מאמרי אורח

לרגל הוצאת ספרה החדש "החיים כחלום: סיפורים, סודות ומסעות מטייוואן", משתפת האנתרופולוגית מיטל מרגוליס לין את קוראי בחברת האדם בפרסום ראשון ובלעדי של הפרק הראשון. הספר פורש מסע אישי ואתנוגרפי שנמשך למעלה מעשור בלב החברה הטייוואנית, ובו מתוודעת מרגוליס לין לעולם תרבותי עשיר, למורכבויות של זהות ושייכות, ולחיים שבין עולמות. בכתיבה רגישה, לעיתים משעשעת ולעיתים נוגעת ללב, היא מציעה מבט ייחודי על החיים כמהגרת ישראלית בטייוואן – דרך רגעים יומיומיים, מפגשים אנושיים וחיפוש מתמשך אחר משמעות בבית רחוק. הקריאה בפרק היא הזדמנות להצצה ראשונה בספר – ואתם מוזמנים גם לתמוך בקמפיין ההדסטארט להוצאתו לאור.

אני יושבת בטַיְפֶּה בירת טייוואן, בבית קפה שבתוך חנות הספרים האהובה עליי. חנויות הספרים בטייפה אינן חנויות רגילות, הן עולם ומלואו של דוכני ספרים, חנויות בוטיק, בתי קפה ומסעדות, ואפשר לבלות בהן ימים שלמים. הכיסא שעליו אני יושבת הוא הבית השני שלי – המקום שבו אני עובדת, מהרהרת וכותבת. 

אני אוהבת להסתכל על האנשים שיושבים סביבי. חלקם אוכלים, חלקם מקלידים, קוראים או צופים בטלפון, חלקם משוחחים עם עמיתים עסקיים או עם חברים. כל אחד מהם שקוע בעולמו שלו, אך יש דבר־מה שמחבר בין כולם – התרבות הטייוואנית. 

מהי תרבות? שאלה זו מעסיקה אותי רבות בשנים האחרונות. בלימודיי לתואר ראשון באנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה למדנו תיאוריה שלפיה התרבות היא כמו קרחון. החלק שמעל המים הוא מטפורה להיבטים שאפשר לראות, לחוות ולחוש, כמו אוכל, שפה, מוזיקה, אומנות ולבוש. החלק שמתחת למים הוא בלתי נראה. שם במעמקים מסתתרים תפיסות העולם, הנורמות החברתיות, המיתוסים והגיבורים שעליהם התרבות מתחנכת. שם נמצאים גם הערכים המרכזיים שעליהם התרבות מבוססת: מה נכון, מה יפה, תפיסות לגבי חיים ומוות, מי אנו עמוק בפנים ומי כלפי חוץ. ההיבטים הנסתרים רבים ומשמעותיים מהגלויים, ורק פענוח שלהם מאפשר להבין את התרבות ואת החברה ברובד העמוק ביותר. 

באותם שיעורי אנתרופולוגיה למדנו גם מהם טיפוסים לִימינָליים – אותם אנשים שנמצאים בין תרבויות, "אנשי סף" שחיים גם פה וגם שם. אחת המרצות אמרה לנו שהמתנה העצומה שמקבלים האנשים הללו היא העושר התרבותי הנובע מכך שהם אוחזים בכמה עולמות בו־בזמן. אך יש גם עצבות וטרגיות שמלוות את חיי האנשים האלו – תחושת תלישות והרהור מתמיד על המקום "האחר", זה שבו הם אינם נמצאים באותו זמן. כפי שניסחה זאת לאה גולדברג בשיר "אורן", אוּלַי רַק צִפֳּרֵי־מַסָּע יוֹדְעוֹת… / אֶת זֶה הַכְּאֵב שֶׁל שְׁתֵּי הַמּוֹלָדוֹת.

כמה שנים אחרי שלמדתי את התיאוריות השונות ואת המושגים הללו הפכתי בעצמי לאחת מאותם אנשי סף, ואני יכולה להסכים בפה מלא עם מה שאמרה אותה מרצה. חיי מלאים צבע ועושר תרבותי, אך בו־בזמן אני סובלת לעיתים מתחושת תלישות, ומהרהרת תמיד מהי הזהות שלי והיכן נמצא המקום שהוא הכי "בית" עבורי.

***

כשהגעתי לראשונה לטייוואן, לא ידעתי יותר מדי על האי. כילדה בשנות התשעים בישראל, ראיתי את הכיתוב "Made in Taiwan" על הרבה חפצים ומכשירים – כלי מטבח, צעצועים, כלי כתיבה, מוצרי חשמל ועוד. זה גרם לי לדמיין את טייוואן כבית חרושת עצום; מקום אפור, נטול שמחת חיים, שבו אנשים עובדים ללא הפסקה. מעבר לכך, בילדותי לא ידעתי דבר על טייוואן. בשיעורי הגיאוגרפיה וההיסטוריה בבית הספר מעולם לא דנו בה. ודאי לא שיערתי בנפשי שאי פעם אבקר בה.

כשהשתחררתי מהצבא הרגשתי אבודה, ולהורים שלי היה חשוב שאתחיל ללמוד בסמסטר הקרוב. "אל תבזבזי זמן" היה משפט שאבי דגל בו וחזר עליו. בכל פעם שאמרתי לו שאני צריכה זמן לחפש את עצמי, הוא הזכיר לי שחופש וחיפוש הם דברים חשובים, אבל עליהם להיות תחומים בזמן. "באוקטובר הקרוב, אחרי שתחזרי מהטיול בהודו, תתחילי ללמוד. עוד תודי לי על העצה הזאת כל החיים," הוא אמר לי במבט רציני ובמבטא הרוסי שלו.

"אבל אין לי מושג מה אני רוצה ללמוד," עניתי לו, בניסיון להאריך את השהות בהודו. 

"מה דעתך ללמוד סינית?" הוא שאל אותי פעם אחת כשנסענו יחד באוטו לכיוון יערות הכרמל ועברנו ליד אוניברסיטת חיפה. 

"סינית? מה עושים עם סינית?" שאלתי. תהיתי אם הוא רציני או ציני. 

הוא הסביר לי שסין הופכת למעצמה ושהסינים הולכים לשלוט בכלכלה העולמית, אם לא בעולם כולו. הוא גם שיתף אותי בכך שיש ביקוש רב בעולם העסקים וההיי־טק הישראליים לדוברי סינית שמכירים לא רק את השפה, אלא גם את התרבות ודפוסי ההתנהגות והמחשבה של הסינים, שחיים בצידו השני של העולם וכל כך קשה להבינם. 

כמה ימים לאחר אותה שיחה, שוב מצאתי את עצמי ברכב עם אבא שלי. "בואי נקפוץ יחד לאוניברסיטה," הוא הציע, "ונראה מה לומדים בחוג ללימודי אסיה." 

הסכמתי, וכשהגענו לאוניברסיטה ניגשנו יחד למזכירות החוג. קיבלנו את תוכנית הלימודים והנחיות כיצד נרשמים. למרות הנטייה המרדנית שלי והסירוב העיקש להקשיב להורים, בפעם הזאת משהו גרם לי להסכים עם אבי. כמה ימים לאחר אותו ביקור באוניברסיטה נרשמתי לתואר דו־חוגי בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובלימודי אסיה, מגמת סין. טסתי לטיול הנכסף בהודו וחזרתי לארץ באוקטובר 2008, כמה ימים לפני תחילת הלימודים, כשבאפי ניחוחות קטורת הודיים ועיניי נוצצות מרוב סקרנות לחקור ולהבין עולמות שונים. 

"ללמוד סינית זה כמו חתונה קתולית," כך פתחה המורה הראשונה שלי לסינית, ד"ר אביטל בינה פולק, את השיעור הראשון באוניברסיטה. "ברגע שמתחילים עם זה, אי אפשר להפסיק." 

לימודיי באוניברסיטה פתחו לי חלונות לעולמות רחוקים. לא רק שלמדתי סינית, למדתי גם על שושלות הקיסרים במהלך אלפי שנות הציוויליזציה הסינית, על המהפכות הגדולות של סין במאה העשרים, על המלחמות בין סין ויפן ועל עליית הקומוניזם. למדתי גם על תרבויות אסיאתיות אחרות – על היחסים בין קוריאה הצפונית והדרומית מבעד לראי הקולנוע, על סיפורו של בודהא ועל הדתות השונות במזרח. למדתי מה קורה במגעים בין תרבויות בראי האנתרופולוגיה הקלאסית. יותר מכול ריתקו אותי שיעורי הפילוסופיה הסינית, שהיו עבורי חלון להבין את האופנים שבהם תרבויות שונות תופסות את המציאות.

למדתי באוניברסיטה הרבה על סין, אבל גם שם, רק לעיתים רחוקות הזכירו את טייוואן, וכאשר עלתה האפשרות להגיש מועמדות למלגה שנתית של לימודי סינית בטייפה מטעם ממשלת טייוואן, למרות שלא ידעתי הרבה על טייוואן, משהו בי בכל זאת גרם לי להגיש את מועמדותי. 

אחרי ריאיון עם הנציגות הכלכלית־תרבותית של טייפה בישראל, כשהודיעו לי רשמית שזכיתי במלגה, סיפרתי לסבי ולסבתי שאגור בטייוואן במשך שנה. לא היה להם מושג על איזה מקום אני מדברת. שלפתי אטלס מאובק מארון הספרים בחדר המשמש להם מחסן, והראיתי להם על המפה את הנקודה הקטנה מזרחית לסין, דרומית ליפן, דרום־מערבית לקוריאה וצפונית לפיליפינים. "אהה!" הם אמרו. "פורמוזה!" 

מפיהם למדתי שהמערביים הראשונים שגילו את טייוואן במאה השש־עשרה היו הפורטוגלים. מסופר כי באחד ממסעותיהם הימיים במזרח אסיה הם ראו נופים קסומים של צוקים המתפרצים מתוך האוקיינוס, וצעקו "איליה פורמוזה!" כלומר "האי היפה". הכינוי דבק בטייוואן למשך שנים רבות, וזה השם היחיד של טייוואן שסבי וסבתי הכירו.

כשסיפרתי לקרובי משפחה וחברים בארץ על לימודיי בטייוואן, רבים מהם שאלו אותי למה ללמוד סינית בטייוואן ולא בסין. לא הייתה לי תשובה לזה, ובאותה תקופה גם לא הבנתי את דינמיקת היחסים בין סין וטייוואן – איך שני המקומות דוברים את אותה שפה וחולקים את אותה תרבות סינית, אך יש ביניהם יחסים כל כך מורכבים.

היום, אחרי שנים של חיים באי, אני מבינה הרבה יותר, אבל לצורך כך הייתי צריכה למקם את טייוואן על ציר זמן היסטורי ולהכיר את הכוחות, התרבויות והאנשים אשר עיצבו אותה למה שהיא כיום. לאורך מאות שנים, טייוואן הייתה מוקד של תהליכי נדידה, סחר ומלחמות. מכלול של עמים – החל מהתרבויות האוסטרונזיות שיישבו את האי לראשונה, דרך ההגירה הגדולה מסין, המשך בקולוניאליזם האירופי והיפני, ועד לשלטון הסיני הלאומני ולאחר מכן תחילת העידן הדמוקרטי – כל אלו עיצבו את פניה של טייוואן ויצרו תמהיל מרתק של תרבויות. במסגרת ההדרכות שאני מעבירה לתיירים ולאנשי עסקים, אני נוהגת להמחיש זאת כך: "דמיינו אישה משבט ילידי, עם אב סיני, אם יפנית ובן זוג אמריקאי. זאת בערך טייוואן." 

כיום, רובה המכריע של אוכלוסיית טייוואן מקורה בסין. בדומה לסין, השפה הרשמית בה היא מנדרינית, ונחגגים בה החגים הסיניים. התרבות הסינית הקדומה דומיננטית בה מאוד, והפריטים הכי חשובים ויקרי ערך מאלפי שנים של ציוויליזציה סינית נמצאים כיום בטייפה במוזיאון הארמון הלאומי, אשר מושך אליו המוני מבקרים מדי יום. עם זאת, התרבות הטייוואנית במובנים רבים היא גם בעלת נופך משלה, שונה מזה של סין היבשתית, ולצידה התרבויות השבטיות המרתקות שיישבו את האי לראשונה, שעדיין צובעות את האי בצבעים ייחודיים. השפעות התרבות המערבית והיפנית ניכרות אף הן ותורמות לנופך התרבותי המקומי.

מצבה המדיני של טייוואן ומעמדה הבינלאומי הם נושא מורכב ועדין. מבחינות רבות, טייוואן מתנהלת כמדינה לכל דבר. יש לה ממשלה שנבחרת בבחירות דמוקרטיות, מטבע משלה, דרכון, דגל, צבא והמנון. לצד כל זאת, טייוואן אינה חברה באו"ם, ומרבית מדינות העולם אינן מקיימות עימה קשרים דיפלומטיים רשמיים. 

טייוואן ממלאת תפקיד חיוני בכלכלה העולמית, במיוחד בתחום שרשרת האספקה ותעשיית השבבים. התלות הגוברת בשבבים מתוצרת טייוואן הפכה את האי לשחקן מרכזי בשוק הגלובלי ולמוקד עניין אסטרטגי עבור מדינות רבות אשר ממשיכות לקיים עימה שיתופי פעולה כלכליים וטכנולוגיים לא רשמיים. בדומה לרוב מדינות העולם, גם ישראל אינה מנהלת יחסים דיפלומטיים רשמיים עם טייוואן, אך קיימים משרדים כלכליים ותרבותיים הפועלים בתל אביב ובטייפה, והם משמשים גשר לשיתוף פעולה בתחומים כמו חדשנות טכנולוגית, מסחר, חינוך ותיירות. 

***

נחַתּי בטייוואן באוגוסט 2011. הגעתי בטיסה מסין, לאחר שייצגתי את ישראל בתחרות בינלאומית של נאומים בסינית, שנקראת Chinese Bridge. נבחרתי לייצג את ישראל בתחרות לאחר שזכיתי בתחרות נאומים ארצית. נרשמתי אליה במטרה להתגבר על פחד במה אשר היה לי מגיל צעיר. לא שיערתי בנפשי שאזכה ושאייצג את ישראל בתחרות העולמית.

לתחרות מגיעים נציגים מכל רחבי העולם, ובמשך שבועיים כולם משתתפים בתוכנית שמסובסדת על ידי ממשלת סין וכוללת מגוון טיולים, פעילויות ותכנים, הופעה בתוכנית טלוויזיה והצגת הנאום מול קהל של אלפי מאזינים.

הנאום שלי גולל סיפור של ידידות עמוקה שנרקמה ביני ובין זקן סיני שנהגתי לשכור ממנו אופניים בזמן שטיילתי בסין בקיץ 2010. בכל ערב, כאשר הייתי מחזירה לו את האופניים, הוא היה מזמין אותי לסלון ביתו באזור כיכר טיין־אן־מן בבייג'ין ומגולל בפניי את ההיסטוריה הסינית מבעד לעיניו – סיני שנולד בסוף שנות הארבעים של המאה העשרים.

במסגרת המשלחת סיפרתי לנציגים מכל רחבי העולם שאני מתכננת לטוס לטייוואן ולגור שם למשך שנה, וגם מייד אחרי התחרות, בטיול תרמילאי שערכתי באזורים שונים בסין, סיפרתי לכל אדם שנקרה בדרכי שבקרוב אטוס לטייוואן. כל מי שביקר בטייוואן הגיב בהתלהבות ואמר לי שזה מקום יפה להפליא, ושהאנשים בו מסבירי פנים.

בחור אוסטרלי גדול ממדים בשנות הארבעים לחייו שהכרתי ביונאן המליץ לי שכאשר אגיע לטייוואן, אבקש ממישהו מקומי שייקח אותי לאכול עוף צלוי. 

"עוף?" תהיתי. 

כן, העוף הצלוי הטעים ביותר שהוא אכל בחייו היה בטייוואן – ממולא בתערובת של צמחי מרפא סיניים, מתכון סודי שעובר במשפחה מדור לדור במסעדות אשר מתמחות במנה זו. הוא גם סיפר לי שבטייוואן אני חייבת לנסוע להרים ולפגוש את "אנשי ההרים" – בדיעבד הבנתי שהוא מתכוון לאנשי השבטים הטייוואניים, תושביו הראשונים של האי לפני ההגירה הסינית. הוא תיאר אותם כגבוהים מאוד, גבריים ושריריים. היה לו בן זוג כזה כשגר בטייוואן, בתקופה שלימד שם אנגלית. הוראת אנגלית היא מקצוע שמאמצים זרים רבים המגיעים לטייוואן ממדינות דוברות אנגלית כמו ארצות הברית, אוסטרליה ואנגליה. 

זוג סינים צעירים וחייכנים שעמדו לפניי בתור לטיסה לטייוואן מקונמינג, בירת יונאן, לא הפסיקו לדבר על מאכלי הרחוב המקומיים בטייוואן וסיפרו לי שזאת הסיבה שהם טסים לטייוואן – לאכול בשוקי הלילה. 

כל הדברים הללו גרמו לי להגיע אל האי המסתורי נרגשת ומלאת ציפייה.

כשנחַתִּי בטייוואן ויצאתי מנמל התעופה, הייתי המומה. לפני כל דבר אחר, מהחום והלחות. המחשבה הראשונה שעברה בראשי כשיצאתי מנמל התעופה הבינלאומי הייתה "איך אני אמורה לשרוד באקלים כזה במשך שנה שלמה?!" 

מעט לאחר מכן התאכזבתי לגלות שהטייוואנים לא מבינים את הסינית שלי, ושגם השפה הכתובה שונה מאוד מזו שלמדתי בארץ. הגעתי לטייוואן עם ביטחון עצמי גבוה כי הצטיינתי בלימודי סינית בארץ, אך האגו שלי התרסק כשהבנתי שהדרך תהיה ארוכה מאוד עד שאשלוט בשפה. 

***

שכרתי חדר בהוסטל ליד התחנה המרכזית של טייפה. קראו לו Happy Family והיו בו בני לאומים רבים. רובם היו קצת מוזרים לטעמי, אנשים שמצאו את עצמם בטייוואן, כל אחד מסיבותיו, כל אחד והסיפור שלו. עבורי זה היה סידור זמני – כמה ימים אחריי הגיע לטייוואן עמית, חברי ללימודים מאוניברסיטת חיפה אשר למד איתי בחוג ללימודי אסיה ובחוג לאנתרופולוגיה. בשנות הלימודים בארץ היינו חברים טובים ושמחנו לגלות ששנינו זכינו באותה מלגה. ביום שהודיעו לנו על הזכייה הלכנו לחגוג וסיכמנו שכאשר נחיה בטייוואן נשכור דירה יחד.

בהוסטל שבו לנו התארח גם בחור בשנות החמישים לחייו. הוא היה ממוצא חצי הודי, רבע יפני ורבע האקה – קבוצת נוודים מאזור גוּאַנְדוֹנְג. בגלל שהוא דיבר כמה שפות, הוא סייע בבתי משפט בתרגום ובייצוג יפנים והודים אשר הסתבכו בטייוואן. התיידדנו איתו, ובאחת השיחות שלנו על גג ההוסטל, בזמן ששתינו בירה מקומית, הוא שיתף אותי ואת עמית שאחותו נשואה לטייוואני ושבדיוק התפנתה להם דירה להשכרה. "הדירה הזאת לא בעיר טייפה אבל היא לא רחוקה, בעיר קִילוּנְג אשר סמוכה לאוקיינוס," הוא אמר. 

עמית ואני, שני חיפאים, התלהבנו לגור לא רחוק מהים. כך מצאנו את עצמנו חותמים על חוזה שכירות בדירה הראשונה שהוצעה לנו ובלי לחשוב יותר מדי. מה כבר יכול היה להשתבש בהרפתקה המשותפת שלנו? 

זאת הייתה דירה טייוואנית מסורתית. בשירותים היו מיני כפתורים שלא הכרתי, ומאחר שאני מאותגרת טכנולוגית ולא הצלחתי להבין מהי מטרתם, פחדתי ללכת לשירותים. בסלון היה מקדש מיניאטורי ובתוכו פסל של אל, שהיה מואר בשתי מנורות אדומות עשרים וארבע שעות ביממה. עמית אמר לי שבאחד הלילות הוא התעורר והלך לשירותים, וכשעינו צדה את האל עם האורות האדומים, הוא נבהל. לא היה לנו מושג איזה אל זה, ולמה דווקא הוא השתכן בסלון ביתנו.

התקשיתי להסתגל לטייוואן ולטייוואנים חדורי האמונות הטפלות. הדירה שלנו הייתה בעיר נמל וסמוכה לאוקיינוס, אבל כשרצינו לרדת לחוף המקומיים נחרדו והזהירו אותנו בתנועות ידיים נמרצות לא לרחוץ במים. כשיצאנו בערב, התרו בנו לא ללכת ברחוב בשעות הערב המאוחרות. תהיתי אם הדירה ששכרנו נמצאת באזור פשע. כשהסתובבתי ברחובות בשעות היום מצאתי שבכניסות לכל המסעדות, הבנקים, החנויות, הבתים, הקניונים – למעשה בכל פתח של מבנה כלשהו – עומד שולחן גדול ועליו חטיפים, אוכל מבושל וקטורת. ליד כל שולחן כזה היה כלי שנראה כמו פח, ואנשים הדליקו ניירות משונים וזרקו אותם בוערים לתוך הפח. העיר הייתה אפופת עשן וניחוחות קטורת. ובכל בוקר אנשים השקיעו מאמצים רבים בתחזוקת השולחנות הללו. 

ניסיתי להבין במה מדובר, אך לא ידעתי את מי לשאול. התהלכתי בתחושה שיש משהו שאני מחמיצה, שוודאי יש הסברים לכל מה שמתחולל, אבל ההסברים האלה גלויים לכולם מלבדי. 

לבסוף ניצלתי ביקור של בעלת הדירה, אחותו של הבחור שהכרנו בהוסטל שהגיעה אלינו עם בעלה הטייוואני וילדיה. שאלתי אותה במה מדובר. 

בגיחוך קל היא אמרה, "את לא יודעת שזהו חודש הרוחות?" 

כשהודיתי שלא, היא הסבירה שזה החודש השביעי של לוח השנה הסיני, שלרוב מקביל לאוגוסט בלוח השנה הלועזי. הטייוואנים מאמינים שבחודש הזה נפתחים שערי עולם המתים והרוחות מגיעות לעולם החיים ומסתובבות בינינו. אומנם אנחנו לא רואים אותן, אבל הן פה, רעבות מאוד, משוטטות בחוצות ומחפשות אוכל. כדי לא לעורר את כעסן, ומתוך מטרה לרצות אותן, נהוג להציב שולחנות עמוסים בכל טוב בכניסות לבתים ולמקומות ציבוריים, כדי להשביע את רעבונן. 

ככלל, בחודש הזה אנשים נזהרים באופן מיוחד בכל מעשיהם, כדי לא להכעיס רוח רפאים שתביא מזל רע למשפחה או לעסק. לפי האמונה העממית מסוכן לרחוץ בים בחודש הזה, שכן הרוחות עלולות להטביע את הרוחץ, על מנת להיוולד מחדש ולחזור לעולם החיים. הפחד הזה נובע מאמונה חזקה בגלגול נשמות, ולפיה יש מספר קבוע של נשמות אשר מתגלגלות לחיים ולמוות. כך שאם הרוח תטביע אדם חי, ייתכן שהנשמה תזכה להיוולד שוב. 

בדומה, נהוג להיזהר ולא לצאת החוצה בשעות המאוחרות של הלילה, כי בשעות הלילה הרוחות פעילות יותר, וכדאי להיות במקומות סגורים ומוגנים. יותר מכול נהוג להיזהר לגבי ילדים, שכן הרוחות נמשכות בעיקר לצעירים. 

בעלת הדירה, אשת עסקים שעסקה בייבוא אומנות בודהיסטית יקרת ערך מהודו לטייוואן, הסבירה לנו גם שאנחנו יכולים לשאול את האל שבסלון הדירה שאלות שמטרידות אותנו, ולבקש את עצתו. יש לנסח שאלות "כן ולא", ואז לזרוק על הרצפה שני כפיסי עץ אדומים בצורת חצי סהר. לפי האמונה המקומית זו דרך לתקשר עם האלים ולפי האופן שבו הם נופלים, מתבררת התשובה שהאל נתן לנו. 

"לכל סהר יש דופן שטוחה ודופן קמורה. אם סהר אחד נופל על צידו השטוח והאחר על צידו הקמור, המסר מהאל הוא 'כן'," היא הסבירה לנו ברצינות, תוך שהיא מוודאת שאנחנו מבינים את דקויות ההסבר. "צירוף כזה נקרא פה בניב המקומי הטייוואני שִׁינְג־בּוּאֵי (聖筊). לעומת זאת, אם שניהם נופלים על צידם השטוח, המסר מהאל הוא 'לא'. צירוף כזה נקרא יִין־בּוּאֵי (陰 筊). ואם שניהם נופלים על צידם הקמור – המשמעות היא שלא שאלת את השאלה הנכונה. צירוף כזה נקרא צ׳יוֹ־בּוּאֵי (笑筊)."

ניסיתי את זה בהתלהבות מייד אחרי שהיא סיימה עם ההסבר. באותם ימים לא הייתי בטוחה שזו הייתה בחירה נכונה לבוא לטייוואן. הכול עדיין נראה לי זר ומוזר, וניסיתי להבין איך אשרוד שנה במקום כזה. שאלתי "האם זה היה רעיון טוב להגיע לטייוואן?" וזרקתי את שני חצאי הסהר על הרצפה. 

בעלת הדירה, בעלה ושני ילדיהם צחקו כולם על האופן שבו שאלתי את השאלה וזרקתי את חצאי הסהר. עד היום אני מרגישה לפעמים שדברים מקומיים שאני עושה מצחיקים את הטייוואנים. הייתי קצת נבוכה שהם צחקו עליי, אבל לשמחתי, סהר אחד נפל על צידו השטוח והאחר על צידו הקמור. המסר שקיבלתי היה "כן"!

***

כל זה היה לפני יותר מעשור, וכעת אני יושבת בבית קפה טייוואני, מסביבי מדברים סינית, ובחלון נשקף מגדל טייפה 101 – אחד הבניינים הגבוהים בעולם. בו־בזמן אני שומעת מוזיקה ישראלית באוזניות, כותבת בעברית ומנסה לספר על החוויות הטייוואניות שלי לבני עמי, בני התרבות הישראלית. 

הספר הזה נולד מתוך תשוקה להוביל אתכם במסע לעברו השני של העולם, אל המקום שהפך להיות לי לבית שני; כפי שליוויתי מאות רבות של מטיילים בטייוואן, לטייל גם איתכם בין המראות, הריחות, הטעמים, המסורות, התרבות והנפש של טייוואן – המכונה "הלב של אסיה", אי שמרבית תושביו ממוצא סיני ותרבותו היא התרבות הסינית העתיקה, אך מבחינה תרבותית הוא התפצל מסין היבשתית לפני זמן רב והתפתח בנתיב משלו. מבחינות רבות, בטייוואן אפשר לחוות היבטים של התרבות הסינית כפי שהייתה טרם המהפכה הקומוניסטית, וזאת חוויה ייחודית ומרתקת. 

כבוגרת תואר ראשון בלימודי אסיה ואנתרופולוגיה ותואר שני בלימודי תרבות, ההסתכלות שלי על אנשים ותרבויות היא במובנים רבים בעיניים מחקריות, ואת התובנות שלי לגבי טייוואן אספתי גם מתוך היכרות אישית ושיחות עם טייוואנים רבים. יחד עם זאת, ספר זה הוא לא טקסט אקדמי על טייוואן ואינני מתיימרת להביא את הסיפור הטייוואני במלואו. ספר אחד גם לא יספיק לכך ממילא. קצרה היריעה מכדי להציג כאן את הקולות הרבים ואת התמונה התרבותית המורכבת שהיא טייוואן. אני מקווה ומאמינה שלפחות אצליח להעביר לכם חלק מהחוויה של חיים במקום מיוחד זה, ולהסביר חלק מהתופעות התרבותיות שקשה לפענח מנקודת מבט מערבית. 

עם זאת, אני לא רק אוביל אתכם למסע בטייוואן, אלא גם למסע בתוכי, בתוך זהות אישית שהיא "גם וגם" – גם ישראלית אשר גדלה בתרבות הים תיכונית החמה והספונטנית, וגם טייוואנית אשר חיה בתרבות המזרח אסיאתית המנומסת והמאופקת; גם אימא וגם בעלת עסק; גם אישה רציונלית והגיונית וגם מקבלת החלטות לפי הקולות הפנימיים של הלב והאינטואיציה; גם אוהבת את החיים רחוק וגם מתגעגעת עד כאב לישראל, למשפחה ולחברים מפעם; גם מתנהלת ביומיום בשפה הסינית וגם חושבת וחולמת בעברית; גם אנתרופולוגית החוקרת תרבות בעיניים ובכלים מחקריים וחיצוניים, וגם נפש אשר חיה, חווה ונושמת את התרבות מתוכה, ופתוחה להתנסות בה; גם אוהבת מסעות לעולמות רחוקים והרפתקאות לעבר הלא נודע, וגם, ובעיקר, אוהבת לחזור הביתה אל המוכר והידוע.

אשתף אתכם גם בסיפורים אינטימיים אשר נכתבו ביומן האישי שלי בשעות הקטנות של הלילה כשלא הצלחתי להירדם, לאורך השנים שבהן הפכתי מסטודנטית לאנתרופולוגיה ולימודי אסיה בחיפה לסטודנטית למנדרינית בטייפה, לאישה מערבית הנשואה לגבר אסיאתי, אם לשני ילדים מעורבים, בעלת עסק העוסק בגישור בין אנשים וגופים מתרבויות שונות בשלושה מישורים – התיירותי, העסקי והאקדמי. אספר לכם כיצד נראה חיזור טייוואני ומדוע בחרתי להינשא ולחיות בטייוואן; איך מצאתי את עצמי יולדת בטייוואן שני ילדים בהפרש של שנה זה מזה, ומהן המסורות המקומיות הקשורות בלידת תינוק והמעבר לאימהות; מהו אחד הפריטים הראשונים שקנינו לסלון שלנו כשעברנו לגור יחד, ואיך עד היום הוא עוזר לי לשרוד רחוק מהבית ובתרבות כל כך שונה. אשתף אתכם במצבים מאתגרים ומוזרים, למשל איך אני חיה במקום שבו אין נעליים וחזיות במידה שלי, איך קורה שנשים בנות שלושה דורות – אימי, חמותי, אני ובתי – יושבות על מיטה אחת ולא יכולות לתקשר זו עם זו במילים; איך ברגעי משבר מבקשים חיבוק מאנשים שלא נוטים לחבק וזקוקים להנחיות מדויקות כיצד מחבקים; איך רקמתי חברויות עמוקות עם אנשים שאני אף פעם לא לגמרי בטוחה אם הם מבינים אותי ואת ההומור שלי; ומה לימדה אותי סבתא בשבט מקומי עמוק בהרים הגבוהים של טייוואן על אהבה וזוגיות.

אני מקווה שדרך הספר תזכו לא רק להכיר עולם שונה ומרוחק ותוסיפו יעד חדש לראש רשימת יעדי הטיול שלכם, אלא גם תקבלו השראה ליישב את הסתירות הפנימיות בחייכם הקשורות ליופי ולקסם לעומת הקושי והאתגר שיש בחיים שהם לא פה ולא שם, שהם "גם וגם". הרי במידה כזו או אחרת, כאלה הם החיים של כולנו.

כולי תקווה שתמצאו עניין בספר זה, ושההפלגה למחוז אקזוטי ומרוחק תפתח לכם צוהר לא רק לטייוואן, אלא גם לנקודת מבט ולהתבוננות שונה ומחודשת על אנשים, תרבויות ותפיסות עולם.

קישור לתמיכה בהדסטראט למימון הספר:

https://headstart.co.il/project/84294

לקריאה נוספת: