"> מוטיבציה לרוע? – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

מוטיבציה לרוע?

מה גורם לאדם מסוים לפנות לטרור? ואיך אנתרופולוגים יכולים לחקור אנשים שמציגים מבחינתם את הרע והדוחה? פוסט ראשון לאנתרופולוג עידן ירון בבלוג "לרעות בשדות זרים" שבו הוא משרטט את הקושי אך גם את החשיבות לחקור את אנשי הימין הקיצוני, וטוען, דרך מחקריו על אנשי 'מחתרת בת עין', שעל מנת להבין ולזהות אנשים שפונים לטרור יש ללכת מעבר לניתוח הפסיכולוגי ולנתח את ההקשר החברתי, האידאולוגי והתרבותי

בשל המאפיינים הייחודיים של פעילי ימין רדיקלי וקיצוני – המבליטים את ההבדל האידיאולוגי והפוליטי המהותי הקיים לא פעם בין החוקר לבין הנחקרים, והמעוררים קשיים רגשיים ואתיים המשפיעים על הגישה לשדה ועל יצירת קשר ממושך עם הנחקרים – האתגרים העומדים בפני החוקר המבקש לקיים מחקר "קרוב" נכבדים. מחקרי "רוע" – כמו אלו המתייחסים ל"רוצחים", ל"טרוריסטי" או ל"גזענים" – נתפס כבעייתי במיוחד. לפיכך, מחקרים בקרֵב קבוצות ימין רדיקלי וקיצוני נדירים. אנשי אקדמיה מעטים מעוניינים להשקיע את המשאבים הניכּרים הנדרשים לשם גישה לשדה, יצירת יחסי אמון, ומגע אישי קרוב לאורך זמן עם יחידים, קבוצות וארגונים שהם רואים אותם כמעוררי דחייה ולעיתים אף סלידה. הבעיה של חוקרים רבים אינה נעוצה בהכרח בכך שאינם מסוגלים לערוך מחקרים כאלה, אלא בכך שאינם חשים בנוח לבצעם.

הסוציולוגית קתלין בליי, חוקרת הפעילים הגזענים בארצות הברית, מעידה כי מחקר "קרוב" של קבוצות גזעניות ואלימוֹת הוא מתיש ולעיתים קרובות גם מפחיד ומסוכן; זאת הסיבה שחוקרים מעטים כל כך משוחחים עם חברי קבוצות כאלה או מראיינים אותם, או עורכים מחקרי תצפית משתתפת בסביבת פעולתם.

מעבֵר להיבט האישי-הנפשי, מחקרים כאלה עשויים להיות כרוכים גם בסטיגמטיזציה חברתית של החוקר: מחקר של יחידים וקבוצות המעוררים דחייה מלוּוה לעיתים קרובות בביקורת חריפה כלפי החוקר, הנובעת מעצם המגע האישי שלו עם ה"נגועים" (contaminated) – מגע המביא לכאורה ל"הידבקות" (contamination). החוקר נתפס לא פעם כ"אשם בגלל קִרבה" (guilty by association) שהוא מקיים עם יחידים וקבוצות כאלה.

אלה העורכים מחקרי שדה לאורך זמן בקרֵב קבוצות כאלו מגונים לא פעם לא רק על ידי קרוביהם וידידיהם אלא גם על ידי עמיתיהם. הם תוהים: האם יש להם זיקות נסתרות לקבוצות אלו? האם הם לא יהפכו לטרף קל וימכרו את נשמתם לשטן? האם אפשר להימנע מכך שישרתו את הדימוי של היחידים, הקבוצות או הארגונים הנדונים וישמשו להם שופר? האם הם לא מסתכנים בתמימות, בהיעדר גישה ביקורתית ובשאננות שלא במקומה?

עידן ירון

אני נשאל לא פעם מדוע אני נותן פתחון פה לאנשים ולמִשנות הנתפסים לא רק כמוקצים מחמת מיאוס אלא גם כמסוכנים. תשובתי, בקצרה: במישור המקצועי, אני חש שליחות ממשית להציג את הדברים כהווייתם ולהביאם לדיון ציבורי רב-צדדי, שקוּל ומבוסס יותר. במישור האתי, אני חש כי ראוי ש"הבאים במחתרת" ייחשפו לאור היום. במישור היישומי, חשיפה כזאת עשויה לא רק לטהר את מצפוננו אלא גם להביא לקבלת החלטות ולקביעת מדיניות מושכלים, שיטפלו בצורה מוצלחת יותר בבעיות שורש של החברה הישראלית.

כך לדוגמה: שתי שאלות נכבדות העסיקו אותי במשך השנים שבהן עסקתי בהעמקה ב"מחתרת בת עין" (שחבריה הציבו עגלה עמוסה חומרי נפץ על יד בית ספר לבנות בשכונת א-טור בירושלים, באפריל 2002): האם אפשר להציע בדיעבד פרופיל של "טרוריסט יהודי"? האם אפשר לִצפות מראש מי עשוי להיות "המפגע הבא"?

לאחר סקירת ספרות נרחבת, והתרשמות אישית, הגעתי למסקנה כי הסברים של טרור במונחים של מאפיינים אישיוּתיים אינם מספיקים בניסיון להבין מדוע אנשים הופכים למעורבים בטרור. אנו נזקקים גם למאפיינים נסיבתיים המעוררים גילויים אידיאולוגיים מוגדרים.

מחקרים עכשוויים לא מצאו עדות לפסיכופתולוגיה מובחנת בקרֵב אלה שביצעו מעשים של אלימוּת או טרור המוּנעים על ידי דת או אידיאולוגיה לאומנית קיצונית. בכל מקרה, הסברים של טרור במונחים של תכונות אישיות אינם מספיקים בניסיון להבין מדוע אנשים מסוימים הופכים לטרוריסטים בעוד אחרים אינם הופכים לכאלה. ההסכמה הכללית שהתפתחה היא שאין סיבה משכנעת להאמין שטרוריסטים הם בלתי שפויים או בעלי פרופיל פסיכולוגי ייחודי. זאת ועוד, המחקר לא העלה פרופיל פיזי, אתני או אישיותי מיוחד לטרוריסטים. אחד הממצאים הבולטים המונֵע אפשרות מעשית כזאת היא הנורמליוּת, הרציונליוּת והיעדר הפסיכופתולוגיה המתגלים בהקשר הזה, וכן החברתיוּת הניכּרת של טרוריסטים רבים.

פרופילאות פסיכולוגית המשלבת תכונות אישיוּת מוגדרות אבל רווחות – כמו תוקפנוּת או חיפוש ריגושים – אינה ייחודית דיה כדי שתהייה יעילה ללחימה בטרור. לפיכך, נראה כי אי אפשר להציע פרופיל פסיכולוגי מובחן ל"טרוריסט". ככל שקיימים פרופילים מניעתיים של טרור, הם מבוססים לעיתים מזומנות על דעות קדומות פשטניות – מה שיוצר לא פעם בעיה של "פרופילאות גזעית". הסכנה הטמונה בייחוס תכונות מסוימות לאוכלוסייה מוגדרת – כמו "מתנחלים" או "חברי גוש אמונים" או "נוער הגבעות" – גלויה לעין.

מסקנתי: שימוש במדדים חד-ממדיים כלשהם לשם עריכת פרופיל נועד לכישלון בזיהוי טרוריסטים. ככל שמשימה זאת אפשרית, עליה לכלול ממדים מגוונים – ובכלל זה פסיכולוגיים, פסיכולוגיים-חברתיים, סוציולוגיים ועוד.

למחקריו של ירון על מחתרת בת עין, ראו את הספר שכתב בנושא באתרו.

בתמונה - מטען החבלה שהוכן על ידי חברי מחתרת בת עין

הפוסט מבוסס על:

Kathleen M. Blee, Understanding Racist Activism: Theory, Methods, and Research. London: Routledge, 2018;
John Horgan, The Psychology of Terrorism. London: Routledge, 2005;
Rae, Jonathan, "Will it Ever be Possible to Profile the Terrorist?", Journal of Terrorism Research 3 (2), Autumn 2012: 64-74:
Emanuele Toscano (Ed.), Researching Far-Right Movements: Ethics, Methodologies, and Qualitative Inquiries. London: Routledge, 2019;
Bret E. Turvey et al., "Introduction to Terrorism: Understanding and Interviewing Terrorists", in Turvey, Bert E. (Ed.), Criminal Profiling: An Introduction to Behavioral Evidence Analysis. Amsterdam: Elsevier, 2012: 569-583.

ד"ר עידן ירון הוא סוציולוג ואנתרופולוג חברתי. בעל תואר שלישי בסוציולוגיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים. מתמחה בחקר תרבות, לימודי צבא וחקר ימין רדיקלי וקיצוני בישראל. בין פרסומיו: בית השימוש במרחב הסמלי. תל אביב: רסלינג, 2005; תמונות מחיי בית הספר (עם יורם הרפז). תל אביב: מכון מופת, 2015; מאחורי הכוונת: עיון רב תחומי במקצוע הצליפה הצבאית. תל אביב: הוצאת מערכות – מודן, 2016; קורבנות מלחמה. ירושלים: כרמל, פרשנות ותרבות, 2017; מעשה שקולניק: הסיפור האמיתי – רצח אידיאולוגי של מחבל כפות. חיפה: פרדס, 2017; משפט לחימה ואתיקה צבאית. ירושלים: כרמל, 2018; מסעות בני נוער לאתרי המוות בפולין. סטימצקי, 2019.
לעמוד הבית של ירון: https://www.idanyaron.com/