מאמרי אורח

למה גברים עונדים עניבה? בן בלק תרגם מאמר של דיוויד גרייבר אשר נפטר לאחרונה, שפורסם ב2015- ב The Baffler. גרייבר, במאמר שלא לוקח את עצמו ברצינות, מנסה לפתור את פרדוקס העניבה ועל הדרך מראה כיצד לדעתו הלבוש הרישמי משקף מאבקי כוח, סוגיות תרבותיות ותפיסות לגבי גבריות, נשיות ומיניות.

תרגום: בן בלק

(ראו גם את הפוסט המורחב של רמאז עיד לזכרו של גרייבר)

ישנם אנשים (ואני ביניהם) המשקיעים את מרב מרצם בניהול חייהם כך שלעולם לא יצטרכו לענוב עניבה. לעתים קרובות אני תוהה לגבי זה. מדוע לעניבות יש כוח סימבולי רב כל כך?  הרי המרכיבים האחרים של החליפה הרשמית – חולצה לבנה, מכנסיים מחויטים, וסט או בלייזר – לא מייצרים את אותה רתיעה. כריכת העניבה סביב הצוואר, כך זה מרגיש, מייצגת איזשהו אקט של סיומת. זהו האקט שממיר את כל פריטי הלבוש האחרים לחליפה, על כל המשתמע מכך – בין אם זה הכוח של חדר הישיבות, או הרשמיות הטקסית של חתונות ולוויות. אקט המכיל את כל אותו עולם הביזנס הנמצא תחת ידיהם של גברים בחליפות. ברור שחלק מההתנגדות לעניבות נובעת מהשרירותיות הטהורה של החפץ הזה. לעניבה הרי אין שום תפקיד. היא לא מחזיקה לך את המכנסיים שלא ייפלו, והיא לא מחממת אותך כשקר. היא גם לא נוחה. כל כך לא נוחה שכריכתה סביב הצוואר מרגישה כמו מחווה של צייתנות, קבלת מרות כנועה של כל מה שהחליפה אמורה לייצג. 

ועדיין, אם חושבים על זה, קורה פה משהו יוצא דופן. יש פה סוג של פרדוקס. כן, העניבה מייצגת את המסר של החליפה, אבל במובנים מסוימים היא מייצגת בדיוק את ההפך. שאר החליפה נעדרת כמעט לחלוטין מאלמנטים קישוטיים: חליפות נוטות להיות כהות, מאופקות, משעממות. עניבות אמורות להיות יוצאות הדופן. העניבה היא המקום היחיד שבו מותר לך להוסיף קצת צבע, להביע את עצמך מעט. אז למה הדבר היחיד שהכי פחות דומה לשאר החליפה נתפס בדיוק כדבר המייצג את המסר שלה?

למקומות, היכון, לבש!

לבוש גברי רשמי לא תמיד היה משעמם. בתקופה האליזבתנית, למשל, גברים – בעיקר גברים עשירים וחזקים – נטו להדר את עצמם בתכשיטים נוצצים וצבעים בהירים לא פחות מהנשים, ואפילו (כמו גם בחצרו של המלך לואי ה-16) לעטות פאות, פודרה וסומק. כל זאת השתנה במאה ה-18, תקופה שאליה התייחסו מספר היסטוריונים של לבוש כ"ההתנזרות הגברית הגדולה". פתאום הציפייה מלבוש גברי הייתה שהוא יהיה פחות מעוטר ויותר ענייני מזה של הנשים. בסופו של התהליך צץ משהו דומה מאוד לחליפת העסקים המודרנית של ימינו: אחיד, כהה (ככל שהאירוע רציני יותר, כך על החליפה להיות כהה יותר), עם מעט דוגמאות או ללא דוגמאות כלל. כבדותה של החליפה כאילו גילמה את רצינות המטרה שלשמה היא נלבשה. 

חליפת העסקים המודרנית הופיעה סביב תקופת המהפכה התעשייתית, והיא גילמה את הרוח של הבורגנות החדשה. אותם גברים תפסו את הגנדרנים האריסטוקרטים כטפילים, בעוד שאת עצמם הם ראו כאנשי מעש, שבכוחם היכולת לעצב ולשנות את העולם. הם היו יצרנים, בעוד שהאריסטוקרטים היו בסך הכול צרכנים. בסדר הבורגני החדש הזה, צרכנות היתה נחלתן של נשים, שהמשיכו להתהדר בפודרה, אודם, מחרוזות ועגילים (אם כי בדרך כלל לא באופן כה מופרז כמו הגברים לפניהן), ואילו בני זוגן ויתרו על קישוטים אלו. 

שינויים אלו מסבירים מספר מאפיינים משונים של הלבוש הרשמי שלנו כיום. בעיקר, מדוע עדיין מתייחסים לבלייזר כאל "מעיל ספורטיבי", על אף שמן הסתם לא כדאי להשתתף איתו במרוץ. למעשה, חליפת העסקים צמחה לא מתוך הלבוש הרשמי האריסטוקרטי, אלא מבגדי הציד של האצילים – וזו הסיבה שבגינה ציידי שועלים, למשל, עדיין לובשים משהו מאוד דומה לחליפה כזו היום. שתי מערכות הלבוש הללו מהוות מעין לבוש לפעילות, ולכן הן אומצו על ידי שכבה של אנשים שרצו להגדיר את עצמם לפי הפעילות שבה עסקו. 

למעשה, אני חושד שההשראה האמיתית לחליפת העסקים נבעה מחליפת שריון. חליפה זו מכילה את הגוף כולו, ומכסה כמה שיותר ממנו. הפתחים שבכל זאת ישנם, בצוואר ובשרוולים, רכוסים בהידוק באמצעות קשרים וחפתים. כך שקווי המתאר של הגוף מוסתרים – בניגוד בולט ללבוש העסקי המקובל בקרב נשים, שאפילו בכסתו את הגוף רומז בהכרח על חשיפתו, ובעיקר של היבטיו המיניים ביותר. חצאיות, למשל, אפילו כשהן מכסות לחלוטין את פלג הגוף התחתון, נוטות ליצור צורת חרוט שפתחו הוא בין הרגליים. ומלבד בתקופות החסודות ביותר, רווחה אף הנטייה לגלות את המחשוף. כמעט אפשר לומר שהאחידות המאופקת של אופנת הגברים מטרתה למחוק את האינדיבידואל, באותה מידה שבה עיצובה נועד להסתיר את הגוף. מנגד, אופנת נשים מציגה את האישה הן כאינדיבידואל והן כאובייקט שניתן לראותו. למעשה, כללי האופנה של המעמדות העליונים יוצרים מצב שבו נשים נאלצות להשקיע זמן ומאמץ לא מבוטלים כדי לוודא שהן אינן חושפות יותר מדי, ובאופן כללי כללים אלו מחייבים אותן לחשוב ללא הרף על המראה שלהן.    

המבט השברירי

נדמה לי כי מחיקה זו של האינדיבידואליות היא כשלעצמה אמצעי להבעת כוח. הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו טען כי המאה ה-18, התקופה שבה הופיעה חליפת העסקים, בישרה תקופה של שינוי עמוק באופן שבו כוח החל להיות מופעל באירופה ובאמריקה. במבנה פיאודלי, טען פוקו, על הכוח היה להיראות. הוא היה מגולם בגופם של המלך ובני האצולה אשר הופיעו כל הזמן על דיוקנאות, בתהלוכות ובטקסים. בני העם היו רק צופים חסרי פנים. אך המדינה המודרנית, הבירוקרטית, הפכה את היוצרות: לפתע דווקא החזקים הפכו לישויות מופשטות, חסרות פנים וזהות, והם אלו אשר בוחנים, מודדים, ומפקחים על כל השאר.  

למעשה, פוקו דיבר על שני מצבים שונים של הפעלת כוח הקיימים תמיד בכל חברה. לפעמים הגנרל צועד בסך ומשוויץ במדליות שלו, ולפעמים הוא זה שבוחן את החיילים, המצופים לקבוע את מבטם בנקודה רנדומלית באוויר. אכן, הדרך העוצמתית ביותר להציג כוח תמיד הייתה הסירוב לעשות בו שימוש. זו הסיבה שבכל כך הרבה מסורות חל איסור על הצגת דמותו של אלוהים או האלוהות. זו גם הסיבה שבגינה הדרך להראות שמשהו הוא בעל כוח רב היא באמצעות הסתרתו, הפיכתו לבלתי-נראה, בלתי מוחשי, בלתי ניתן לידיעה, חסר מאפיינים ומופשט. תומס הובס פעם כתב כי מה שאינו ידוע הוא גם בלתי מוגבל. לא ניתן לדעת מהו, ועל כן אין לנו אלא לקבל את ההנחה כי גם לא ניתן לדעת למה הוא מסוגל. 

אני מציע נוסחה פשוטה: ביטוי של כוח באמצעות הצגתו זו דרך לומר לאלו הנמצאים תחת האוחז בו: "ראו כיצד נוהגים בי. נוהגים בי כך בשל מי שאני. ועל כן גם אתם עליכם לנהוג בי כך". מלכים מתעטפים בזהב על מנת ליידע אתכם שגם אתם עליכם לעטוף אותם בזהב. לעומת זאת, לסרב לתצוגה שכזאת זו דרך לומר "אין לכם שמץ של מושג למה אני מסוגל". 

אם הנוסחה הזו נכונה, אז יש היגיון מסוים בתכונה הגנרית של הלבוש הרשמי הגברי, בין אם לובש אותו בעל מפעל או פונקציונר. המדים הללו מציגים גברים בעלי כוח כפעילים ויצרניים, ובו-בזמן מציגים אותם כסמל הכוח – אבסטרקציות חסרות גוף. הלבוש הרשמי הנשי, לעומת זאת, על קישוטיו ומנצנציו וגזרותיו, מציג את הלובשת כדבר להביט בו, כאובייקט פסיבי, אך בו-בזמן הופך אותה לנוכחת, לספציפית, ואפילו ליוצאת דופן. (המילה "ספציפית" מקורה מהמילה הלטינית specere, שמשמעותה "להביט". זהו אותו השורש המופיע במילים כמו spectacle, inspection, ו-specimen). בניתוחו המפורסם של ציורי שמן אירופיים הבחין ג'ון ברגר כי הנוכחות של גבר בזירה כה בורגנית תמיד סבבה סביב יכולתו לעשות משהו. נוכחותה של האישה, לעומת זאת, סבבה סביב הופעתה, שרימזה על האופן שבו היא מתייחסת לעצמה – ועל כן על האופן שבו ראוי להתייחס אליה. רוברט גרייבס סיכם זאת בצורה תמציתית: בעולם המיוצג על ידי הציורים הללו, הגבר עושה, בעוד שהאישה פשוט ישְנה (אלא שלא ברור שגרייבס ראה בכך כל פסול).  

הסמיוטיקה של דלת האסם הפתוחה

אז מה כל זה קשור לעניבות? ובכן, במבט ראשון, הפרדוקס רק גדל. אם המסר שהחליפה מעבירה הוא שהלובש אותה הוא בעיקרו יצור בלתי נראה, מופשט וגנרי המוגדר על פי יכולתו לפעול, אז אין הרבה היגיון בעניבה הקישוטית.

אבל בואו נבחן צורות אחרות של עיטורים המותרים בחליפה הרשמית ונבדוק אם עולה מהם איזושהי תבנית רחבה יותר של כוח-באמצעות-לבוש. קישוטים האופייניים ספציפית לנשים (אודם, עגילים, צלליות לעיניים וכו') נוטים להדגיש את האיברים ה"מקבלים". תכשיטים האופייניים לגברים – טבעות, חפתים, שעונים מהודרים – נוטים להדגיש את הידיים. זה כמובן מתאים לאמור לעיל: הידיים הן האיבר שבאמצעותו אדם פועל בעולם. יש גם את תופסן העניבה, אבל גם הוא לא ממש מהווה בעיה. נראה כי העניבה והחפתים פועלים במקביל, כל אחד מהם מוסיף קישוט קטן לאזור שבו העור האנושי בולט החוצה, כלומר הצוואר והידיים. אלו גם עוזרים לאטום ולהבדיל את האזורים החשופים משאר הגוף הנותר חנוט, ושקווי המתאר שלו מוסתרים. 

ההבחנה הזו, אני חושב, מצביעה על הפתרון לפרדוקס. אחרי הכול, הגוף הגברי בחליפה בכל זאת מכיל מרכיב שלישי, שבוודאי איננו חשוף, ולמעשה אין כל רמיזה לו, למרות שעל האדם להוציא אותו, מדי פעם, בשביל להשתין. על חליפות לאפשר עשיית צרכים, שעליה להיעשות באופן שאף אחד לא יראה. הרוכסן (שגם הוא מוסתר) הוא המצאה בורגנית השונה מאוד מסגנונות אריסטוקרטים קדומים יותר, כמו כיסוי המפשעה האירופאי, אשר משך בכוונה תחילה את תשומת לב המתבונן לעבר אזור החלציים. כיום, זהו אזור אחד בגוף הגברי הנותר מוסתר לחלוטין. ואם הסתרת דבר מה הינה דרך להצהיר עליו כאמצעי להפעלת כוח, אזי הסתרת אזור החלציים הינה דרך להצהיר על הגבריות עצמה כצורה של כוח. זה לא רק שהעניבה ממוקמת בדיוק המקום אשר, בלבוש הרשמי הנשי, נוטה להיות מוחצן ביותר (המחשוף). העניבה דומה לפין בצורתה, וכן מצביעה עליו ישירות. האם לא נוכל אם כך לטעון כי העניבה היא למעשה ההעתקה הסמלית של הפין, מעין פין לא פיזי אלא אינטלקטואלי, המתנודד לא מהמפשעה אלא מהראש, ושנבחר ביודעין ממגוון כמעט אינסופי של עניבות אחרות באמצעות אקט של רצון? 

זה יסביר הרבה. למשל, מדוע גברים העונדים עניבת פפיון נחשבים באופן כמעט אוניברסלי לחנונים. נכון, עניבת פפיון עשויה להיתפס כזוג אשכים. אבל אפילו אז, עניבות פפיון הן קטנות, והן מצביעות לחלוטין בכיוון הלא נכון. מאפיונרים עונדים עניבות שמנות וצבעוניות. קאובויים לובשים עניבות חוט דקיקות היוצרות את האפקט לו היית מצפה מלבישת עניבת פפיון ועניבה רגילה באותו הזמן. במצב רגיל זה היה נחשב ליותר מדי בוטה – אבל קאובויים הם גברים מיתיים ומותר להם (גם ג'יימס בונד רשאי להסתובב עם עניבת פפיון, אבל הוא ממילא לא יותר מפאלוס ענק).

נשים בעלות מקצוע התמודדו עם אינספור אתגרים סביב השאלה מה ללבוש סביב צווארן. עניבה נחשבת לפרובוקטיבית, למאיימת. יש משמעות לכך שזהו פריט הלבוש היחיד מהלבוש הגברי המסורתי שנשים לא הורשו לאמץ. בשנות ה-80 וה-90 היה ניסיון לפתח אימרות מקושטות כתחליף, אבל זה לא ממש תפס. המוסכמה היום היא לא לענוד דבר במרווח שנחשף על ידי הג'קט, ולתת להיעדר לדבר בשם עצמו. 

אתם יכולים לקחת את זה מכאן. אבל הרשו לי לסיים עם הבחנה אחרונה בנושא מגדר. כאנתרופולוג, אני מודע לכך שאחד המאפיינים הנפוצים ביותר של הפטריארכיה – וזה נכון במספר מפתיע של מקומות, מאפריקה דרך שוודיה ועד גיניאה החדשה – הוא הרעיון כי נשים מייצרות באופן טבעי (כלומר, מביאות ילדים), וגברים מייצרים באופן תרבותי (הם יוצרים את החברה). אם להיות בוטה, זהו שקר ברור. פחות או יותר בכל מקום שאליו תפנה תוכל לראות נשים עושות את רוב העבודה הכרוכה ביצירת חברה. ולכן המסר של הפטריארכים צריך להיות מועבר בעקיפין. ואני חושד שהלבוש הרשמי המסורתי מעביר בדיוק את המסר הזה. 

חשבו על זה כך: אם אף אחד מאיתנו לא היה לובש בגדים, אז איברי המין הגבריים הם אלו שהיו בולטים החוצה באופן נראה לעין, ואלו של הנשים היו מוסתרים. אולי כל המטרה של החליפה הרשמית היא להפוך את מצב העניינים הזה. לומר, "כן, בטבע, אלו הנשים המחזיקות בכוח החבוי של היצירה. אבל ברגע שכולנו מתלבשים והופכים מתורבתים, היוצרות הללו מתהפכות".