אנתרופולוגיה לשבת

איך החג שבו נהוג לחגוג את הקולקטיב היהודי בו "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן" הפך לחג בו ילדים חוגגים את "האור הפנימי" שבתוכם ומתמקדים בעצמם? המאמר “The Light within Me”: Celebrating the Self through Jewish Holidays in Israeli State Education מאת שרי ר. אלפי-ניסן, שלמה גוזמן-כרמלי ורחל ורצברגר, שפורסם בכתב העת Journal of Contemporary Religion, מציע נקודת מבט חדשה על הדרכים שבהן חגים יהודיים נחגגים כיום במערכת החינוך הממלכתית בישראל ומבקש להבין כיצד מתורגם ומוטמע שיח ההגשמה העצמית בפעילויות הקשורות לחגים יהודיים בחינוך הממלכתי בישראל.

שיח ההגשמה העצמית הוא מושג רחב המתאר שפה ופרקטיקות אשר מטפחות עצמי שאפתני, יזמי ומכוון עתיד, אשר נדרש לזהות חוזקות אישיות, להציב מטרות ולהגשים חלומות. אידיאל זה מוכר במחקר כשייך לתרבות אינדיבידואליסטית וניאו-ליברליות, שבמרכזה תפיסה של אחריות הפרט לגורלה ולמימוש מלוא הפוטנציאל שלה. בשנים האחרונות שיח זה חדר למערכות החינוך ברחבי העולם וגם בישראל, והוא מתבטא הן בתכניות רשמיות של משרד החינוך והן ביוזמות של מורות ומורים בשטח.

מאמר זה המתמקד בחגיגת חגים יהודיים במערכת החינוך הממלכתית מאפשר להאיר מקרה ייחודי של הטמעת שיח ההגשמה העצמית בחינוך. החל מימיה הראשונים של מדינת ישראל, חגי ישראל שימשו ככלי לקידום ערכים קולקטיביים, ציוניים ולאומיים בבתי הספר בישראל, כחלק מאתוס בניין האומה. לאורך עשורים הוטענו סמלי החגים במשמעויות לאומיות, ולעיתים עוצבו מחדש כדי להתאים לתוכן ציוני, דוגמת הפיכת ט"ו בשבט לחג נטיעות המייצר זיקה לאדמה או הדגשת גבורת המכבים בחנוכה כסמל לתקומה לאומית. במערכת החינוך הממלכתית נוצרה מסורת יציבה של חגיגת חגים כטקסים חינוכיים שנועדו לייצר סולידריות אתנו-לאומית ולהעמיק תחושת שייכות קולקטיבית.

דרך מחקר איכותני הכולל אתנוגרפיה בבית ספר ממלכתי יסודי במרכז הארץ וניתוח תוכן של מקורות מקוונים של בתי ספר יסודיים מאזורים גיאוגרפיים חברתיים שונים בישראל, נמצא כי שחקניות חברתיות בחינוך הממלכתי מייצרות תהליכי מלמטה-למעלה המעצבים מחדש סמלים דתיים בחגיגת חגים יהודיים, דרך שיח ההגשמה העצמית. תהליכים אלה אינם תולדה של הנחיות רשמיות, אלא של יצירתיות של השחקניות החברתיות בשדה שהלכה והתפשטה לאורך השנים, עד שהפכה לרווחת. כך, למשל, בחגיגות חנוכה בבתי-ספר כיום תחת הכותרת "האור שבי" מופיעה פעילות שבה התלמידים מקבלים נר מנייר או דימוי של מנורה ומתבקשים לכתוב עליהם את ה"חוזקות" שלהם, מושג מתוך הפסיכולוגיה החיובית המתייחס לתכונותיהם הייחודיות או ל"נקודות האור שבהם". הפעילות מקבלת ביטוי גם בבית, כאשר ילדים והורים מתבקשים יחד לדון בתכונות הטובות ולשיים אותן. ישנם בתי-ספר שבהם הילדים מציירים סופגנייה שעליה רשומות ה"חוזקות", או ממלאים חנוכייה שבה כל "נר" משקפת מיומנות אישית שיש להתגאות בה. לעיתים, סמל הנר מוחלף בדימויים של נורות חשמל או פנס. המהלך בכל הפעילויות דומה, שכן סמלי האור מתורגמים לאור פנימי, לניצוץ אישי, ולעידוד מרחב של גילוי פנימי וצמיחה אישית.

פעילויות "האור שבי" משקפות אלמנטים רבים המושפעים מהפסיכולוגיה החיובית. חנוכיות, למשל, מוצגות בתרשים של שמונה כנים המסמלים כלים של חוסן רגשי, ובהם נשימה מודעת, הכרת תודה, זיהוי ושיום רגשות או אמירה טובה לעצמי. לעיתים נעשה שימוש בשאלונים מוכרים של פסיכולוגיה חיובית ואינטליגנציה רגשית. כמו כן, בחגיגת חג החנוכה, חג שנחגג מסורתית סביב נס, גבורה ואור לאומי, הופך סיפורו של הנס למסגרת המתמקדת בפרט כאדם מתפתח, בעל יכולות וייחודיות, בתוך עולם תחרותי שמצופה ממנו לגלות כוחות ולזהות את חוזקותיו. כך, למשל, ילדים מתבקשים לספר מהו הנס שהם ירצו שיקרה להם, ומה הם מתכוונים לעשות כדי להגשים את אותו נס. 

הדוגמאות המופיעות המאמר המתייחסות לחג החנוכה מתכתבות היטב עם דוגמאות מקבילות מחגים אחרים. בל"ג בעומר, למשל, האש משמשת כמטאפורה לא רק לאירוע היסטורי או לזיכרון לאומי, אלא גם ללהבות של תשוקות, רצונות וכוחות פנימיים. בפעילות "האש שבי", ילדים נדרשים לכתוב על "להבות" את התכונות הטובות שלהם, או לציין את ההרגלים הרעים שהם רוצים להשליך למדורה. בט"ו בשבט העץ משמש כמטאפורה לשורשים ולצמיחה. הילדים כותבים על העלים את מטרותיהם לעתיד ועל השורשים את הדרכים להשיגן. ההפיכה של העץ לסמל של תהליך אישי מדגישה דפוס חוזר שבו סמל דתי או אתנו-לאומי הופך למרחב אימוני שמטרתו לקדם הגשמת יעדים וחלומות.

המחקר מדגיש כי בניגוד לטענה ששיח ההגשמה העצמית מפחית או מערער על החוויה הקולקטיבית, במערכת החינוך הממלכתית מתרחשים תהליכים מורכבים. הילדים אמנם מתבקשים להתבונן בעצמם, אך ההתבוננות נעשית בתוך מסגרת קבוצתית, כיתתית ולאומית. בכך נוצרת היברידיות ייחודית שבה אפשר לראות חיזוק של שני ההיבטים יחד. סמלים יהודיים זוכים למשמעות מחודשת, אך לא מתרחקים בהכרח מן המסורת. להפך. הם נעשים נגישים יותר לילדים בעת שבה שפת ההגשמה העצמית כבר מושרשת וברורה מאליה. במידה רבה, שימוש בסמלים דתיים כדי לדבר על העצמי מאפשר לילדים להישאר מחוברים למסורות קולקטיביות, תוך שהם מדברים את השפה המוכרת להם.

דרך דוגמאות אלה המחקר מדגים תהליך מרתק של תרגום תרבותי. שיח ההגשמה העצמית הגלובלי עובר תרגום לתוך הקשר מקומי שבו החגים הם חלק משמעותי מחיי היומיום בבתי-ספר ממלכתיים יסודיים. תרגום זה יוצר תצורה חדשה של רוחניות וחיבור לסמלים יהודיים. פעילויות אלו יוצרות מרחב שבו דתיות ורוחניות אינן נתפסות כסותרות אינדיבידואליזם אלא כמחמיאות זו לזו. 

המאמר זכה בציון לשבח בתחרות פרסי מאמרי סטודנטיות.ים של האיגוד למדעי החברה בחקר היהדות – The Association for the Social Scientific Study of Jewry.