מרחב השתהות

חלק שלישי בסדרת הפוסטים של הגר חג׳ג׳ ברגר על כתיבה אקדמאית ופרוזה. אחרי שבחלק הראשון היא תיארה את קושי הכניסה שלה לעולם האקדמאי ולסגנון הכתיבה שלו, ובחלק השני הראתה כיצד הפרוזה שימשה תמיד בת ליוויה לכתיבה האנתרופולוגית; בחלק השלישי חג׳ג׳-ברגר לוקחת צעד קדימה ומציגה כתיבת מחזה המבוסס על העבודה האתנוגרפית שלה בזמן המחאה החברתית בקיץ 2011.

בחלק זה אציג מונולוג ממחזה שכתבתי כחלק מעבודת הדוקטורט שלי בנושא חוויות של שוכני מאהל רוטשילד בעת המחאה החברתית של קיץ 2011. 

בעבודת הדוקטורט ערכתי עבודת שדה שכללה ראיונות עומק, יומני שדה, תצפיות והשתתפות באירועים מאורגנים וספונטניים. בין כל אלו, ומתוך התמקדות באוכלוסיית שוכני המאהל שהחליטו לעזוב את ביתם ולהתמקם בשדרה, ראיינתי גם את שוכני המאהל המקוריים – דרי רחוב. הם הגיעו והלכו מהמאהל ונעו בין המאהלים הרבים, וחשו לרגע בטשטוש הזהויות ובאפשרות לדמיין חיים אחרים, בעולם אחר. אך ככל שהמחאה דעכה ואנשים חזרו לבתיהם, בשדרה נותרו רק "דונקישוטים" ודרי הרחוב. 

כך, באם מוקד המחקר נגע בסוגיות מרכזיות שעלו בשדה – חיפוש משמעות והבניית זהות, אט אט עם היעלמות מאהל המחאה החל יומן השדה להתמלא בשיחות וסיפורים אחרים. סיפורים שכמו הסיתו את המפה הבורחסנית, אותה מפה עליה כותב חורחה לואיס בורחס בספרו "על הדקדקנות במדע" (בורחס, 1987) שבו הוא משתמש במשל המפה כדי להמחיש את תאוותו של הקיסר לשליטה וכוח. הקיסר יצר מפה המותאמת בקנה מידה 1:1 לממלכה, אך במקום שליטה הדבר יצר היעלמות וטשטוש בין המקור וההעתק, כך שהמפה העלימה את הממלכה מהעין ודריה הופקרו לשבטי החמה והחורפים. כאותה מפה, כך קרעי חורבות המאהל שימשו מקום משכנם של דרי הרחוב. 

כבמשל המפה, קרעי המאהל שיבשו את המחקר והוליכו למחקר אחר, צדדי, שדרש עיבוד אחר ופרשנות מקבילה. כחלק מכך, ובשל הדיכוטומיה משבשת הדעת בין הסיפור המרכזי לסיפור המשני, הרגשתי שיש צורך לבודד, לחתוך בבשר החי ולפצל בין המשמעות שהעניקו הנחקרים שבמוקד המחקר לבין הפרשנות שיצרו הנחקרים בסיפור הצדדי. היו אלה סיפורים שונים, מוליטיוורס – יקומים שהתפצלו בזמן. כבתיאוריית פתילי הזמן,  נקודת מוצא אחת התפצלה לשני יקומים מקבילים.

השארת יקום אחד במרכז העבודה והתעלמות או טשטוש מהיקום המקביל הייתה חוטאת למציאות שנגלתה לנגד עיניי בעבודת השדה. החוויות שסופרו בסיפור המשני, ביקום המקביל, ביטאו רצף של קשיים ונגעו בנימים של עולם שחור, מעיק, חסר חמלה. מסיפורו של דר בית שהעסק שלו כשל והוא ירד מנכסיו ואיבד את שפיותו בדרך, או סיפורה של אשה שננטשה על ידי בן זוגה שנודע לו כי נולד להם ילד חולה, סיפור על  אונס, זנות וגילוי עריות, התמכרות לסמים ואלכוהול וניכור הורי על גבול התעללות סדיסטית. ערבוב של עדויות על חיים שהיו לפני וחיים שיהיו אחרי, ושהמחאה שבה התנוססו הסלוגנים הרבים על "ערבות הדדית" ו"סולידריות" רק נתנה אשליה של חלק, של היות אחד. 

באחד הערבים כשישבתי במאהל מרכזי, אחד המשתתפים שהיה דר רחוב טרם הקמת המאהל אמר לי שזו פעם ראשונה שהוא מרגיש בן אדם. אחר אמר שסוף סוף החברה דואגת לו לאוכל ורואה אותו. הוא כבר לא שקוף, שואלים אותו אם הוא רעב, מתעניינים איפה היה.  שאלות טריוויאליות שמעולם לא שאלו אותו.

ולמול כל זה, ניצבת מחאה שהעלתה סוגיות של חיפוש משמעות וחיפוש אחר עצמי, שיטוט במרכול של אפשרויות ועבודת נפש אינטנסיבית של משתתפי המחאה. 

ואותם סיפורים – כמו חודרים. מכים. לא נותנים מנוחה. "אנחנו המיץ של הזבל", אמר לי דר רחוב נוסף.

האנתרופולוגית וינה דאס כותבת (Das, 2007, 39):

"Some realities need to be fictionalized before they can be apprehended"

דאס טוענת כי לעיתים אין ברירה ויש דברים קשים שעולים במחקר שבהם המציאות כאמור עולה על כל דמיון. בספרה משנת 2006, "life and words: Violence and the Descent into the Ordinary" בוחנת וינה דאס שני מקרים של אלימות וברוטליות קיצונית כחלק מעימותים בין הינדים, סיקים ומוסלמים שהגיעו לשיאם בשנת 1947, כשממשלת בריטניה יצאה מהודו. בעקבות יציאתה עזבו את הודו 10 מיליון סיקים והינדים ועקרו לפקיסטן, הטרנספר מרצון (לכאורה) הגדול ביותר שידעה האנושות בעת המודרנית. מהטמה גנדי שהה במחוז נואכלי והחליט לפתוח במסע סגפנות על רצח של מאות אלפים, וצעד מאות קילומטרים במשך חודשיים. בין המטלטלים שהחזיק היה פסל של שלושה קופים, והוא נשא אותו כמייצג שלושה סמלים: אל תשמע רע, אל תראה רע, אל תגיד רע. גנדי נרצח על ידי חבר בארגון ימני שהקימו הינדואים בני הווארנה העליונה, הכוהנים (הברהמינים), כיוון שנטען כי הוא מתרפס בפני המוסלמים.

דאס, שקראה את העדויות המצמררות שבסופן גם נרצח גנדי, ראתה צורך לכתוב את העדויות כסיפור. המקרים הנוראים הם שהובילו אותה לאותה אימרה שציטטתי לעיל. בהמשך היא מנתחת את הטבח בסיקים ב-1984.

דאס מנתחת את האלימות בחברה ובתרבות ההודית, באופן ספרותי ובעזרת הכלי האתנוגרפי, דרך הקשרים גלובליים. היא בודקת כיצד אלימות כזו עוברת כחלק מהחיים ובכך מציעה דרך חדשה שמקשרת בין הספרותי, הפילוסופי האתנוגרפי לפרשנות של אלימות והבנה שלה.

כחלק מקריאה בכתבים אלו ומהמפנה הספרותי בכתיבת אתנוגרפיה, החלטתי להביא את קשיהם של אוכלוסיית דרי הרחוב, שוכני הקבע במרחב הציבורי אשר מהווים אנטי-תזה לחיפוש משמעות בעידן הפוסט-מודרני, בצורת כתיבה אחרת. בידול הכתיבה בין הסיפור המרכזי והסיפור המשני דרך המולטיוורס שהתהווה למול עיניי אינו רק פרקטיקת כתיבה שונה, אלא גם איתות על בידול מטאפורי בין החיים במרכז למי שהודר חברתית לשוליים.

בהתייעצות עם מנחה הדוקטורט והוועדה המלווה יצרתי דמויות (אבות טיפוס) שהרקע לסיפור ולחוויה שלהם דומה, וקיבצתי את הטקסטים שלהם לטקסט אחד, כדמות במחזה. כך כתבתי מחזה שהמרואיינים והתוכן מבוססי המציאות ואמירותיהם עובדו לכדי מציאות בדיונית (כאמרה -"מבוסס על סיפור אמיתי"). 

בניתי שש דמויות שמרכזות סיפור חיים דומה יחסית, וכל אחת מהדמויות מוצגת דרך מונולוג שמכיל בתוכו את הסיפורים כפי שסופרו לי בעבודת השדה. המחשבה על שימוש במחזה והפיכת המרואיינים לדמויות בו, דמויות ללא שם, וייצוג אחד, הייתה חלק מתהליך היצירה של דמויות שקופות, כאותו תהליך שעברו המרואיינים גם בתחושתם לפני המחאה ולאחריה. 

בסוף המחזה גם אני עצמי הפכתי לדמות בתוך המחזה, ובו העליתי מונולוג על התהליך שעברתי כחוקרת בגילוי וייצוג העולמות המקבילים בשדה המחקר שלי. המהלך עזר לי בתהליך ההזרה, ההתפכחות וההארה לגבי היכולות המוגבלות שלנו כחוקרות וחוקרים בשדות זרים.

כעת ארצה להציג בפניכם את שרלי, אב טיפוס לדר רחוב שהגורל הכה בו שוב ושוב, והוא שומר על פאסון ונע בין אופטימיות לפסימיות מתוך אמונה שמתישהו מישהו יראה אותו, וחווה ההתעוררות המחודשת במציאות חייו לאחר סגירת המאהל. כמו שרלי, התמה המרכזית שעלתה מתוך השיחה עם דרי רחוב על אף סיפור חייהם השונה נגעה לתחושת ההדרה החברתית לפני המחאה ואחריה למול הקבלה החברתית בזמן המחאה. תחושת התלישות שבין היום-יום כדרי רחוב לבין מה שהשדרה נתנה להם כסיפור חיים אפשרי במציאות חברתית אחרת.  

אז הנה שרלי. תקשיבו לו.  

שרלי:

החיים שלי מאחרים לבוא. אני מחכה כבר הרבה זמן, יותר מדי זמן. שהחיים יתחילו. 

ואת. באה לפה, עם כל ההבטחות, החארטות והמילים הגבוהות שלך. וברדת החשכה את הולכת. כמו עכברה לבנה שחוזרת למחילה המפוארת שלה. ואני נשאר עם החלומות, והחלומות מכרסמים את המציאות שהלכה לישון והחלומות הופכים לסיוטים, והסיוטים הם החברים האמיתיים שלי. כי הם פה והם נוכחים, והם לא הולכים לאף מקום. לא למחילה ולא לאיבוד. הם המחלה חשוכת המרפא שלי.

תלכי גם את. אל תבואי עוד. אני שמעתי מה אמרת ביום המקולל הזה. אני המיץ של הזבל. המיץ של הזבל. המיץ של הזבל שממנו את מקבלת כוח. מרגישה טוב עם עצמך ועם החיים המזויפים שלך.

חודש וחצי היינו יחד. אוהל ליד אוהל. דיברנו על הכול. אין סיבה מוצדקת לשקרים שסיפרת לי, שהאמנת בהם והרגשת כאילו את מושיעה אותי ובי, את העולם.

אני פח אשפה ששכחו לרוקן 19 שנה, מתמלא בזוהמה של אנשים כמוך, עוד קצת ועוד קצת, רק שיהיה נעים. מוכן שיזרקו אליי הכול. ואת, את היית אור בקצה האוהל. וכמו שבאת ומילאת אותי בזבל אורגני, בחלב הסויה שלך, בלחם הכוסמין ובסובין, כך הלכת ושכחת לרוקן אותי ממך, מהנפיחות המזויפת שלך. מהתל אביביות.

אני שוב שקוף, אני אוויר, אני האוויר שאתם חותכים כל פעם שאתם הולכים לעיסוקים שלכם. לחיים שלכם. אני אוויר שמחכה שיהיו לו חיים משל עצמו.

האופק כבר לא קורא לי, הוא נואש מעצמו. ואת גברת מכובדת, שאכלה מפרוסת הלחם האחרונה שלי, והרגשת באותו רגע הומלסית לשנייה. מילאת את ריאותייך אוויר, כמו טווס הלכת ברחוב, כי התעלית על עצמך. כי נגעת בטמא והפכת להיות האור שלו. ולא נדבקת בעניות החומר.

ועכשיו, העיניים שלי נפקחו לרווחה ואני רואה. אני רואה את הכול. והכול לא מרפה, כמו תולעים שנותנות לגוף את הכבוד האחרון לישון, ומחכות. שיזדכה על נשימתו בטרם אוכלות בבשר החם.

את. את היית הם. צילם של אלו ששכחו אותנו ברחוב, ומצאת בי שעשוע, סיפוק רגעי של ילדה שרוצה להרגיש איך זה להיות מישהו אחר, עם אפשרות לברוח בכל רגע שתרצי בכך.

אבל פה כבר אין מה לחכות לחיים, הם לא יבואו. 

מצאו מישהו אחר. אני גוף שלא מגיע לו שיבערו בו חיים. 

עכשיו אני יודע. החור השחור קורא לי, מחר אני אגיע. עוד מעט. רק להביט על מה שלעולם לא יהיה עוד שלי, כי לא היה לעולם שלי, עוד. 

כי חשבתי שאולי, ואולי, הוא תמיד, לא.

* בחרתי להביא מונולוג זה כדי לא לעורר תחושות קשות מדי. לצערי זה המונולוג "הקל" יחסית במחזה, אשמח לשלוח את המחזה למי שיחפוץ ליבו בכך. 
hagarhazazberger@gmail.com