"> אתנוגרפיה בהולה – בערבות הזמן האבוד – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

אתנוגרפיה בהולה – בערבות הזמן האבוד

הגר חג'ג' ברגר על מתודת "אתנוגרפיה בהולה", המאפשרת לה לבצע מחקר אתנוגפי במהירות ובתנאי אי ודאות אך עדיין להגיע לתובנות רבות משמעות, כמו בזמן הסגר בעקבות נגיף הקורונה.

בחודש האחרון יותר ויותר קרנות ומוסדות מאיצים בחוקרים לצאת ולבצע מחקרים בזמן אמת, לבנות תיאוריות ולכתוב ניירות עמדה, כדי לקחת חלק באירוע החברתי ששם את האח הגדול בכיס הקטן. במאמר קצר זה אציג את המושג "אתנוגרפיה בהולה", שאותו טבעתי בעבודת הדוקטורט שלי שמתבססת על עבודת שדה במאהל רוטשילד בעת המחאה החברתית של קיץ 2011, ושמשמש גם כמתודולוגיה במחקרי הנוכחי הבוחן את חווית הבידוד של מבודדי ומבודדות הקורנה טרם ההסגר הלאומי. במידה רבה אירוע המחאה החברתית שימש כסימולציה למדעני החברה ולאנתרופולוגים בפרט, ואיפשר להם לחשב מסלול מחדש באירוע המגפה העולמית האחרונה. בהמשך לכך ברצוני להרהר באפשרות לבצע מחקר אנתרופולוגי בתנאים מגבילים, אך עדיין מתוך אותה תשוקה להבין את העולם.

כמו כל מחקר, גם מחקר זה התחיל בסיפור. אי שם בראשית חודש פברואר 2020 אחותי ובן זוגה חזרו מטיול בסין, ובהחלטה שנראתה תמוהה הכניסו עצמם לבידוד, כי מישהו בסין החליט לאכול עטלף לארוחת הבוקר. אנחנו, בני המשפחה, לא הבנו. חשבנו שזו היסטריה מיותרת. אך כששוחחתי איתם תוך צפייה במקטעי חדשות, הבנתי די מהר שהמעשה כנראה אחראי למדי.

כעבור כמה ימים התעוררתי משינה טרופה, ניגשתי למדף הספרים ושלפתי את "הדבר" של אלבר קאמי. "המאורעות התמוהים שהם נושאן של רשומות אלו, התרחשו בעיר אוראן, ב-194...ומשהו". לא המשכתי לקרוא בשלוש בלילה את הדבר, אבל משהו האיץ בי לכתוב:

"אני לא מצליחה לחזור לישון, אט אט יותר ויותר אנשים נכנסים ומוכנסים לבידוד. מה זה אומר? מה קורה בעולם? זה באמת קורה?... אני חייבת לשלוח לעצמי הודעה, לראיין אנשים בבידוד.."

למחרת התחלתי במסע בערבות הזמן האבוד. פניתי לחברים ומכרים וביקשתי שיקשרו אותי עם מרואיינים ומרואיינות פוטנציאליים, וכבר באותו יום התחלתי לראיין דרך הטלפון. בניסיון לדמות את המצב שבו נמצאים המרואיינים, ערכתי את הראיונות בחדר קטן בבית עם דלת סגורה.

אחד מהמרואיינים הראשונים, נועם, בן 32, אמר לי כך:

"ככל שהזמן חולף, הצורך למה שהיה בחוץ נעלם. אני גאה בעצמי שאני יכול לחיות בלי דברים שחשבתי שלא אוכל לחיות בלעדיהם – מסעדות, ספורט, סקס מתי שבא לי. כל שנייה לקפוץ לעשות משהו. הזמן הזה… ואני, אין לי אף אחד בבית, אני יכול להיות מי שאני, להרגיש מה שבא לי… אני אף פעם לא באמת לבד. 32 שנים לא הייתי לבד. גם כשטסתי לבד לדרום אמריקה, ישר חיפשתי עוד ישראלים, ואני אומר, עכשיו יש עוד כמה כמוני בבית, אבל אין בינינו קשר. כל אחד והעולם שלו, והעבודה שלו. זה ה-זמן להבין מי אני."

נועם מספר על הזמן שלו בבידוד ועל היכולת שלו להיות עם עצמו, ואני כותבת:

"מה הוא בידוד בעצם? בעולם שלנו שרובו יכול להכניס את החוץ לפנים לפי איך שירצה, מה הוא אומר ששובר את המובן מאליו? אני מבולבלת, לא יודעת מה מחפשת..."

"בתוך כל הכאוס הזה", אומר לי רונן בן ה-35, "יש הרבה נחמה, אני יכול להביט אחורה ולנסות להבין מה אני רוצה מעצמי, זו תקופה שמחייבת אותי לעשייה. אין לאן לברוח בבידוד. למדתי לקח או שניים". רונן עבר ממצב של עשייה וניסיון למלא את הזמן בבידוד, עם לוח זמנים ברור ונוקשה, ללו"ז רופף שמשחרר אותו מהעולם אותו השאיר בחוץ. אני שוב חוזרת ליומן שלי:

"אני מבינה שלא אמצא פאנץ' ליין מחקרי, שיש לתת לזמן לעשות את שלו ולבחון את הדברים, הצורך בהחלטות כגון התחלת עבודה על שדה בלי ידע מוקדם, בלי הכנה, תוך ערבוב בין יומני האישי לשדה המחקר. הנה חלק ממבול של אתגרים מתודולוגים שאתנוגרפיה בהולה מביאה איתה: כיצד לבחון מחקר שנפל עליי בלי תכנון וכיצד להתמודד עם היעלמותו הצפויה-לא צפויה".

מה בין הרצוי למצוי במחקר שטורף את כל הקלפים ומשאיר בטן רעבה? תחילה נבחן את הרצוי, האתנוגרפיה הקלאסית. שיטת המחקר המוכרת לנו היא גם השיטה הרצויה בדרך כלל, אך כאמור השדה לעיתים לא מאפשר שהות. כאשר השדה אינו מאפשר שהות והזמניות חובקת כול, עלינו להחליף צד לפרק זמן בלתי ידוע מראש ולחפש בשדות זרים.

אתנוגרפיה קלאסית מבחינתי היא הבסיס, כמו הפסיכואנליזה לפסיכולוגים והכדור לכדורגלנים, אי אפשר להמשיך במשחק בלעדיה. אך לעיתים גם אי אפשר איתה, וצריך למצוא פתרונות יצירתיים. בדיסציפלינות שונות וגם באנתרופולוגיה ישנן מספר מתודולוגיות ששינו את עורן והתרחקו מהאתנוגרפיה הקלאסית: דוגמת אחת היא אתנוגרפיה קצרת מועד, שמאפשרת לאסוף נתונים בזמן מהיר וקצוב והתפתחה בעקבות הקושי של האתנוגרפיה הקלאסית להסביר תופעות חברתיות במהירות וביעילות (Pink & Morgan, 2013); דוגמה נוספת היא האתנוגרפיה המהירה, שמבקשת להבין את ההיגיון בשדות שהכניסה שאליהם חייבת להיות מהירה ומוגבלת בזמן. אתנוגרפיה מהירה נשענת על שלוש רעיונות עיקריים: מיקוד התחומים הרלוונטיים בלבד בשדה המחקר, שימוש בטכניקות שונות של תצפיות, ושימוש בכלים טכנולוגיים כדי להגדיל את היכולת ליצור תמונה מלאה בפרק זמן קצר (Millen, 2000). דוגמה אחרונה היא האתנוגרפיה הממוקדת, המבוססת על תפיסה כי בימינו תרבות אינה מוגדרת על פי מיקום גאוגרפי או אתני, ולכן אפשר לבצע אתנוגרפיה על בסיס החוויה המשותפת של המשתתפים. גם גישה זו מעלה הרהורים מתודולוגים באשר לצורך באנתרופולוגיה קלאסית כיום (Knoblauch, 2005).

עד כה סקרתי את המצוי ואת קו התפר שבין הרצוי למצוי, וכעת ארצה להציג את המצוי – אתנוגרפיה בהולה. אתנוגרפיה זו היא דינמית ומבקשת להתבונן על שדות לא ממושמעים, שלעיתים נראים כמרק כפתור ולבסוף עשויים להתגלות כנזיד עשיר בתובנות. זוהי מתודולוגיה בהתהוות שמאיצה תהליכים במקום להאט אותם.

אתנוגרפיה זו דומה למתודולוגיות האתנוגרפיות האחרות שהצגתי במהירות איסוף הנתונים ובזמן הקצר של המחקר, אך שונה מקודמותיה במאפייניה הבולטים: מצב הפתעה, זמן חירום, זמן אמת וזמניות השדה.

ראשית, הבהילות היא כורח ולא בחירה. השדה הוא זמני, חירומי מיסודו מחייב עבודה מהירה. שנית, לא נעשית כניסה מסודרת לשדה, אלא פשוט צוללים אליו פנימה בצלילה חופשית. כמו כן לא נעשה תהליך של פרשנות ומיקוד בזמן אמת, משום שתחושת החובש בשדה הקרב מעצימה את הבהילות. שלישית, אתנוגרפיה זו בשונה מקודמותיה רואה היגיון בתפיסה ההוליסטית של השדה. רביעית, זו אתנוגרפיה שממהרת באיסוף נתונים אך אינה ממהרת בניתוחם, אלא מנסה לשמור בכל זאת על חלק מהמאפיינים של האתנוגרפיה הקלאסית. למעשה היא אחותה עם הפרעות הקשב של האתנוגרפיה הקלאסית בגרסתה המחודשת, מקנאה בה אך יודעת כי אין באפשרותה לפעול במתינות ובאיזון הנדרשים.

מבחינה פרקטית, בחיי היומיום נוצרים יש מאין שדות ואירועים הראויים למחקר. הם מאופיינים בהפתעה, מצב חירום וזמניות – תכונות שלרוב אנתרופולוגית אינה פועלת על פיהם, לא מבחינה מתודולוגית ולא מבחינת תפיסת השדה. אך האם זה אומר שנגזר על האנתרופולוגית לא לקחת חלק בפרשנות של אירועים אלה בעת התרחשותם? או שמא כך חש פרנץ בועז כששלח את תלמידיו לתעד תרבויות ילידיות, מחשש שהן עלולות להיעלם כלא היו? מחקר מסוג זה נקרא בעבר "אתנוגרפיית הצלה" (Gruber, 1970), ובדומה לו גם אירועי חירום – אסונות טבע ומגפות, משברים פוליטיים ומלחמות – מזמנים פעולה מהירה, משום שהם מתפתחים במהירות וצפויים גם הם ל"היכחדות" מהירה.

ראיון קצר עם חג'ג' ברגר על המחקר שלה בזמן הקורונה

מבחינה פרקטית לא התמקדתי במחקר זה בשאלות ספציפיות, ולא ביקשתי בקשות של פרפורמנס כדי להאיץ את הגילוי. שאלתי את המרואיינים שאלה פתוחה – כגון "מה הזכרון הראשון שעולה לך בראש טרום הבידוד?", או "ספר לי קצת על חייך". לא נשאלו שאלות נוספות מכוונות כדי למנוע פגיעה בדפוס הבחירה ובהחלטת המרואיין/ת מה לספר, אך גם בהיעדר זמן ובשל הכניסה הלא-ממוקדת לשדה – זאת בשונה מאתנוגרפיה קצרת-מועד, שמתמקדת תוך כדי המחקר בנקודות שנראות חשובות לדיון. בסוף הריאיון שאלתי את המרואיינים מה הם היו שואלים בעצמם לו היו יכולים לשוחח עם נשים וגברים בבידוד, וביקשתי מהם לענות לשאלה הזו.

עם זאת, מחקר כזה מזמן כמה קשיים מתודולוגיים. עיקר הקשיים נוגעים לדרך מציאת השדה, לאיסוף הנתונים המהיר והמרוחק ולעובדה שהאירוע עלול להסתיים בכל רגע. בתוך כך נרקמות שתי סוגיות אתנוגרפיות – נתונים בזמן אמת וללא שהות לעבד אותם, שמטרתו היא בעיקר "להשאיר בחיים" את רגעי השהות במאהל או רגעי הבידוד לפני שייעלמו; והתחושה שכל רגע של השתהות עלול ליצור חוסר קריטי באספקת ה"חמצן" המחקרי, שכן השדה מתקיים על זמן שאול, ולכן ישנה תזזיתיות יתר גם בעת איסוף הנתונים. הקושי המתודולוגי עולה מהצורך להיות תמיד בתזוזה ותמיד לפקוח עין.

אז מה למדתי משתי אתנוגרפיות בהולות? ואיך מתגברים על הקשיים?

  • להתכחש לבהילות, ו/או ללמוד לחיות אותה

"אני עייפה, כל יום מראיינת קרוב לחמישה-שישה מבודדים. זה מתיש ובנוסף החיים האישיים מתמזגים באירוע הזה ועוטפים את כל החיים... ילדים רעבים. ואמא אחת שצריכה ללמוד תכנות ביומיים, אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי לעצור. מי יודע מה יוליד יום" (מרץ 2020)

כפי שניתן לראות מצד אחד, ניסיתי בעת איסוף הנתונים להאט תהליכים מחקריים, להיות בבידוד מנטלי, אך מצד שני הייתי אחוזת חרדה שמא לא אעמוד במחויבות לשדה, וכך מצאתי את עצמי במצב של עשייה ללא עצירה – אוספת חומרים ללא הרף ו"מחייה" את הבהילות.

  • להיות אדיבים לאנושיות המתפרצת

"רעומה מספרת לי על החיים שלה טרום-קורונה. כמה עומק, איזו היסטוריה. היא מספרת לי על המלחמות, הבעל שנפצע והאהבה ביניהם, גידול הילדים והחיים בעיירה ציורית ומרוחקת מפה, אני מוצאת את עצמי משוחחת איתה, שיחה פתוחה כנה, ומשהו מעט מיטשטש, אני חושבת עליה, בבית. לבד. כמעט שבועיים. ונותנת לנו לשוט יחד בסיפור חייה".

אני מוצאת את עצמי חושפת גם פרטים על חיי. הם עוזרים להמיס את הקרח ולראות דרכו, להתחבר לאנושיות הבסיסית בלי סינון. זהו מקום שמאפשר את האינטימיות העדינה והאיטית שמתאפשרת במחקר קלאסי. בעודי מראיינת בטלפון אנשים בבידוד חברתי, אני מגיעה אליהם כאוזן קשבת, ואלו אלמנטים שיוצרים אווירה של שיתופיות אינטימית גם בסיטואציה שאינה מאפשרת מגע ומפגש פנים מול פנים.

  • לדבר עם עצמי, או דברים שלא סיפרתי לאף אחד

כיוון שאין באמת זמן להשתהות עם החומרים ולבחון אותם, אני רושמת הכול, "מאווררת מחשבות" כדי שאוכל לחזור אליהן בהמשך מתוך פרספקטיבה של זמן. כל שנייה הופכת להיות חלק מהמחקר, וכל אמירה מוכנסת ליומן השדה. אתנוגרפיה בהולה היא סדנה מרוכזת ומזורזת שבה גלגלי המוח עובדים שעות נוספות, אין חל"ת ואין אמיית, אין זמן להגג במחשבות.

  • לא לנסות את זה בבית

אתנוגרפיה בהולה היא חוויה אנתרופולוגית עמוקה, אך גם מטלטלת, שמותירה רצון קבוע לעוד. יש בה גם חסרונות רבים שעיקרם בהאצת תהליכים שבהם יש ערך רב לאיטיות, לניתוח ולפרשנות מעמיקה, להיכרות מושרשת ו"בריאה" עם המשתתפים ולתחושה של החוקרת שהיא נמצאת על קרקע יציבה ושולטת בדינמיקה של השדה. עם כל זאת, למחקר מסוג זה יש גם ערך מחקרי רב: זוהי הזדמנות מופלאה לתפוס מציאות בזמן אמת, והעבודה מציפה באדרנלין, מעוררת ומחדדת חושים.

לסיכום, ניסיתי להציג בקצרה את מושג האתנוגרפיה הבהולה והראיתי במה הוא שונה משדה המחקר האתנוגרפי הקלאסי וממתודולוגיות אתנוגרפיות אחרות. כמו כן ניסיתי לעמוד על היכולת להתגבר על אילוצי השדה ועדיין ליצור מחקר גדוש, מעמיק וחשוב. החיים מזמנים סוגים שונים של שדות, והמחויבות שלנו כאנתרופולוגיות ואנתרופולוגים היא לחשוב מהר ולנסות לתפוס את התופעות החמקמקות הללו באמצעות הכלים המתודולוגיים הקיימים, גם אם זה אומר לכופף את האבות הרוחניים מעט, כדי שלא נלך לאיבוד בערבות השדה האבוד.

ד"ר הגר חג'ג' ברגר היא אנתרופולוגית המתמחה באנתרופולוגיה פסיכולוגית וחוקרת זהות, הבניית משמעות ופוסטמודרניזם. במחקרה הקודם בחנה חג'ג' ברגר, את ההיבטים התרבותיים והחברתיים של מחאת האוהלים בקיץ 2011 ואת השפעת מרחב המחאה על עיצוב תפיסת העצמי וחיפוש המשמעות של שוכני המאהל. מחקרה הנוכחי מתמקד במבודדי/ות הקורונה ובוחן את חווית הבידוד ואת הרגשות ותהליכי ההבניה של משמעות שעולים בתוך מרחב של בידוד כפוי. חג'ג' ברגר מרצה באוניברסיטה העברית, מכללת רופין, המכללה למינהל והקריה האקדמית אונו, ופוסט דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר אילן.