כל מיני דברים

 אוגוסט 2020 – תמר אלאור נענית להזמנתו של תלמיד דוקטורט ישראלי שלומד בארה״ב ונוסעת לבקר במאחז בשטחים

כשהגעתי להרודיון, צילמתי את הנוף הנשקף מערבה. את התמונה שלחתי בואטסאפ לטלי עם הכיתוב "מדהים כמה שזה קרוב, כואב כמה שזה רחוק". 

ערב קודם שאלתי אותה אם לקחת את 398 מרמת רחל, והיא (תלמידה שלי לשעבר שמתגוררת באזור) לא הייתה סגורה שזה מספר הכביש. המקומיים קראו לו זמן מה "הכביש של ליברמן". גישה חדשה שנפרצה אל הישובים נוקדים ותקוע מדרום ירושלים בזמן שאביגדור ליברמן (שגר בנוקדים) שימש כשר תחבורה.

עזבתי את הבית אחרי שבע בבוקר עם הבטחה מהישומון לנסיעה בת שעה שלושים וחמש. במגרש החניה של ההרודיון נשבה רוח חזקה, האוויר היה צלול וקריר והתחושה של חיים ביקום מקביל המלווה את דיירי מישור החוף עם עלותם מעלה, התמקמה לה בתוך התפאורה המדברית. 

אמיר ביקש שנתחיל את הביקור בשדה המחקר שלו – בהרודיון. בעמדה בה מתאפשרת התבוננות עילית חיצונית לכאורה. השירותים של הרט"ג נקיים, היום טרם הותנע. צריך לבא לכאן פעם, אני אומרת לעצמי, שווה לראות את זה לא כשיחזור במוזיאון ישראל. מסמנת לעצמי  חיסור לצד האתר, עוד מקום ברשימת אלה שטרם ביקרתי בהם. אחרי מלחמת ששת הימים נסחפתי עם הכל בבולמוס הנסיעות לשטחים. העובדה שאבא שלי עבד עם תיירים הקלה על השגת רישיונות. איך שהוא פקששתי בגל הראשון את חברון. בחמישים ושלוש השנים שחלפו מאז, לא הגעתי אל מערת המכפלה. בהתחלה במקרה ועם השנים בכוונה. כל חצייה של הקו הירוק הנעלם הפכה לעבודה פוליטית. לעיתים קלילה לעיתים מעיקה. השוטרת שלי לא עקבית. 

הפעם נסעתי בגלל אמיר, דוקטורנט באנתרופולוגיה. לומד בניו יורק, ועושה עבודת שדה במאחז אליה (אכן, שם בדוי) . פנה אלי לא בגלל ההתמחות שלי בדתיים, ואפילו לא בגלל תת ההתמחות בציונות הדתית. היו אלה דווקא המקרמה, האובניים, ריקועי המתכת ושלל מלאכות אחרות. במייל הראשון כתב בין היתר: 

"הדיסרטציה בכללותה עוסקת במעבר בין הדור המייסד לדור הממשיך ביהודה ושומרון. באחד הפרקים עליו אני עובד עכשיו אני מנתח איך השגעון למלאכות יד (במאחז כולם, פחות או יותר, הם גם אומנים לעת מצוא) משקף את המעבר מחיים של זון פוליטקון להומו פאבר "

האבחנה שלו התיישבה יפה עם מה ששמעתי מטלי שנים קודם לכן: "בכל התנחלות יש קרמיקאיות, יושבות להן עם כל הגוף הדוסי שלהן והאובניים בין הרגליים".  כל הניסיונות שלי לשכנע את טלי לחקור אותן, לא צלחו. החיבור בין קראפט והתנחלות מוכר בעולם כולו. ספרות המחקר מצביעה על עיסוק במלאכות בקרב מתיישבים ומהגרים תוך ניסיון ליצר דיאלוג עם המרחב החומרי והילידי. מסע בחומר אל המקום, המבקש לצלוח גבולות קיימים ולייצר יחסים חדשים. 

זה נשמע לי מספיק כדי לעבור מרמת רחל להר חומה. קבענו ונסעתי. קפה עם טלי בסוף הביקור רק חיזק את ההחלטה. 

במגרש החנייה של ההרודיון, הוציא אמיר מהרכב השכור שלו , משקפת רטרו. עשינו את מה שגנרלים, תיירים ואנתרופולוגים עושים. טקס תצפית שכזה, שגם הרחפנים מעלי באבא עוד לא הכחידו. המטרה העיקרית הייתה לראות את הקו הנמתח בין הישובים הוותיקים יותר למאחזים. את הקשת הכמעט רציפה, הנוצרת על צלע ההר, שיש בה חיבורים וניתוקים. אלה נובעים מן הטופוגרפיה, אבל לא פחות מכך גם מעבודת זהות וסימון של המתיישבים את עצמם, את האחרים, ואת האחרים "האחרים".

משם נסעתי אחרי המכונית של אמיר במעין זום אין לתוך הפריים שלו. עוברים קודם בתקוע (כאן זה כמו מכבים רעות הוא אומר) קונים חומוס חם עבודת יד במעדניה ושותים קפה בוץ,  משם עוד קצת אספלט ואז עוברים לכבישי העפר בדרך למאחז. הליכה קצרה בשביל הפונה מזרחה וצניחה במרפסת הבית. כל בית צריך מרפסת, וביום הזה יהיו לי הרבה מרפסות. מרוצפות עץ, תלויות על צלע ההר, פונות אל נוף עוצמתי, פתוחות לאור ולאוויר, מזמינות לשבת להתערסל, לאכול, לשתוק, לעשן, לדבר, להיות ביחד, להיות לבד, מרפסות נושמות. נקיות ומסודרות יחסית או עמוסות ומבולגנות יחסית, דומות זו לזו ושונות אלה מאלה. מרפסות שיש להן חדרים מאחורה, אחד שנים שלושה. הכל מתחיל במרפסת. כאילו התיישב לו המתנחל על האבן וצפה בנוף, ואז הניח משהו מתחת לישבן כדי להיטיב את אחיזתו ולעשותה נוחה יותר. מכאן כבר לא כל כך משנה מה יקרה.  

אמיר עושה עוד קפה שחור, מוציא ירקות חתוכים ואת החומוס. טעים לי, נוח לי, נעים לי. גם לאמיר כך נדמה לי. הבית ששכר יפה כל כך. עשוי עץ, עם דק לשינה מעל חדר המגורים, מטבחון פשוט ומדויק, אסתטיקה מודעת לעצמה נזירית ונדיבה, מוזנחת ומטופלת, חדר קיבוצי של שנות השישים ביהודה 2020. 

בכפכפי נאות מרוטים, מכנסיים קצרים וחולצת בד, אמיר נע בתוך הצריף, בין הצריפים, ובין האנשים. דומה להם לחלוטין. בן לקיבוצניקים שהתיישבו בנגב, נצר למשפחה אידאולוגית. גדל בין פעילים פוליטיים בשמאל. הם בגילו והוא בגילם בערך, שומעים את אותה המוזיקה, מגלגלים סיגריות ביחד, שותים אלכוהול בשקיעה (על המרפסת), הולכים למסיבות טבע במדבר, חיים בזוגיות, מבקשים לקיים שוויון מגדרי, לגדל ילדים יחפים, קצת בבית ספר וקצת לא, רוצים לאכול טוב, לאכול נכון, לעשות את מה שהם צריכים ואת מה שהם רוצים, לעשות טוב. 

אנחנו יוצאים לסיבוב. כיוון שהמאחז איננו רשמי (עדיין) הבנייה מאולתרת. מתחת לבית הכנסת היפה העשוי אבן, עץ, מתכת וחומר (שבנה אחד המתיישבים) בונה חבר אחר מרחב ציבורי נוסף. מרחב שיאפשר מפגשים חברתיים. "לא יודע מה בדיוק, אבל משהו שיחליף את המקום שהיה אצלי כשהייתי רווק וכולם היו באים". המבנה החדש צומח לו בין הידיים, גם הוא פונה מזרחה, גם הוא משלב בין אבן עץ ולבנים, נבנה מתוך עצמו, נאחז בסלע האם בקלות, לא קודח פנימה, תלוי, ומרחף לצלילי בוב דילן. רעייתו והבנות נסעו קצת לסבתא בתל אביב. בחדר המגורים תלויים תכשיטי עץ שהיא מכינה ומוכרת. אנחנו מתכבדים במיץ קר שנרקח בבית. טעים. 

השיוט המתמשך בין הנקודות מגלה בית שעשוי מלבני מצע לגידול פטריות (שהמפעל הקרוב לא עושה בהם שימוש חוזר). בתחילה ניסו את הלבנים על סככת אופניים ומשהוכיחו את עצמם הושמשו בבניית מבנה מגורים של ממש. 

את החנייה הארוכה שנפלה על מנוחת הצהריים עשינו ביורט. אוהל אסייתי הצופה אל עבר הירדן. נכנסנו פנימה בידיעה שבני הבית יצאו צפונה לכמה ימים, אבל אז התברר שאמיר התבלבל במשפחות, ואלה דווקא נמנמו בחדר האחורי. בקשות ה "מחילה" של הפולשים התקבלו בשפשופי עיניים וחצאי חיוכים, ועד מהרה התיישבנו במרפסת. שתינו קפה שחור, אכלנו אבטיח, משליכים את הקליפות אל מעבר למעקה כמעשה המארחים. סיגריות גולגלו, הילדים הלכו ובאו כמעט לא מורגשים. הוא מורה, היא קרמיקאית. המים הקרים מוגשים בכד משלה, והוא מזכיר לי את הכלים האהובים עלי של צפרא מכפר גלעדי. "למדתי אצלה בתל חי כשגרנו בצפון" אומרת היוצרת שיש לה סטודיו וחנות ביישוב הסמוך. וכדי להמשיך בתוכנית הפיצוחים, אני שואלת אותה אם היא מכירה את טלי. "לפני הצהריים הייתה אצלי לקנות מתנה". 

החום עולה אבל האוויר נותר נעים בצל. אל תוך המרפסת נכנס אדם מבוגר לבוש גם הוא במכנסים קצרים וסנדלים ללא כיסוי ראש. סריקת הראש, כבר למדתי, איננה אינדיקציה לכלום. כיפה בוודאי מסמנת משהו, אבל העדרה או היעדר כיסוי ראש לנשים, אינם אומרים דבר. במרחב הזה יש מקום לרוח לא רק במרפסת, ר. המארחת למשל, אינה מכסה את ראשה, לובשת מכנסיים רפויים ומעשנת. אבל הדיבור  שלה מאמין לחלוטין, גס באקראיות וצירופי מקרים. האם ישנם אנשים במרחב הזה שליבם וראשם פנוי מן הכוונות, הגורלות, וכוחות ההכרח? ומי זה האיש שפסע אל המרפסת והתקבל במאור פנים, ולמה הוא אומר לי "שלום תמר", איך הוא מכיר אותי, ולמה הוא נראה מוכר גם לי? 

"למדתי אצלך, לפני המון שנים, אבל גם דיברנו בטלפון לפני שנתיים שלוש. למדתי רפואה". נזכרתי במחזור המיוחד שלו, תלמידים שהיו מוכנים ללכת איתי מעבר לשיעור החובה במחשבה חברתית ולמדו גם קורס במגדר ורפואה. הוא מציין את שמו ואני רואה את התמונה המלאה. את איריס יוטבת מתארחת בסמינר ומספרת על הלידה הביתית שעברה בארצות הברית אחרי לידה טראומטית שהסתיימה בניתוח קיסרי. 

"התמחיתי במיילדות ועבדתי בבית חולים, אבל עכשיו אני עושה רק לידות ביתיות", הוא אומר. בום ! 

"לא חושב שאצל המתנחלים יש יותר לידות בית, פשוט בגלל שאני לא נרתע מלחצות את הקו הירוק, אני מוכר מאד בישובים כאן ועובד איתן לא מעט".  הדוקטור מתיישב, מקבל קפה שחור, לא מגלגל סיגריה אבל כן אוכל אבטיח ומשליך את הקליפה מעבר למעקה. "עשיתי מה שהמלצת לי ולמדתי אצל ציפי עברי בחיפה. זה היה מעניין מאד".

עכשיו אנחנו חמישה מבוגרים על המרפסת, כשנפרד נלך למקומות שונים. אמיר לבית ששכר שם מונח המחשב הנייד שלו שהופך את החיים לסוציולוגיה, הרופא המיילד יסע הביתה לגליל העליון וימשיך לרמוס במכונית שלו את הקו הירוק מערבה ומזרחה כדי לעשות את מה שהוא מאמין בו. המארחים שלנו ישארו ביורט היפה שלהם, עד שגם מאחז אליה יוכר ועד שיבנו מבני הקבע. אני אסע משם לבית של טלי, אשב איתה על המרפסת כמובן, מוקפת בילדיה, אשמע על החיים כמנהלת בית הספר הדתי חילוני בישוב, על הרצון לחזור ללימודים, על הנשירה העצומה של ילדי היישוב מהלימודים בתיכונים השונים, על הקשיים שיש לה עם ההורים הפריקים, ועל כך שגם היא נכנעה והחלה לגדל תרנגולות חופש. חופש זה חשוב.