כל מיני דברים

תמר אלאור על אחת ההשלכות של נסיון להתמודד עם הקורונה והרהורים על ההמשמעויות החברתיות שלו

בימי שישי, כנהוג בקרב זוגות צעירים, היינו בן זוגי ואני מנקים יחד את הבית. אני הייתי "מכינה ומרימה" והוא היה שוטף.  ממלמל לעצמו שיר שלימדה אותו המטפלת בקיבוץ: רטוב גומי יבש, רטוב גומי יבש. הבית החזיק 45 מ"ר. עם השנים מצאתי עצמי לא מעט פעמים לבדי ביום שישי מול האבק והלכלוך, הכלבה שהגיעה, והילדים שהגיעו בעקבותיה. ואז כשרווח, עשיתי מה שנשים רבות אחרות עושות אם הן יכולות – מביאות אישה אחרת שתעשה את מה שלכאורה הן אמורות לעשות. ידעתי את כל התיאוריות, אבל לא רציתי לנקות. ויולט עבדה אצל אימא שלי, אצל חברה שלי, ואצלי. היא לא ראתה כל כך טוב, הייתה אנאלפביתית ורגישה לאבק. אימא שלי הלכה איתה לעשות משקפיים, שאולי בני הצעיר עזר לה להכין שיעורים כשהחלה ללמוד קרוא וכתוב במסגרת "תהילה" במתנ"ס, והילדים שלה, גדלו, עשו לה הרבה נחת ולבסוף חילצו אותה מהדלי והמגב. אחרי ויולט החלה עונת העובדים הזרים. תחילה גברים ממערב אפריקה, שהיו הרבה יותר נמוכים ושבריריים מהדימוי שהיה לבנים שלי על "אפריקאי". כשאנטוני הגיע בפעם הראשונה עם השבועון Time מתחת לזרועו, לא יכלו הבנים להתאפק מללחוש לי "שלא יכול להיות שהוא משחק כדורסל". אנטוני היה מנקה גרוע למדי, אבל הפך לבן בית. לאחר שלוש שנים, הביא אישה מגאנה, ילדו כאן בת, הוציא רישיון נהיגה, ופתח עסק כלשהו. מדי פעם היה מתקשר מתא המעצר ביפו לבן זוגי שיבוא לחלץ אותו. בסוף הוא הבין את הרמז ו"חזר מרצון" עם משפחתו לגאנה. זאת לא לפני שהביא אלי את אליזבת הנוצרייה מאתיופיה שהביא בתורה את לילי בת ארצה, שהביאה לבסוף את היימי. השתיים הראשונות הצליחו להגר לקנדה וארצות הברית, ללמוד מקצוע ולהתארגן, האחרונה הצליחה לקבל תעודת זהות ישראלית ומצאנו יחד עבודה נכונה יותר עבורה. בשנה האחרונה אני מתבוננת באופליה הפיליפינית שנעה בבית באיטיות; יפה ומוקפדת, מדיפה ניחוח בושם לאורך היום כולו, באה בזמן והולכת בזמן  עד לימי הקורונה.

אמנם מחלות, חופשות, הברזות, ובין הזמנים של "הנשים האחרות", חיברו אותי מדי פעם מחדש לכוראוגרפיית הניקיון. חיבור שהחזיק לצד ההכרח והמיאוס גם תחושת סיפוק חמימה ומוכרת: מפגשים פנים אל פנים עם הפינות "שהנשים האחרות" אינן מגיעות אליהן, חפצים שלא נגעתי בהם מזמן, התפעמות משפע המוצרים החדשים העומדים לרשותה של עקרת הבית, מחשבות על אימי ועל דודה צביה שקרצפו את הבתים עם פתיתי סבון במים חמים. את הגישה העכשווית של אופליה לניקוי הבית, בעזרת שואב אבק במקום מטאטא, דחיתי על הסף. בניו יורק, ציריך ופילדלפיה יכולתי להסכין עם זה, אבל לא בתל אביב. בתל אביב אני רוצה כוס קפה נמס ענקית אחרי הספונג'ה, בבגדים דביקים וידיים צבות כמו בשיר פלורנטין של אהוד בנאי.