"> יוצאים ל Vacance – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

יוצאים ל Vacance

רגע לפני הסגר, תמר אלאור יצאה למפגש מחודש ומעט מאולץ עם המרחב שלנו, עם האובססיה שלנו למקוואות מים, ועם המרחב הפולחני שמופקר על ידי חלק ניכר מן האזרחים. אלאור מהרהרת על האפשרות לייצר וריאציות חדשות לעליה לקברי קדושים בגליל, כולל צימר. 

לא מעמידים את החפצים על הרמפה למיון מי כן ומי לא, לא מתלבטים כמה כל דבר שוקל ואם כדאי לסחוב אותו או שאפשר לקנות כבר שמה, לא חוששים לזרוק פנימה עוד ועוד שכן הפעם יוצאים לחופשה עם האוטו. בית נוסע. כמו באמריקה, כמו בצרפת, כמו באיטליה. הירקות והפירות שנותרו במקרר לצידנית, הטחינה שהוכנה אתמול - נוסעת, יין? אין בעיה, בירה? נקנה ב yellow, פחמים? באחת מתחנות הדלק בדרך. שישיית מים? באותה תחנה.

כולה שלושה ימים בצפון, ועדיין אופרציה. עשרים אנשים. ילדים, נכדים, מעגל שולחן השבת של המשפחה המורחבת. יש שלב בחיים שכל חופשה מחוץ לבית, מדרדרת אותך לתנאים גרועים מאלה שאת יודעת בחיי היוםיום שלך. אם אינך נופשת במלונות יוקרה, הרי שכל צימר או אפילו מלון סביר בבירה אירופאית – יהיו הרבה פחות נוחים מהמטבח או המיטה שלך.  אבל החלטתי ליזום את היציאה הזו מאזור הנוחות שלי בגלל הקורונה.

בימי הסגר קיימתי זום ילדים מדי ערב. עומר רשם לבקשתי מקומות שדיברנו עליהם ושאחרי הקורונה נסע לראות אותם אינשאללה. הוא רשם את רחוב שחמט ואת אוסף השעונים במוזיאון האסלאם בירושלים, כי אלה הופיעו בסיפור בהמשכים של מיכאל אבס. לצדם אסף אתרים שאוזכרו באגדות שקראנו, ביניהם מערת הקבורה של חוני המעגל בחצור הגלילית.

לשם ניסע דבר ראשון חשבתי לעצמי,  מיקום טוב, הייתי שם פעם בסיור קדושים בגליל עם יורם ביל"ו. מתחבר למקווי המים באזור, ונטוע היטב במרבץ הצימרים של הצפון. מצאתי "וילה" שהבטיחה לאכלס עד 25 אנשים ברמות נפתלי. חשבתי על העלייה הנפלאה מצומת כח למושב, והכרחתי את עצמי לשכוח מהאפשרות להביא את אופני הכביש שלי ולגנוב אותה מוקדם בבוקר כשכולם עדיין מנמנמים. לא מערבבים שמחה בשמחה.

בדרך צפונה הספקנו לטבול ולחתור בירדן בין גשר דגניה לסכר אלומות. אתר הירדנית של ליאור חן נטוש. הצליינים עושים מין הסתם ואקאנס אצלם באסיה באפריקה או באמריקה. מסע הצליינות שלנו עולה ברחוב הראשי של חצור הגלילית, חולף על אזור הסחר והתעשייה של העיירה וממשיך מעלה אל אתר הקבורה. הילדים מתרגשים.

כל אחד עמד בתוך עיגול ממש כמו חוני

כביש ללא מוצא מסתיים בחורשת זיתים צעירה. לא זוכרת אותה מן הביקור הקודם, לא זוכרת גם את ישיבת חוני המעגל יהי חסדך שהתמקמה מעל המערה לצד מרפסת רחבת ידיים שצופה אל הנוף. אולי לא שמתי לב אז בביקור של קבוצת סכוליון מהאוניברסיטה העברית. הפעם אי אפשר שלא לשים לב. עשרות נערים בשחור לבן, עושים על האש במרפסת, האוטובוסים שלהם ממתינים בחורשת הזיתים, אולי גם להם הבטיח הרב שאחרי הקורונה אינשאללה (או אם ירצה השם) ייסעו לטיול לצפון. והבטחות כידוע צריך לקיים. הוצאתי את הצעיף וכרכתי אותו סביב הכתפיים וצעדתי עם תשעת הילדים מעלה אל המערה. אינני יודעת מדוע נדהמתי לגלות שיש עזרת נשים נפרדת ושהיא ממש לא מאפשרת להיכנס למערה או לחלק ממנה. עברתי לגברים. שאלתי את אבינועם אם יש מישהו בפנים והוא אמר שרק איש אחד שקורא בספר. נכנסתי. הוא נהם כלפי כמו שגברים יהודים דתיים נוהמים לאחר שנטלו ולפני שברכו. אמרתי לו שנבראתי בצלם ושאני נכנסת, ושיעשה עם זה מה שהוא רצה. הוא כנראה רצה מאד להמשיך לקרוא והניח לנו להיכנס. הדלקנו נרות, וביקשנו בקשות (כמובן שקודם על הכלל ורק אחר כך על הקרובים לנו)  וכשיצאנו החוצה חילקתי להם את ההולה הופים שקניתי. כל אחד עמד בתוך עיגול ממש כמו חוני. עמדנו קצת. סוף יוני, הגשם לא יגיע לפני אוקטובר במקרה הטוב, אז שחקנו ים/יבשה. כמה מבני הישיבה הסתכלו בנו בסקרנות.