אמפתיה בעבודת שדה? בין נוער הגבעות לאנרכיסטים
עידן ירון בוחן מהי בדיוק האמפתיה במחקר האנתרופולוגי. האם האנתרופולוג נדרש אמנם "להיכנס לנעליים" של נחקריו, "לחוש את מאווייהם ורגשותיהם"? האם הוא צריך להזדהות איתם? בעזרת דוגמאות ממחקריו בקרב הימין הקיצוני והשמאל האנרכיסטי, מציע ירון גישה צרה וזהירה למושג אמפתיה בעבודה האנתרופולוגית – כזו המאפשרת קירבה ואף יחסי חיבה כלפי פרטים מסויימים, אך בלי הזדהות עם מעשיו ובלי היומרה "להיכנס לנעליהם ".
"כניסה לנעליו של האחר"
הוגים שונים (כמו מרתה נוסבאום) קוראים לנו לחוות "כאילו מבפנים" את הזולת, לתפוס ולפרש את המציאות מנקודת המבט או מתוך הנעליים שלו; לחוש את מאווייו ורגשותיו. אלמלא כן, לא נוכל להבין את מחשבותיו ומעשיו כפי שהוא עצמו תופס אותם. גישה זאת מכוּנה בדרך כלל במילת הקוד: "אמפתיה".
הצורך ב"אמפתיה" מעסיק אותי כאנתרופולוג חברתי שמתמקד בימין רדיקלי וקיצוני בישראל. במהלך עבודתי, אני נתקל כבדרך שגרה במי שמוגדרים על ידי החברה כרוצחים, טרוריסטים, פונדמנטליסטים, קיצונים או גזענים; או – על ידי רשויות המדינה – כמי שעוסקים בפעולות טרור, חבלה, חתרנות; כמי שפוגעים בביטחון המדינה, בסדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו.
נשאלות השאלות: האם האנתרופולוג נדרש אמנם "להיכנס לנעליים" של נחקריו, "לחוש את מאווייהם ורגשותיהם"? האם אפשר אכן לנסות להבין את מחשבותיהם ומעשיהם של אחרים, "כפי שאלה עצמם תופסים וחווים אותם"?
"אמפתיה" היא מושג חמקמק, בעל משמעויות רבות. בעשורים האחרונים, החל במאה התשע‑עשרה, המושג הזה התקבע בפסיכולוגיה כתופעה המתארת את הצורך לדמות עצמנו בעמדתו של האחר, או – בלשון הפסיכולוגיה העממית – "להרגיש ביחד איתו".
אדם סמית תיאר את התופעה הזאת באופן הבא: "זוהי השתקעות של חושינו שלנו, לא אלה שלו, שהדמיון שלנו מעתיק. באמצעות הדמיון אנו ממקמים עצמנו במצבו, אנו תופסים עצמנו כנושאים את כל הייסורים, אנו נכנסים לכאורה לגופו והופכים במידה מסוימת לאותו האדם כמותו, ומכאן מעצבים רעיונות מסוימים של תחושותיו, ואפילו מרגישים משהו שלמרות שהוא חלש יותר בעוצמתו, אינו שונה לחלוטין מהרגשתו שלו".
במחקרים איכותניים מסוג אלה שאני מבצע, אמפתיה נחשבת בדרך כלל ל"דבר טוב" – ליחס האתי הנאות בין החוקר לבין נחקריו – שעשוי להביא לממצאים מחקריים מהימנים ותקפים יותר שיובילו מצידם לייצוג אותנטי ואובייקטיבי של ה"אחר".
אולם השימש המחקרי ב"אמפתיה" כמתודה אנליטית בניהול המחקר עורר גם ביקורת (כמו זו של פול בלום). "אפתיה רגשית" – שמתמצה בניסיון להרגיש כפי שהאחר מרגיש – נתפסת בעיני המבקרים כמדריך מוסרי מפוקפק העלול לחתור תחת יחסים חיוניים, כמו אלה בין חוקר לנחקר. אמפתיה רבה מדי עלולה לסלף את התפיסות וההכּרות שלנו; לערער את שיקול הדעת המודע והמחושב שלנו.
יתר על כן, ברור כי האנתרופולוגיה איננו מקצוע "טיפולי". לפיכך, אימוץ לא מובחן של תפיסות מתחומי הפסיכולוגיה, הפסיכיאטריה, העבודה הסוציאלית וכדומה (כמו אלו של סיימון בארון-כהן) – המדגישות את הדאגה למטופל ולרווחתו, גילוי רגישות כלפיו ולסיוע לו (שבאות לידי ביטוי גם בחיבורים מתודולוגיים במחקר איכותני, דוגמת אלה של אשר שקדי) – אינו ראוי. ככל שיש ממש בהתייחסויות אלו, הן בוודאי אינן מכוונות לחוקר דווקא. אם קיימת חשיבות לאמפתיה בעבודתו של החוקר בכלל, ושל האנתרופולוג בפרט, הרי היא קשורה פחות לכישוריו המקצועיים ולשיטות המחקר שבהן הוא נוקט ויותר לאיכויות האנושיות שהוא ניחן בהן, החשובות בעיניי לא פחות ואולי אף יותר.
דם ואש ותימרות עשן
אדגים את הדברים בקצרה בהתייחס לשני מקרי בוחן שאותם אני חוקר: "נוער הגבעות – תג מחיר" ו"פעילים אנרכיסטים". אציין מראש כי כאדם וכאזרח, איני דוגל לא בתפיסותיהם של אלה, ולא בתפיסותיהם של האחרים. למרות זאת, אני רואה צורך – ואף מכיר ביכולתי – לנסות ולהבין את חשיבתם ומעשיהם, ואף להעביר את הבנותיי ואת מסקנותיי לאחרים.
"נוער הגבעות – תג מחיר"
אציג להלן שני אירועים, שבהם התחוורו לי תוצאותיה של התופעה המתוארת בדרך כלל כ"תג מחיר".
עינאבוס: בשלהי ינואר 2020 התלוויתי לביקור בעיירה עינאבוס, במסגרת קבוצת סולידריות של ארגון "תג מאיר – אור במקום טרור". העיירה, שבה חיים כ-3,000 תושבים, ממוקמת מדרום לשכם, לרגלי היישוב יצהר ושלוחותיו.
בעשור האחרון סבלו תושבי העיירה – על פי עדויותיהם, ועל פי המדווח בעיתונות הישראלית – מפעולות "תג מחיר" תכופות: עקירת עצים, גנבת כבשים, הצתת מכוניות, ניקוב צמיגים ויידוי אבנים על בתי העיירה.
באירוע האחרון, הציתו אלמונים כיתת לימוד בבית הספר המרכזי המצוי בשולי העיירה, למול הגבעות של היישוב יצהר. על גב הבניין נכתבה כתובת גרפיטי המאזכרת את האירועים האחרונים במאחז הסמוך ליישוב יצהר, "גבעת קומו אורי", הממוקם בשטח B.
במפגש עם ראש המועצה, טאלב חמד, הוא סיפר למשלחת כי בבית הספר לומדים כ-600 תלמידים – מכיתה א' ועד י"ב. הכיתה שנפגעה – לאחר שהאלמונים פתחו חלון בגב הבניין, שפכו לתוכה חומר דליק, והציתו אותה – היא כיתה ה' בבית הספר. התלמידים לומדים בינתיים בכיתה חלופית, וכיתת הלימוד עצמה טרם שופצה. נגרם נזק ניכּר לקירות, לרצפה ולרהיטים.
הביקור בעיירה היה מוזר בעיניי, מכיוון שזו ממוקמת "בצידה האחר של הגדר" של היישוב יצהר ושלוחותיו, שבו אני מבלה דרך קבע וחשוף תדיר לתושביו ולתפיסת עולמם. התחושה שהתעוררה בי – כאדם וכאיש מקצוע, הבקי ברזי התפיסות והפעולות של "נוער הגבעות – תג מחיר" – הייתה כי האירוע כולו היה חלק מ"מאזן אֵימה" שנוער הגבעות מנסה להשתית מול רשויות המדינה, במאבק נגד עקירת יישובים והריסת מבנים ביהודה ושומרון (כמו במקרה של גבעת "קומי אורי"). מבחינה זאת, התושבים הערבים-הפלסטינים הדרים בסמיכות מקום הם קורבנות – אם כי לא "תמימים", לתפיסת מבצעי המעשה – בסכסוך מתמשך ואלים בין "נוער הגבעות" לבין מדינת ישראל ורשויותיה.
ג'ש: באמצע פברואר 2020 ביקרתי בג'ש (גוש חלב) – יישוב בגליל העליון, מצפון-מערב לצפת, שרוב תושביו הם בני העדה הנוצרית-מארונית, ומיעוטם מוסלמים. חברי תנועות לזכויות אדם ואזרח, ואוהדים מהסביבה ומרחבי הארץ, התכנסו בפתח המועצה המקומית לגלות סולידריות עם תושבי המקום.
ב"אירוע שנאה" שהתרחש בכפר, אלמונים ניקבו את צמיגיהן של עשרות מכוניות, אם לא מאות, וריססו על קירותיהם של שני מבנים את כתובות הגרפיטי: "יהודים להתעורר", ו"להפסיק להתבולל".
לא הסתפקתי – כמו יתר המתכנסים – בנוכחות בהפגנת המחאה ובנאומים מול בית המועצה המקומית, והלכתי כקילומטר משם למקום שבו התחולל האירוע עצמו. ברחובות האמורים היו תושבי המקום בלבד. במעלה אחד הרחובות המפותלים חזיתי בעשרות רבות – אם לא מאות – כלי רכב שכל צמיגיהם נוקבו בשיטתיות מצמררת.
על אחד מהבתים מצאתי את כתובת הגרפיטי הבאה, שטושטשה:
התחושה שהתעוררה בי במקרה הזה – בניגוד למקרה שתואר לעיל – היא שהעילה למעשה נעוצה בהתנגדות לאוכלוסייה הערבית-הישראלית, מתוך הכרה לכאורה בסכנה ובאיום הטמונה בה, ומתוך שאיפה להקשות על חייה ולהביא לעזיבתה ואולי אף להגירתה. מבחינה זאת, האירוע הנוכחי היה שונה מאירועים קודמים שהתרחשו בג'ש בעבר, ודומים יותר לגביית מחיר מרשויות המדינה על פעולות שלטוניות מוגדרות: באפריל 2014 נוקבו צמיגי מכוניות, ורוססה כתובת הגרפיטי: "רק לגויים מפנים"; ביולי 2019 נוקבו צמיגי מכוניות ורוססו כתובות הגרפיטי: "אלף צווים לא ימחקו את החיוך", ו"ד"ש מהמורחקים".
אנרכיסטים
א' הוא מהראשונים שהחלו בהפגנות המחאה בכפר הפלסטיני בילעין – שנמשכות מדי שבוע, במשך חמש-עשרה השנים האחרונות (החל בינואר 2005). הכפר נחשב כסמל המאבק העממי נגד גדר ההפרדה, שניתקה בין תושבי הכפר – המתפרנסים בעיקר מחקלאות – לבין אדמותיהם (גם לאחר תיקון תוואי הגדר, בהתאם להחלטת בג"ץ, 1,500 דונם מאדמות הכפר נשארו מעברה המערבי).
המאבק כולל הפגנות מדי יום שישי, שבהן לוקחים חלק תושבי הכפר והכפרים הסמוכים, וכן ישראלים – בעיקר פעילי שמאל רדיקלי או אנרכיסטים – ואף פעילים בין-לאומיים.
יצאתי עם הפעילים האנרכיסטים להפגנה בכפר בילעין ב-17 בינואר 2020, יום לפני ששר הביטחון נפתלי בנט החליט להוציא צווי הרחקה מיהודה ושומרון ל"פעילי שמאל" המשתייכים לארגון "אנרכיסטים נגד גדרות"; זאת על רקע מעצרו המתוקשר של הפעיל יונתן פולק (שהמפגינים הפלסטינים והיהודים קוראים, מדי שבוע, קריאות קצובות בדרישה לשחרורו). צווים דומים הוצאו עד כה, בקרב הציבור היהודי, רק נגד פעילי ימין החשודים בכוונה לבצע "פשעי שנאה" נגד פלסטינים, דוגמת "תג מחיר".
ההפגנות מול גדר ההפרדה בבילעין לוהטות וכרוכות במעשי התגרות חריפים. הצבא מגדיר את ההפגנות האלו – לא בכדי – "הפרות סדר אלימות". הן כוללות "אש ותימרות עשן" – וכפי שקרה לא פעם בעבר – גם "דם". כך, לדוגמה, במהלך הפגנה באפריל 2009 נהרג במקום באסֶם אבו רחמה מירי רימון גז מדמיע בעל טווח מוגדל, שפגע בחזהו.
השתתפתי בהפגנה נוספת ביום שישי בראשית פברואר 2020. ההפגנה הייתה עֵרה במיוחד, בעקבות פרסום "תוכנית המאה" של הנשיא טרמפ. היא כללה שריפת צמיגים; הריסת חלקים מגדר ההפרדה, מעל חומת הבטון, ועמדות של צה"ל מאחוריה; יידוי אבנים, בקבוקי תבעה וצמיגים בוערים מעבר לגדר ההפרדה, על ידי צעירים רעולי פנים; קריאת סיסמאות; הנפת דגלים והצגת כרזות.
יש לציין כי הצבא בחר שלא להתערב, החיילים התבוננו במתרחש מרחוק, וההפגנה התפזרה מעצמה – לאחרת תחושת המיצוי של משתתפיה הפלסטינים, היהודים והזרים.
כאזרח מדינת ישראל, וכקצין צה"ל במילואים, תחושתי הייתה לא נוחה. עם זאת, אין בכך משום מניעה מעיסוק בניסיון להבין את פעילי השמאל הרדיקלי – כמו את פעילי הימין הרדיקלי או הקיצוני – ולשם כך גם ליצור יחסי קִרבה, אם לא אחווה, איתם.
מסקנות
בשני מקרי הבוחן שהצגתי כאן, מילאתי ואמלא את תפקידי כאנתרופולוג תרבותי המשוקע בשדה מתוך תפיסת ייעוד עמוקה ורצון כן לשקף את האירועים ולהציג את המניעים והמעשים של מבצעיהם, כמיטב הבנתי וניסיוני המקצועי.
עם זאת – ולמרות הפיתוי הכרוך בכך – לא שאפתי, הלכה למעשה, "להיכנס לנעליהם": לא פעם אף הזדהיתי דווקא עם נועלי הנעליים של צבא ההגנה לישראל, או של רשויות שמירת החוק והסדר הציבורי; ובוודאי עם נועלי הנעליים של נפגעי מעשי השנאה והאלימוּת משני הצדדים.
התחושה כי אפשר לגלות "אמפתיה", ובעיקר "סימפתיה", עם האחר נראית בעיניי כיומרה ריקה. כך לדוגמה בולטת חוסר התכליתיות בתיאורו של אדם סמית את הצורך בהתמקמות שלנו – באמצעות הדמיון – "במצבו של האחר", ובהתאם לכך גם ב"תפיסת עצמנו כנושאים את ייסוריו, נכנסים לכאורה לגופו והופכים במידה מסוימת לאותו האדם כמותו". אני תומכך באלה הסבורים כי אמפתיה – ובוודאי סימפתיה – רבה מדי עלולים לסלף את התפיסות וההכּרות שלנו, ולערער את שיקול הדעת המודע והמחושב שלנו.
האנתרופולוג מחויב לתמרן תמידית בטווח הרחב של "קִרבה-ריחוק". לשם כך, עליו לשלוט ברגשותיו ולראות את האחר – לפחות ברגעים קריטיים מסוימים – בדרך קרה, מחודדת ונבדלת יותר. יכולת השיקוף של האחר אינה נמנעת בשל העובדה שהחוקר אינו שותף למערכת הסמלים, הערכים, הנורמות, המנהגים והמוסכמות של נחקריו. מעבֵר לכך, הקִרבה האישית שהחוקר יוצר עם נחקריו אינה צריכה לעמעם את הכרתו, ובכך להביא לערעור מוצדק על תוצאות מחקרו.
אמפתיה – לפחות בהגדרות מסוימות המתמצות בתחום הרגשי, בניגוד לזה התודעתי – אינה מתאימה בהכרח לעשייה האנתרופולוגית בכלל והאתנוגרפית בפרט. האנתרופולוג נדרש להבנתי לשמור על איזון ראוי בין "הזדהות‑חסר" לבין "הזדהות‑יתר". בעוד שהראשונה עשויה להביא להצטרפות בלתי מובחנת ל"טון הכללי של גינוי אוניברסלי" המכוון לתנועות ולקבוצות כאלו, מתוך היצמדות לתפיסות סטראוטיפיות, השנייה עשויה לגרור עיוותי הכּרה ותפיסה.
מעבֵר לידיעה מטיפוס רגשי עם מושא מחקרו, עליו להיות מסוגל לצעוד מטפורית צעד אחד אחורה, לשלוט בתודעתו ולראות את האחר בדרך קרה יותר, מחודדת יותר, נבדלת יותר (כפי שהציע נוויל סימנגטון).
גישה לשדה, יצירת יחסי אמון וקיום קשרים מתמשכים עם הנחקרים אינם מחייבים הזדהות או אמפתיה רגשית איתם, או קבלה של השקפת עולמם ושל תפיסות הפעולה שלהם. ברור כי אפשר ליצור יחסים בינאישיים אפקטיביים עם הנחקרים ללא קשר לשאלה האם החוקר שותף לסמלים, לערכים, לנורמות, למנהגים ולמוסכמות שלהם, או "מרגיש ביחד איתם".
זאת ועוד, הקִרבה האישית שהחוקר יוצר עם נחקריו אינה צריכה להביא לערעור על הלגיטימיות שלו או להעיב על תוצאות מחקרו. קִרבה עשויה להתעורר מתוך יחסים מצביים – מחוות יומיומיות, דאגה אישית ומשפחתית כּנה, והכּרה אישית-אנושית – ולא דווקא מתוך שותפות בתפיסות אידיאולוגיות או פוליטיות, או תמיכה גלויה או סמויה במעשים מסוימים.
איני רואה לפיכך כל פגם בכך שלמדתי לחבב פעילים מסוימים ברמה האישית – כמו ידידיי מקרב תנועת "נוער הגבעות", או מקרב "קבוצות אנרכיסטיות" – מבלי להכּיר ברעיונותיהם או לתת הכשר למעשיהם, ותוך יכולת לתאר ולנתח את מניעיהם ואת פעולותיהם.
תמונה ראשית – שריפת צמיגים בסמוך לשער שעל יד גדר ההפרדה (צילום: עידן ירון, בילעין, 7.2.2020)