לה יתרון ויאפשר להן להרגיש יותר בנוח ולהפתח בפניה. זה אולי עזר במעט, אך מהר מאוד היא נוכחה לגלות כמה ריחוק מוסיפים הפערים הסוציו-אקונומיים ביניהן. כשניגשה לדבר עם מנקות מזרחיות שעבדו במשרדה באוניברסיטה, היא גילמה בעיניהן את תפקיד האישה המשכילה ממעמד הביניים וזה "הלבין" אותה בעיניהן. 

בספרה, "בקופסאות הבטון" היא מסבירה: "המיקום שלי בסיטואצית המחקר אינו עובדה שולית… אף פעם איני 'חוקרת אובייקטיבית', ואף איני יוצרת טקסט אותנטי המתעד את הקול הברור, המקורי, המושתק של הנחקרת. הסיפור המסופר פה הוא מרגע היווצרו תוצר של מערכת יחסים ביני, אישה מזרחית מן המעמד הבינוני, לבין נורית [ונשים נוספות], אישה מזרחית ממעמד חברתי כלכלי נמוך". 

מדבריה של מוצפי-האלר ניתן להבין שמגדר עבורה הוא לא קטגוריה מחקרית מספקת ושיש להצליב אותו עם צירים נוספים כמו מעמד חברתי-כלכלי, מקום מגורים, נטיה מינית וכן הלאה. הפמיניזם ההצטלבותי מצביע על ההצטלבות בין מבנים מרובים של כוח. הוא מציע לקחת בחשבון הן בניתוח התיאורטי והן בפעולה האקטיביסטית את המיקום המורכב של נשים (ושל קטגוריות מגדריות נוספות) על צירים נוספים מלבד מגדר, מתוך הנחה שלכל אלו יש השפעה על סיפור החיים, על הנגישות למשאבים ועל השינויים הנדרשים לשם השגת שוויון. 

הפמיניזם ההצטלבותי הוא נגזרת של פמיניזם רדיקלי, לפיו המגדר נתפס כתוצר של הבנייה תרבותית ולא של עובדות אובייקטיביות, והוא מתבטא באוסף של פעולות ומעשים פרפורמטיבים ולא של תכונות מולדות. כלומר, הבחירה במגדר נשי או גברי פירושה לשחק (תנועות גוף, מימיקות, תלבושות, טונציה וכן הלאה) באופן יומיומי תפקידים המתאימים תרבותית לקטגוריה המגדרית הנבחרת ואינם בהכרח תואמים או נובעים מתוך מין ביולוגי. לפי גישה זו, עצם השימוש בקטגוריה "אישה" ", משום שהיא טעונה היסטורית ברעיונות ומבני כוח פטריארכליים, משמרת את יחסי הכוח ואת כפיפות הקטגוריה – "אישה" לקטגוריה "גבר".

בספרה החדש "שחורדיניות" (בשורוק) מציעה פרופ' פנינה מוצפי-האלר מתווה לפיתוחה של אנתרופולוגיה פמיניסטית בישראל. אנתרופולוגיה פמיניסטית היא העתיד של האנתרופולוגיה היא טוענת. זוהי אנתרופולוגיה המבקשת לצאת מההיסטוריה הקולוניאלית, הכוחנית של הדיסיפלינה, ומציעה במקומה דרכים חדשות ויצירתיות המודעות ליחסי הכוח של תהליך יצור הידע המחקרי.

אנתרופולוגיה פמיניסטית אינה תת-תחום העוסק בנשים, או במגדר, טוענת המחברת, זוהי תפיסה אפיסטמית המאתגרת מודלים מקובלים של מעשה המחקר ושל אופני הכתיבה והייצוג של הידע המחקרי. מטרתה של אנתרופולוגיה פמיניסטית היא "ליצר ידע שונה ולייצר אותו באורח שונה" (כך על פי פטי לאת'ר 2013). פרק המבוא מספק דיון תיאורטי הסוקר את הגנאלוגיה של הגישות השונות לאנתרופולוגיה פמיניסטית. את ההגדרה שלה לאנתרופולוגיה פמיניסטית מדגימה המחברת דרך שלוש מסות המתמקדות בנשים מזרחיות ובידע שלהן. המסות עוסקות בפרקטיקות יומיומיות של צביעת השיער לבלונד, של החלטות להפיל את העובר שבבטנך, ובאפשרות להבעת מחאה המתעצבת במפגש של נשים מזרחיות המבקרות בקיבוץ השכן. כל אחת מהמסות מדגימה אסטרטגיות שונות של מחקר וכתיבה פמיניסטית.

הדיון בכל אחת מהמסות עוסק בשאלות מדוע יש צורך לפתח רפלקסיביות במהלך המחקר ובכתיבה? מהי כתיבה אוטואתנוגרפית ומדוע היא חשובה?  והאם יש צורך לכתוב באופן שיהיה נגיש לקהלים רחבים שאינם מצומצמים למרחב האקדמי?  

בחלקו השני של הספר , תחת הכותרת "אבני דרך" , כלולים שני מאמרים של המחברת שהתפרסמו בפער של שני עשורים זה מזה בכתב העת "תיאוריה וביקורת". מאמרים אלה מתעדים את המסע האינטלקטואלי שהוביל את מוצפי-האלר לפיתוחה של הגות פמיניסטית שאותה היא מדגימה בספר זה.

תמונה ראשית: Photo by RF._.studio