לרעות בשדות זרים

עידן ירון מציע את התפיסה שלו לתפקיד האנתרופולוג והדרך שבה הוא צריך להכיל ולהתמודד עם "האחר מעורר הסלידה". דרך התמקדות בפעיל הימין הקיצוני מאיר ברטלר והתגובה של אריאנה מלמד לכתבה איתו, משרטט ירון את הדרך שלפי דעתו אנתרופולוגים צריכים לפעול. תפיסה שהיום שנויה במחלוקת גם בקרב האנתרופולוגים.

"האחר מעורר הסלידה"

האנתרופולוגית התרבותית האמריקנית סוזן הרדינג כתבה לפני שלושים שנה מאמר על "ייצוג הפונדמנטליזם". היא שאלה: האם האנתרופולוגים אינם מעוניינים במִבנים תרבותיים השונים מאלה שלהם? מדוע, אם כן, רבים כל כך סולדים מעצם הרעיון של חקר שונוּת כזאת כאשר נושאה חי מעבֵר לדלת הסמוכה ומצביע באותה מערכת בחירות שלה שותף גם האנתרופולוג? הבעיה של ה"אחר התרבותי המעורר סלידה" זוכה בחיבורה למיקוד מיוחד.

הרדינג קראה "לפתיחת השוליים התרבותיים על ידי הכרה באחרים ושיקום ביקורתי שלהם". היא הראתה כי הכרה באחרים עשויה להביא לקריאה רבת-גוונים, סבוכה, חלקית ומקומית יותר של זהותם ושל מעשים. לפיכך, היא עשויה לאפשר אסטרטגיות פוליטיות יעילות יותר להתנגד לעמדות ולמדיניות המוגדרות שהם מצדדים בהן. גישה כזאת נראית מוצלחת יותר מזו המבוססת על הנגדה כוללנית ולא-ביקורתית בין הפונדמנטליסט לבין העולם המודרני המחוּלן והליברלי שבו מצויים רוב החוקרים.

ימין רדיקלי וקיצוני – עמדתם של אנתרופולוגים ושל עיתונאים

בשל עליית הסנטימנט והפוליטיקה של הימין הרדיקלי או הקיצוני, נוכחנו לאחרונה במקביל בעלייה חדה במספר המחקרים והכנסים המדעיים המוקדשים לנושא הזה. אלה מתמקדים בדרך כלל בשאלה: כיצד אנו יכולים לחקור פעילי ימין רדיקלי וקיצוני? השאלה המכרעת הזאת לוותה לעיתים מזומנות בטענה כי אנתרופולוגים נמנעו עד כה מתרומה לדיון בתופעה האמורה, וכי לא הוקדשה תשומת לב מספיקה לשאלות המתודולוגיות והאתיות הנלוות בהכרח למחקר בתחום הרגיש והטעון הזה.

חוקרים העוסקים בנושא נשאלים בהתמדה אותו סוג של שאלות: כיצד אתה מדבר איתם? כיצד הצלחת לגשת לשדה? הרעיון של "הם" בשאלות כעין אלו מעביר תחושה של "אחרוּת תרבותית מעוררת סלידה" שלא רצוי ואולי גם לא ראוי להתמודד איתה. שאלות כאלו – בעיקר כאשר הן נשאלות על ידי עמיתים מתחומי הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה, כפי שהדבר קורה גם, מתוך התנסותי שלי, הלכה למעשה – מרמזות לכאורה על כך שהנושא של הימין הרדיקלי והקיצוני זוכה למעמד מיוחד בהגות החברתית המדעית: ראשית, ההנחה כי קשה לדבר "איתם" מרמזת על כך שכל אנתרופולוג ימצא בהכרח את המגעים עם פעילי הימין הרדיקלי ובמיוחד הקיצוני מעוררי סלידה וראויים לגינוי. הסביבה של הימין הרדיקלי והקיצוני ממוקמת באופן שונה למדי מזו של השמאל הקיצוני למשל, שאנתרופולוגים נכונים יותר להזדהות איתו. שנית, שאלות כאלו מתעלמות לכאורה מן העובדה שהשגת גישה היא מכרעת בכל עבודת שדה – אם זו נעשית בקרב יחידים וקבוצות "מגונים", אם בקרב יחידם וקבוצות "מוערצים".

עיתונאים – ובעיקר אלה בעלי הנטיות השמאליוֹת-הרדיקליוֹת, שאינם מחויבים לאתיקה המדעית אלא לאתיקה מוגדרת במסגרת הפרופסיה הייחודית שלהם – מציגים את הימין הרדיקלי והקיצוני באופן מוגדר ולעיתים אף מתוחם. בניגוד לכך, אנתרופולוגים נוטים שלא להשקיף על זהויות תרבותיות כנגזרות מראש.

בדברים הבאים אין בהכרח ביקורת על הקביעות וההסברים של עיתונאיים לגבי התופעה הטעונה ל הימין הרדיקלי והקיצוני. הם בוודאי לא נועדו להביע תמיכה בעליונותם של האנתרופולוגים. עם זאת, יש להדגיש כי המתודולוגיה האנתרופולוגית – המושתתת על עבודת שדה ארוכת טווח, מעורבוּת מעוצמת בהוויה ובחוויה של הנחקרים, ניסיון לבטא את נקודת ההשקפה שלהם עצמם, וביאור והסבר הקשרי של המושגים ושל השיח שלהם – עשויה להשלים כתיבה עיתונאית המתייחסים להכללות, בדרך כלל ברמת המאקרו, וממוקדת פחות בממשות של הפעילים עצמם.

אדגים את הדברים בהתייחס לפעיל מרכזי אחד בתנועת ימין רדיקלי – כפי שהוא נתפס על ידי אנתרופולוג מצד אחד, ועל ידי עיתונאית מצד שני.

מאיר ברטלר – נער גבעות ומתנחל

מאיר ברטלר הוא בן 33. הוא מתגורר בשנים האחרונות במאחז יישוב הדעת. מכאן יצא עמירם בן אוליאל לפיגוע בדומא. יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין ביקר במאחז בשלהי 2013, ושיבח את תושביו: "כיף לראות פה פעילות חקלאית אמיתית. המקום הזה ותושביו מחפשים שלום".

ברטלר נולד בלוד, גדל ברחובות, עבר ליישוב חשמונאים. אביו שירת בצבא כרל"ש של אריק שרון. מאיר למד בישיבה הצבאית אור עציון. בגיל 14 הגיע ללמוד בישיבת חיצים באיתמר – ישיבה תיכונית ארץ‑ישראלית בתנאי פנייה מלאה.

ברטלר עסק בפיתוח מאחז "אור הקודש" – בגוש מאחזי שילה, הכולל היום את עדי עד, קידה, יישוב הדעת, אש קודש, אחיה ועוד. בתקופת ההתנתקות, ברטלר שירת בנח"ל החרדי. הוא סיים את שירותו בעקבות המחאה נגד ה"גירוש", ולאחר תקופה בכלא הצבאי עבר ועדת אי התאמה וחזר לגבעות. ברטלר נשפט לארבעה חודשי מאסר באשמת הטמנת מטען דמה בתחנה המרכזית בירושלים. בכתב האישום נאמר: "המשטרה מייחסת למאיר ברטלר [ולנאשם נוסף] כי הם, יחד עם אחרים, הניחו בתחנה המרכזית בירושלים מטען דמה, אשר כלל בלון גז במשקל 12 ק"ג, שעון וחוטים, בצירוף כיתוב: 'ההתנתקות תתפוצץ לכם בפנים'".

ברטלר הצטרף לתנועת "אמנה", בהובלת דניאלה וייס והרב משה לוינגר. הוא הקים את המאחז "קול ציון", בגבעה סמוכה ליישובו. במקביל, היה שותף לניהול שאר הפעולות של "נוער למען ארץ‑ישראל": הקמת מאחזים חדשים ברחבי יהודה ושומרון, מסעות ברחבי גב ההר ועוד: "המסר הכללי היה להרים ראש, ליישב את ארץ-ישראל בגאון. עד אז, כל פעולות ההתיישבות נעשו בשקט, כ'גנבים בלילה'".

יעד מרכזי

ברטלר הצהיר בפניי, בשיחה אישית (יישוב הדעת, 7.8.2019): "אני חייל של ארץ-ישראל, ואנחנו מגויסים תמידית למלחמה על הארץ". הוא ציין: "הדגש שלי הוא בבניין ארץ-ישראל. אני מאמין בעשייה יהודית, בנייה ונטיעה. זה מה שאנחנו עושים: שומרי יו"ש, בונים יישובים חדשים, פותחים ביישוב גן ילדים. סגנון ההתיישבות אינה מהותי – כפרי או עירוני".

בכתבה בעיתון "הארץ", בשלהי 2010, ברטלר הסביר: "רק הדור הצעיר, הנוער שפועל בגבעות, במאחזים, ביישובים ובמרחבים, מוכן היום למאבק על כל השטח, על זכותנו על שכם, על יריחו ועל חברון ועל המרחבים כולם. המאבק לפריצה קדימה באחיזה היהודית ביהודה ושומרון מובל היום בידי הנוער, ואף שאין לו הנהגה מוגדרת, הוא צובר תאוצה. רק נוכחות התיישבות ב'נחלת האבות' תמנע את הקמתה של מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון. מרכז הוויכוח מצוי בשכם, ביריחו ובחברון. שם בכוונתנו לנהל אותו. חלום הקמת המדינה הפלסטינית ייבלם אם ההתיישבות תפרוץ קדימה לשטחים נוספים ביהודה ושומרון, וזה מה שאנו מתכוונים לעשות, לחזור לשכם וליריחו ולמרחבים. הארץ הזאת כולה שלנו. הנוער הבריא ביהודה ושומרון נושא על כתפיו את האחריות להגשמת החזון הזה. הוויתורים השונים לא ירפו את ידינו. איננו חלק מפירמידת הוויתורים. נמשיך בדרכנו, כי יכול נוכל".

לדבריו, "המחנה של יצהר לא מדבר אליי. הנקודה העיקרית היא על מה מוסרים את הנפש. מבחינתי, זוהי ארץ-ישראל, ולא המאבק בערבים. ברטלר מוסיף: "קל מאוד ללכת למקומות של שנאת הערבים, ואפילו להר הבית, אבל הנושא המרכזי הוא ההתיישבות. עם זאת, צריך להבין שאין לי שום סנטימנטים לערבים". הוא קובע: "צריך לדבר אמת, והאמת היא ארץ-ישראל".

"נוער הגבעות"

ברטלר מציין את הדגשים העיקריים של נוער הגבעות, לתפיסתו: התיישבות; עבודה חקלאית; חיבור לטבע; מוּדעות עצמית; מוזיקה – בגבעות נוצרה תרבות ייחודית.

הוא אומר כי "היום יש אלפי נערי גבעות – באמונה ובאידיאולוגיה. 'נוער גבעות' הוא כל מי שמאמין בארץ‑ישראל כנקודה מרכזית, ועושה משהו פעיל בכיוון הזה. אלפי בני נוער נולדו וגדלו בגבעות, והם נערי גבעות לכל דבר".

ברטלר כתב: "בעת האחרונה מתנהל מסע הכפשות ודה‑לגיטימציה נגד נוער הגבעות. נערים אלה אשר יש להם האומץ הרוחני של מרדכי היהודי ואברהם יאיר שטרן, ויש להם האומץ המעשי של מרדכי אנילביץ ושל ה'שני אליהו' [שני לוחמי הלח"י, אליהו בית צורי ואליהו חכים], הם כיום בבחינת מעט המחזיק את המרובה במאבק על אדמות המולדת, ופגיעה בהם היא פגיעה בכולנו. כנראה שבחר מי שבחר לנהל קמפיין הסתה מעוות, מתמשך ושקרי, ולהציג בעורמה מציאות כאילו מאות ואלפי הנערים אשר מתגוררים על הרי הטרשים במרחבים השונים ביהודה ושומרון נלחמים בחיילי צה"ל, עוסקים יומם וליל בגביית תג מחיר ('טרור'), ובעצם כורתים את הענף עליו כולנו יושבים, ולא כך היא. לכן חובה להפסיק לשתוק, ראשית אבהיר כי מחול ריקודי ה'מה יפית' של רבים מאישי הציבור של הציונות הדתית וציבור המתנחלים אשר עיקר עיסוקם כבר שנים בגינויים ובניסיונות החלשתם של בני הנוער החלוצים חייב להיפסק ומייד".

"תג מחיר"

ברטלר מספר: "התקשורת נמשכת תמיד, בשיחה איתי, לפעילות 'תג מחיר'. אני תמיד מאכזב בהקשר הזה. אני לא שם". לדבריו, "לתג מחיר אין שום בסיס אידיאולוגי". הוא מוסיף: "לא אהבנו את זה מלכתחילה. זה מסיט את הדיון מארץ-ישראל לעניינים שוליים. זה לא יעצור שום פינויים, ולא יקדם את ההתיישבות".

ההתפרעות בחטיבת אפרים

לדברי ברטלר, "ההתפרעות בחטיבת אפרים נעשתה על ידי נערים שדגלו בשיטת יצהר – שיטת הרב גינזבורג". להערכתו, שתי אסכולות התנגשו באותו ערב, ואנחנו שילמנו את המחיר".

בכתב האישום, שהוגש נגד מאיר ברטלר ואחרים, נאמר כי באמצע דצמבר 2001 הם הגיעו לנקודה סמוכה לגדר המערכת בקרבת מנזר נטוש הנקרא קאסר אל יהוד. פורט כי הם חשודים ב"עבירות של פגיעה זדונית ברכוש הצבא והפרת צו אלוף. העבירות האמורות הן בזיקה לפעולה שבה נכנסו לשטח המפריד בין מדינת ישראל ובין מדינת ירדן, חתכו את גדר המערכת, וסירבו להיענות לדרישות גורמי הביטחון לצאת מן המקום. ההיבט האידיאולוגי שביסוד פעולתם מחדד את תמונת המסוכנות. הוא הדין בפעולה בחבורה, ומה גם בפעולה אשר ניכר בה כי תכננה מראש".

ברטלר, שהוכתר בזמנו בעיתונות כ"מנהיג בנוער הגבעות", הסביר: "דוחקים אותנו לפינה. אנחנו עוסקים בהקמת יישובים ולא בהכאת קצינים. לדבריו – ובניגוד לטענה שהושמעה נגדו ונגד חבריו – הכניסה לקאסר אל יהוד לא תואמה עם המתפרעים בחטמ"ר אפרים אלא תוכננה שבועות מראש, מבלי שהם ידעו על פינוי המבנה ברמת גלעד, שהצית את המהומות הרחבות בגזרה. "כל מה שרצינו זה לעורר ויכוח ציבורי בנושא ההתיישבות היהודית בירדן.

שיתוף פעולה פרגמטי עם הממסד, ופנייה לפוליטיקה

לדברי ברטלר, "היום אנחנו משתפים פעולה עם המוסדות המיישבים. זהו הכלי. הכלי לא משנה לנו, העיקר שנפתור את הבעיות של עם ישראל". ברטלר מדגיש, למרות רתיעתו מפוליטיקה: "אני מתחבר לליכוד כי הם מתמחים ב'גניבת סוסים'. בליכוד קיים יחס לארץ-ישראל. הם אוהבים אותנו מאוד. הם אנשים אמיתיים, שמאוד מחוברים לאמת. היום אני חבר מרכז הליכוד".

אריאנה מלמד – ביטויי "סלידה מהאחר התרבותי"

תופעת "הסלידה מהאחר התרבותי" התגלתה לי במלוא עוזה בביקורת טלוויזיה בעיתון "הארץ" מאת אריאנה מלמד – המשוחררת אמנם מהצורך לעמוד באמות מידה מדעיות, אך מחויבת באתיקה מקצועית עיתונאית. אריאנה מלמד יצאה כנגד מאיר ברטלר, בהצהירה: "האיש הזה מפחיד אותי יותר מהנגיף הסיני, וכבר אין מי שיגיד כמה הוא מסוכן".

בעקבות הכתבה, יצאתי לשמוע את תגובתו של ברטלר. מתוך ניסיוני ומיטב הכרתי – ברצף האידיאולוגי של "נוער הגבעות – תג מחיר", ברטלר הוא מתון למדיי. דעותיו מייצגות היום, לשמחתנו או למגינת ליבנו, חלק ניכר מאזרחי ישראל היהודים.

אני מביא כאן את עיקרי הדברים של מלמד, וחלק מצומצם מהדברים שעלו בשיחה שלי עם ברטלר (את השיחה המלאה אפשל למצוא באתר האינטרנט שלי).

אריאנה מלמד כתבה:
"כל נביאי זעם הקורונה, כל המתייראים שוב מבלוני חמאס או מאיראן או בכלל, לא הפחידו אותי בסוף השבוע כמו איש נעים סבר אחד במאחז […] הקרוי 'יישוב הדעת'. שמו מאיר ברטלר, והוא קולוניאליסט. הוא לא מאמין שיש 'לתת' לפלסטינים משהו – לא שטח, ולא זכויות אזרח ולא זכויות פוליטיות. […] הוא מסוכן מפני שהוא כובש, קולוניאליסט, גזען, ומתחזה לבעלים של התרבות היהודית על כל גווניה, שהופכים לגוון אחד ויחיד אצלו. הוא מסוכן, כי התקבלותו, ואחר כך ניצחונו, ככוח פוליטי לגיטימי. […] הוא גם התבוסה של ישראל הרציונלית, החילונית, הדמוקרטית-איכשהו שהייתה כאן פעם. הוא מסוכן מפני שהוא משכתב את ההיסטוריה שלי ושל אנשים כמותי. הסבים שלנו, הוא טוען, 'חלמו על כל רגב בארץ-ישראל'. לא, לא: הם חלמו ונלחמו על בית לאומי לאנשים שירצו בכך ועל חברת מופת. בחלומות העוועים הכי גרועים של סבא וסבתא שלי משני הצדדים, ארבעה ניצולי שואה, לא עמד נבל ברשות התורה ועיוות את שאיפותיהם הלאומיות לזכות להיות קאובוי על גבעה של מישהו אחר. כשאבי נכלא כאסיר ציון בראשית שנת החמישים במדינה קומוניסטית, לא 'יישוב הדעת' ולא 'גבעות עולם' היו שם, בחזונו, אלא ארץ קטנה שבה יהודים חיים מתוך חירות פוליטית, ומתוך הכרה שזו זכותם של כל בני האדם החיים בה, לחיות כך. אף אחד מבני משפחתי, כמוהם כמיליונים אחרים שחיים כאן, לא חלם על גזל אדמות שסופו הקרב הוא מדינה דו-לאומית, ואחריה, כולם יודעים מה יקרה. מאיר ברטלר מסוכן לי כי כבר אין כמעט מי שיאמר שהוא מסוכן. לא תשמעו את זה במשדרי החדשות והאקטואליה שמחבקים מתנחלים במסגרת התביעה הקדושה לאיזון. איזון אינו שוויון ערכי, ואת המשוואה הפשוטה הזאת שכחו בכל מערכות החדשות. כפי שאין 'מאזנים' דוברים שהם שוטרים עם דוברים שהם גנבים, אין מאזנים גוזלי קרקעות, גזענים ומתעמרים בזולת עם אנשים הגונים. זה כל הסיפור, כפי ששמעתי מסבי ואבי".

יצאתי לשמוע את תגובתו של ברטלר. בשיחה אישית בינינו (ירושלים, 5.2.2020), הוא אומר: "אני מבין למה היא כעסה… כי אנחנו חזרנו, ואנחנו חולמים על הארץ הזאת אלפיים שנה. בניגוד למה שגברת מלמד כותבת, סבותינו ואבותינו חלמו למעשה על ארץ גדולה ורחבה, ולא על ארץ קטנה. הם נלחמו על ירושלים, נלחמו על הארץ כולה. אני בסך הכול אמרתי את האמת, ואני עומד מאחורי האמת הזאת. בסופו של דבר, סבא שלי, שנולד בכפר אברהם, 20 שנה לפני קום המדינה, ועבד בחקלאות באדמות פתח תקווה; וסבתא שלי, שהשתתפה בגרעין של בני עקיבא לביריה – אנחנו ממשיכים את הדרך שלהם, ואני מצליח להבין למה זה מאוד מאוד מעצבן את השמאל הקיצוני".

הוא מוסיף: "מי שכותב דברים הזויים כאלה צריך לשאול את עצמו מה כל כך מעצבן אותו. סבא וסבתא שלנו כן חלמו והתפללו על הארץ הזאת – על ירושלים ועל ארץ-ישראל כולה; שלא יטיפו לנו מוסר עם ניצולי שואה, שיש להם מספר על היד. סבא שלי שירת כחייל בצבא האדום, וסבתא חיה הגיע לארץ עם מספר על היד. אני מאמין שגם הסבתא והסבא של הגברת מלמד, משני הצדדים, חלמו חלומות דומים".

ברטלר מעיר: "אני לא גזען, אין לי שום עניין נגד ערבים; זה בכלל לא משהו שמעניין אותי. אני בעד ארץ-ישראל השלמה. ארץ-ישראל אינה דקלרציה אלא מהות. כשראיתי מה הגברת מלמד כתבה, הבנתי עד כמה אנחנו צודקים ועד כמה אנחנו נחושים להמשיך בכל הכוח להתיישב ולבנות בארץ-ישראל כולה".

בסיום שיחתנו, שאלתי את ברטלר מהו המסר הכללי שהוא רוצה להעביר לציבור הרחב? הוא השיב: "להמשיך לבנות בארץ-ישראל". לשאלתי, אם היה יכול היום לעזוב את הכול ולעשות דבר אחד חשוב, מה זה היה? השיב: "להקים יישוב חדש".

מסקנות

תפקידו של האנתרופולוג הוא לנסות להבין מבפנים ומקרוב את הנחקרים שהוא פועל בקרבם, ולהביא את הבנותיו אל הקהילייה המדעית ואל הציבור הרחב. במקום לסגור את השוליים התרבותיים – כפי שנעשה במובהק על ידי עיתונאים מסוימים – ראוי כי יפתח את השוליים האלו על ידי הכרה באחרים במלוא רב-הגוניוּת, הסבוכות, החלקיות והמקומיות שלהם – כיצורים אורגניים, רבי-פנים, החיים במערך שלם של סביבות רבות ומורכבות.

אני מצדד בקריאה לאזור אומץ לב רב יותר בניהול מחקרים שאנו מוכשרים לבצע – במקום להקדיש את זמננו לוויכוח "כיצד", "מדוע" ו"האם" עלינו לבצע אותם. האנתרופולוגיה של הימין הרדיקלי והקיצוני עשויה להאיר את אותם הדברים שהאנתרופולוג עשוי לבצע היטב: הצבת בני אדם במרכז, הצעת תיאוריה מבוססת על אמפיריקה עשירה וסמיכה, והבחנה זהירה בין ביקורת לבין שיפוט.

זהו בוודאי אתגר מתודולוגי ואתי תובעני, אולם ראוי שנעמוד בו אם אנו מעוניינים לתרום להבנה טובה יותר של ההוויה והחוויה של הימין הרדיקלי והקיצוני. במשך עשרות בשנים, אנתרופולוגים ניסו להגיע להבנה כזאת על ידי התמקדות בתפיסתם של היחידים והקבוצות הנחקרות על ידם באשר למציאות חייהם, טרדותיהם ומאווייהם. חשיבות מחקרים כאלה לא טמונה רק בתרומה האפשרית למלומדות האקדמית אלא גם בהגברת המודעות הציבורית ואף ביצירת שינוי חברי-פוליטי נדרש. היא ניכרת במיוחד במניעת בנייה חומות נוספות, או בביצור חומות קיימות, של שנאה, מיאוס וסלידה מ"אחרים" תרבותיים.

המחקר האנתרופולוגי עשוי לסייע לא רק בהכרה לִשמה, אלא גם בקבלת החלטות ובקביעת מדיניוּת שקולה ואחראית יותר כלפי היחידים והקבוצות הנחקרות. ככל שנדרשת התייחסות ציבורית או ממסדית לאנשים ולקבוצות הנכללות במחקר – היבט שכל אנתרופולוג צריך להביא בחשבון במסגרת תפיסתו האתית-המקצועית, בעיקר כאשר הוא מתייחס לקבוצות שוליוֹת, רדיקליות או קיצוניות – זו צריכה להיעשות באופן מושכל, מבוקר ומרוסן, בהתאם לאושיות המוסר, לכללי האתיקה וליסודות הדין המקובלים בחברה דמוקרטית-ליברלית.

אחרית דבר

הרמיזה כי מאיר ברטלר הוא "קיצוני" עשויה לטשטש את ההבחנות האישיות והחברתיות, יותר מאשר להבהיר אותן. כינויו של מישהו כ"קיצוני" משמעו גינויו רק בשל מיקומו בטווח מדומיין של רעיונות שאנו יוצרים לעצמנו. "קיצוני" הוא מישהו שדעתו שונה באופן ניכר מזו שלנו; הוא אינו מקשיב לטיעונינו, ולכן אנו לא נדרשים להקשיב לטיעוניו. מסיבה זאת אולי, באמצע העשור הראשון של המאה העשרים המילה "קיצוני" החליפה במידה רבה את המילה "פונדמנטליסט", בעיקר ביחס לאסלאם האלים אבל כנראה גם ביחס ליהדות האלימה. המילה "קיצוני" גמישה יותר ביישומה, וגם מאפשרת לנו להימנע מהבעיה האפשרית שנובעת מכך שכינויו של מישהו כ"פונדמנטליסט" ("פונדמנטלי", מלטינית – "יסודי") מרמז על כך שהוא בעל יסוד כלשהו, ולא שהוא חסר יסוד לחלוטין – כלומר, שמעשיו אינם נובעים אלא מרוע שרירותי.

"קיצוניות אלימה" מלמדת לכאורה על כך שזהו הסוג הטבעי של קיצוניוּת. דיבור על "קיצוניות שוחרת שלום" נתפס כמוזר. הפוטנציאל האלים הופך לנורא יותר מכיוון שהוא קיצוני; זאת בהשוואה לסוגים אחרים של אלימות.

הטשטוש המכוון גורם לחוסר הבחנה בין בני אדם יחידניים הנכללים באותה הקטגוריה הרחבה, דוגמת "קיצונים" – לדוגמה, "נערי גבעות" התומכים באלימות המתבטאת בפעולות מסוג "תג מחיר", לעומת כאלה המתנגדים בתוקף לפעולות מהסוג הזה, ואף משלמים על התנגדותם מחיר אישי וחברתי ניכר.

מן העבר השני, כינוי של אחרים כ"קיצונים" מאפשר לנו להציג את עצמנו כ"מתונים". ככאלה, אנו נתפסים בעיני עצמנו כמפוכחים ובלתי משוחדים. כך אנו יכולים לרחוץ בניקיון כפינו, ולהנות מחוסר הצדק וההגינות של זולתנו.

תמונת ראשית – מאיר ברטלר, אוגוסט 2019, יישוב הדעת. צילום: עידן ירון