מאמרי אורח

במהלך השבוע הקרוב נפרסם מספר קטעים מתוך הספר "מפגשים מסביב לטקסט, אתנוגרפיה של יהדויות" של שלמה גוזמן כרמלי אשר פורסם לאחרונה בהוצאת פרדס ואוניברסיטת חיפה.

הספר המבוסס על מחקר אתנוגרפי מקיף בחמש זירות של יהדות זמננו, מוביל אותנו במסע מרתק בין מוסדות וקהילות בניסיון להבין את הכמיהה היהודית למילים, לספרים, לטקסטים ולפרשנויות. זירות המחקר נטועות בהקשרים תרבותיים, חברתיים ופוליטיים שונים זה מזה עד מאוד, וממחישות את ריבוי התרבויות היהודיות בישראל. תיאור המפגשים מסביב לטקסט מדגים כיצד הטקסטים הדתיים מפורשים בכל פעם באופן אחר, והופכים למראות המשקפות את ערכי הלומדים ואמונותיהם. עבודת שדה שנעשתה בקהילות ובמפגשים חברתיים של לימוד, תפילה, ריפוי, הופעה וגיבוש קהילתי, שטקסט דתי כתוב היה מעורב בהם, הביאה ליצירת הספר, המתאר כיצד המפגש עם הטקסט יוצר תרבויות יהודיות, וכיצד תרבות יהודית מתקיימת ומתחדשת במפגשים עם טקסטים, פעמים תוך ויכוח אִִתם.

הקטע הראשון הוא מתוך פרק הפתיחה "טקסטים, אנשים ותיקונים", בו מסביר גוזמן כרמלי כיצד נוצר רעיון המחקר והספר, מתאר את הכניסה לשדות השונים ומשרטט את הגיון המחקר והספר

הולדת הרעיון או "מה עם הטקסטים שלהם?"

כשאני מנסה לחשוב היכן התחיל המחקר הזה, עולים בזיכרוני מתוך עשרות שיחות ורגעים שני אירועים מסוימים. הראשון הוא פגישה, אחת מני רבות שנערכו עם ד"ר נסים ליאון במשרדו הקטן במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. לאחר כמה שבועות של תצפית מונוטונית למדי בבית כנסת שוויוני בירושלים שבו נשים מוזמנות לקרוא בתורה ולשמש חזניות, ניסיתי להסביר, בעיקר לעצמי, מה בעצם אני רוצה לחקור. "אני רוצה לכתוב על הדתיים החדשים, אולי כדאי לקרוא להם הדתיים הפוסט-מודרניים […] הם בעצם קרועים בין מחויבות להלכה להזדהות עם ערכי המערב", אמרתי לנסים שצחק ושאל אם אני מתאר את השדה או את עצמי. שלוש שנים של כתיבה על חסידות תולדות אהרן הותירו את רישומן. כשסיימתי את כתיבת התזה על אודות חסידות זו התחלתי לחפש זירת מחקר חדשה לכתיבת הדוקטורט. ביקשתי לעצמי שדה מחקר נגיש וקומוניקטיבי, שבו לא איאלץ לחשוש מחשיפה מלאה של זהותי כחוקר או לפחות שלא אזדקק לעזרתו של מתורגמן ואוכל להרגיש, או לפחות לדמיין בזמן התצפית וקריאת יומן השדה, שאני "יליד", בן המקום.^[1]

הטשטוש הזה בין האנתרופולוגים לשדות המחקר שלהם, טשטוש שהפך כמעט לצורך מתודולוגי, מאפיין חלק ניכר מהעבודות האתנוגרפיות שנכתבו בשנים האחרונות. מאתנוגרפיות אקזוטיות שבמסגרתן נסע החוקר המערבי, האתנוצנטרי, אל השבטים הנידחים, עברה האנתרופולוגיה אל אתנוגרפיות "כאן ועכשיו", וממנה לאתנוגרפיות ב"חצר האחורית" שהפכו ל"אתנוגרפיה של העצמי" (Reed-Danahay, 1997; Ryang, 2000), אתנוגרפיה שגם אני ביקשתי לכתוב בשעתו. ככל שהפכתי עוד ועוד ברעיון עבודת השדה בבית הכנסת האורתודוקסי השוויוני, כך הלכתי והתרחקתי ממנה. האפשרות של עבודת שדה נגישה, והיכולת לערוך ראיונות עומק עם כל חברי הקהילה, לא הרגיעה אותי כלל. במערכת היחסים המורכבת בין החוקר – שבעבודה אתנוגרפית, ובהיעדר מעבדה או סקרים, הוא בעצם כלי המחקר – לשדה המחקר ולכתיבה מתקיימים, כפי שטען גירץ (2005), יחסים טעונים שבהם השראה יצירתית ותשוקה שוות בחשיבותן לניתוח אנליטי מדוקדק של יומן השדה ואולי אף עולות עליו בחשיבותן. בהיעדר הסבר ברור יותר אוכל לכתוב רק ש"משהו היה חסר" באותו מפגש ראשוני שלי עם זירת המחקר. לקראת סיום הפגישה, בניסיון אחרון להניע מחדש את עבודת השדה, שאל אותי נסים: "ומה עם הטקסטים שלהם, יש להם איזה טקסט שלהם? מה הם לומדים שם בבית הכנסת?"  את הכוונה לבצע מחקר בקהילה שוויונית זנחתי, אבל שאלת הטקסט נותרה והתחלתי לחשוב על נושא חדש למחקר.

האירוע השני העולה כהקדמה למסע המחקרי, התקיים חודשים מספר לאחר הפגישה עם נסים במחלקה, במהלך טיול בין תיקוני ליל שבועות. בשבועות מציעה ירושלים מאות אפשרויות לתיקון. דומה שהעיר כולה ערה ובבתי הכנסת ובמוסדות החינוך, התרבות והמחקר הפזורים בה מציעים טובי הרבנים והחוקרים את מרכולתם האינטלקטואלית: מבית המדרש הגדול של חסידי גור לבית שמואל של התנועה הרפורמית; ממרכז גשר לבית הכנסת ישורון, מבית הכנסת הגדול לישיבת הכותל; וממנה לבתי אונגרין לבית המדרש של חסידי תולדות אהרן; ממרכז בגין לסינמטק ומשם לישיבת מרכז הרב. במרחק קצר, לעתים פסיעות ספורות, המתקן יכול לשוטט בין יהדויות.^[2] פה דנים בתנ"ך לאור שירת אצ"ג, ושם בקישורים בין משנתו של מרקס לחוקי החקלאות במקרא; שם דנים בקבלה ובמהלך תיקון העולם בין פסח לשבועות, ושם במודל הכלכלי של שבטי ישראל במדבר; פה במיניות וארוטיקה בירושלמי, ושם בכבודה של בת מלך פנימה; פה באלוהי שבעצמי ושם בעבד ה' לבדו חופשי. ובבית הכנסת הקטן, הראשון מחוץ לחומות בנחלת שבעה, יושבים כמדי שנה על כוס קפה שחור וחם וקוראים את סדר התיקון המסורתי. ונראה שאין שום סיבה לזוע ממנה, מהתורה, כי לפחות בירושלים בליל שבועות ברור ש"הֲפָךְ בָּהּ וַהֲפָךְ בָּהּ, דְּכֹלָּא בָהּ" (משנה, אבות ה, כב).

מה יהודים עושים כשהם לומדים תורה?

תיקון ליל שבועות שלי בירושלים של שנת 2008 התחיל בטיול עם זוגתי, שלאחר תחינות ובקשות הסכימה להצטרף למנהגי הקבוע – שוטטות לילית בין תיקונים. בהתלהבות של יליד ירושלים חובש כיפה, המנסה להציג (בלילה אחד) את יופייה של עירו ואת קסמה של התורה לחילונית יוצאת קיבוץ, דילגנו בין עשרה תיקונים שונים לפחות. בהליכה חזרה הביתה שוחחנו בעייפות על התורה ועל ירושלים. כשאמרתי שלא תורה אלא תורות קיבלנו היום, סיכמה מרב (שהפכה לימים לאם ילדיי), באבחנה חדה את מסע הדילוגים המפרך ואמרה שנראה לה שלא את התורה קיבלו הלומדים בתיקונים הללו. בכל אחד מהתיקונים, קבעה, קיבלו הלומדים את עצמם בעזרתה. התובנה הזו, שלפיה אנחנו משתמשים בתורה ככלי ליצירת זהות ולתיקוף עצמי (שהתבררה כאבחנה המלווה דיונים נרחבים באנתרופולוגיה של היהדות), מלווה את המסע המחקרי הזה לכל אורכו.

האירועים הללו ואחרים העלו שאלה ראשונית שאִתה יצאתי למחקר: מה יהודים עושים כשהם לומדים תורה? בתחילת המחקר סִקרנה אותי אפשרות ההשוואה בין זירות שונות, ובתמימות או שיגעון גדלות של חוקר מתחיל בחרתי בראשית המחקר תשע זירות שונות שחשבתי שמייצגות (במידת האפשר) את יהדות זמננו: ישיבה ליטאית, שני בתי מדרש חסידיים, ישיבת מקובלים, בית מדרש פלורליסטי, בית כנסת שוויוני, ישיבה דתית לאומית, בית מדרש קונסרבטיבי ובית כנסת רפורמי. הרעיון היה שאלמד בחברותא בכל אחד מהמוסדות הללו ואנסה לטוות בעזרת תיאורי התצפית סכֶמה שתחשוף מבנה עומק יהודי טקסטואלי המשותף לזרמי היהדות השונים. במהלך מחקר הגישוש, וככל הנראה בשל מה שאני מפרש היום כחשיפה מוגזמת לתיאוריה סטרוקטורליסטית, או לעייפות שנבעה מהתרוצצות בין הזירות, כתבתי הצעת מחקר גרנדיוזית ומשונה במקצת. פרופ' ניסן רובין וד"ר טובה גמליאל מנחי העבודה רמזו בעדינות שישנם חלקים שכדאי שאתקן. פרופ' חיים חזן שהסכים לחבור להנחיית הדוקטורט, העיר בכנות, שאותה למדתי להעריך רק בהמשך, שבתור הגות תיאולוגית ההצעה מעניינת מאוד, אבל אם אני מבקש לעסוק בכתיבה אתנוגרפית, הוא מציע לכתוב את ההצעה מחדש.

חזרתי אל שולחן העבודה, וממנו אל שוטטות בין זירות המחקר. הלימוד בזירות שונות בעת ובעונה אחת הפך ממשאת נפש לחוויה עמוסה ומתסכלת, פחות בגלל השיעורים המרתקים ויותר בגלל שהשדות לא נענו למה שדרשתי מהם בהצעת המחקר. שום סכֶמה לא נגלתה לעיניי, לא בעיצומה של התצפית ולא בניתוח התוכן בדיעבד. במהלך השנה הראשונה עזבתי שלוש זירות מחקר, אך גם באלו שנותרו, לא נחשפה תבנית ברורה. על שאלת המחקר הרחבה עבר במהלך עבודת השדה בזירות השונות תהליך פרגמנטציה מייסר. בפגישות עם מנחי העבודה אימצתי בהדרגה את המונח "יהדויות" (דגן, 2005; Neusner, 1995) לתיאור המתרחש בשדות שאותם לא הצלחתי להכליל, לקשור ואולי אף לכלוא בתוך מהלך פרשני יחיד. בכל שדה נלמדו טקסטים אחרים, באופנים שונים. כל זירה הגדירה בצורה אחרת את המונחים הבסיסיים ביותר כגון מהי יהדות, מיהו יהודי, מהי תורה ואפילו מהו טקסט.

במהלך שנת המחקר הראשונה ביססתי את שהותי בבית מדרש פלורליסטי ובישיבת מקובלים קטנה, שתיהן בירושלים. המשכתי לפקוד מדי פעם את בית המדרש של חסידי תולדות אהרן, חסידות שבה ערכתי עבודת שדה במהלך לימודי המוסמך. במהלך שנת המחקר השנייה למדתי בכולל ליטאי בשכונה חרדית בירושלים, ולאחר ביקורים בכמה מוסדות לימוד של התחדשות יהודית, הצטרפתי ללימודים בישיבה החילונית בתל אביב.^[3] את החיפוש אחר מבנה עומק זנחתי, ואִתו גם את כוונתי לשקף את הזרמים השונים ביהדות זמננו, בהתחשב במגבלות מחקר איכותני המבוצע על ידי חוקר יחיד. הסיבות לבחירת הזירות השונות השתנו, אך הבחירה בכמה זירות שונות זו מזו נותרה. ביקשתי לבחון את סוגיית היחס אל הטקסט בזירות מגוונות, אלא שעכשיו לא ההשוואה בין הזירות הדריכה אותי אלא ההבנה שכך אוכל לחקור בצורה הוליסטית את לימוד התורה ולכתוב מחקר שישקף ולו במעט את המורכבות והענפים הרבים של הלימוד והשימוש בטקסטים דתיים ביהדות. הפרשנות המאחדת שבה חפצתי התחלפה בפרשנות רב תרבותית, פעמים רבות קונפליקטואלית. שדות המחקר קרקעו את ניסיונות ההכללה שלי וחייבו שינויים תיאורטיים.^[4]

לימוד כתבי הקודש עלה כנושא מרכזי, אם כי באופן שונה ומתוך תפיסות נבדלות לחלוטין של ההיבט המקודש בטקסטים הללו, בכולל הליטאי ובישיבה החילונית, הזירות שאותן אתאר בפרק הראשון של השער השלישי לספר, אך בזירות האחרות היווה הלימוד כשלעצמו זירה דלה או מחוקה לתיאור גדוש (גירץ, 1990, 24-17). את ישיבת המקובלים שתתואר בפרק השני, פקדו מדי יום מבקרים שהגיעו לקבל ברכות ועצות, והישיבה תוארה ביומן השדה שלי כמוסד של תיקון וריפוי יותר מזירה של לימוד. בבית המדרש הפלורליסטי, שיתואר בפרק השלישי, חברתי לבית מדרש מסוים המיועד למספרי סיפורים, שם הודגש מאוד המעבר מהטקסט הכתוב לביצוע. לימוד הטקסט התלמודי בבית המדרש היה רק שלב בדרך למטרה, שהיא מופע לפני קהל. מבית המדרש של חסידות תולדות אהרן, שתתואר בפרק הרביעי, חזרתי שוב ושוב אל ההתכנסויות הציבוריות, אל בתי החסידים ואל שגרת יומם וסוגיית התבדלותם. דיכוטומיה בסיסית לא איתרתי, אבל השימוש בטקסטים במובנים שונים, מסועפים ומורכבים, בלט כתמה מרכזית בכל אחת מהזירות. בזירות המחקר התבררה תמונת מציאות שחייבה את ניסוחן של שאלות ממוקדות, שאמנם יש להן קשר לשאלת המחקר הראשונית, אך הן מנוגדות לעתים לשאלות המחקר שעלו בזירות אחרות.

ככל שחלף הזמן התבהר לי שכתיבה מדויקת על שדות המחקר אינה כתיבה על יהדות אלא כאמור על יהדויות; כתיבה שתתייחס ללימוד ואִתו גם לשימושים נבדלים בטקסטים שונים בזירות המחקר. שאלת מחקר בסיסית ורחבה אף מקודמתה עלתה מתוך עבודת השדה: כיצד נוצרת, מיוצרת ומתוחזקת תרבות יהודית במפגשים מסביב לטקסטים דתיים בזירות שונות. לשיעורים במהלך לימודיי באוניברסיטה האזנתי בקשב רב אבל נראה שאת תוכנם הפנמתי רק במהלך עבודת השדה הממושכת.

בתמונה – הזמנה לתיקון ליל שבועות 2019 – מתוך "רשות הרבים הפורום הירושלמי לארגוני התחדשות יהודית"

[1] דמותו של האנתרופולוג כזר המגיע ממרחק, פושט את מלבושיו המערביים ומצטרף לריקודי הילידים הוחלפה זה מכבר בדיונים מפורטים על אודות אופיה ומהלכה של עבודת השדה. משבר הייצוג, שבמסגרתו נטען כי הטקסט האנתרופולוגי אינו ייצוג נטורליסטי, אובייקטיבי של מושאי המחקר, ייצר מודעות מוגברת להשפעת המגדר, הגיל והרקע התרבותי של החוקר על עבודת השדה (ראו לדוגמה בילו 1997; גודמן, 1997; חזן, 1992. אך דומה שרבים מהאנתרופולוגים, ואני בתוכם, ממשיכים לדמיין את עבודת השדה כיציאה אל מסע שבמרכזו התהוותו של עצמי תרבותי חדש בעזרת חוויית התצפית המשתתפת.

[2] לאחרונה זוכה השוטטות למידת מה של הכרה ומיסוד כחלק אינטגרלי מתהליך הפקת הידע האנתרופולוגי. ראו לדוגמה גמליאל, 2014, 110-67; Hazan and Hertzog, 2012.

[3] לביקור ראשון בישיבה הגעתי לאחר קריאת ריאיון עם ערן ברוך מנהל הישיבה. לדבריו באותו ריאיון: "אנחנו רוצים לגדל דור של תלמידי חכמים חילונים, אנשים שהלימוד 'לשמה'  הוא ערך מכונן בחייהם" (יאיר שלג. 1.7.2009. ישיבה חילונית ראשונה נפתחה בתל אביב הארץ 52). המוסד הייחודי שהוקם, המבקש לשלב לימודי קודש והשקפה חילונית, והשימוש של מנהל הישיבה במונחים הלקוחים מעולם הישיבות החרדי, נראו בעלי פוטנציאל מסקרן למחקר שישווה בין תלמידי החכמים בישיבה הליטאית לתלמידים בישיבה החילונית. תוצאות עבודת השדה מתוארות בפרק הממצאים הראשון בספר זה.

[4] כוונתי היא לניתוח ממצאי המחקר בעזרת גישה המכונה "תיאוריה מעוגנת בשדה" (grounded theory) (Strauss & Corbin, 1998). גישה זו מקובלת במחקר האיכותני בהינתן שאלת מחקר כללית, בדומה לשאלת המחקר הנוכחי. הנחת המוצא של התיאוריה המעוגנת בשדה היא כי לאנשים בעלי נסיבות חיים משותפות, יש גם דפוסים חברתיים ופסיכולוגיים משותפים, הצומחים מתוך חוויותיהם המשותפות. בהתאמה, חוקר הנוקט גישה זו חותר לאתר בקרב הדפוסים האלה תמות מרכזיות, וליצור בעזרתן תיאוריה, דהיינו פרשנות שתסביר את המתרחש ובמקביל תתכתב עם פרשנויות של חוקרים אחרים לנושא הנחקר או לנושאים קרובים אליו (גבתון, 2001). אני מחליף את התרגום המקובל למונח "grounded theory", "תיאוריה מעוגנת בשדה", בתרגום משלי "תיאוריה מקורקעת לשדה", שהוא תרגום מעודן פחות, אך נראה לי שבשל החספוס מובהר באמצעותו שפרשנות העוטה כתרים תיאורטיים בעזרת איליבורציות שונות, אלא שאינה מבוססת באופן ברור ואף דקדקני על ממצאי המחקר, לוקה בחסר מהותי או אף מהותני( Miles & Huberman, 1994).