אוטונומיה להלכה ואוטונומיה למעשה
רותם קליגר כותבת #סמלי_מפתח ולכבוד חג החירות: אוטונומיה להלכה ואוטונומיה למעשה בעקבות זיגמונט באומן:
בעבר זהותו של אדם הייתה נקבעת קודם כל לפי תפקידו. גם ברמה המקצועית והכלכלית – מלכה הייתה נולדת לחיות כמלכה ואיכר נולד לחיות כאיכר. וגם בחיים הפרטיים – המבנה החברתי היה ברור וסדור וכך לכל פרט היה את תפקידו-עליו לא ניתן היה לערער-במערכת החברתית, אבא מילא את תפקידו כאבא וסבתא את תפקידה כסבתא. זהותם והתנהגותם של אנשים נגזרו במידה רבה מאוד מהתפקיד הקהילתי הברור שהם מילאו. הם לא היו צריכים וגם לא יכלו לדמיין אפשרות של גיבוש זהות אחרת. רעיונות של שיפור עצמי, מיתוג עצמי (personal branding) ובניית עצמי לא היו רלוונטים עבורם. באומן טוען כי בני אדם היו "נולדים לתוך זהותם", לתוך זהות נתונה וידועה מראש. לעומת זאת, הוא מסביר שבחיים המודרניים הזהות הופכת מ"נתונה" ל"משימה". עלינו לחפש ולמצוא אותה, לדייק, לתקן, לפקח, לנטר, לנהל ובעיקר לשפר אותה ללא הרף. את הפער הזה הוא מתאר בעזרת המונחים: "אוטונומיה להלכה" (דה יורה) לעומת "אוטונומיה למעשה" (דה פקטו).
"אוטונומיה להלכה", משמעה שהאחריות או המשימה לגלות את עצמך, ליצור ולגבש את זהותך בעידן המודרני – מוטלת עליך בלבד. אם תצליח או תכשל, אם תמצא את עצמך בלופ אינסופי של התנסויות שונות שאף אחת מהן לא תשביע אותך. אם נסיבות חייך יעלו קשיים כלכליים או חלילה תאלץ לטפל בבן משפחה חולה או תיקלע למשבר נפשי – זה על כתפיך בלבד. אתה אינדיבידואל ויש לך אוטונומיה. אם אתה חולה – כנראה לא הקפדת על משטר תזונה בריא. אם אתה לא מוצא עבודה – סימן שלא התכוננת מספיק לראיון הקבלה. אם אין לך חברים – כנראה שלא למדת כמו שצריך כיצד לנהל את רגשותיך ולהיות אדיב ומנומס. כביכול, אינך כפוף לאף שליט חיצוני. משימת חייך, פרויקט חייך – הוא אתה, ואם אתה נכשל בו זאת אשמתך, שהרי היית חופשי להצליח.
להבדיל, "אוטונומיה למעשה", משמעה מידת היכולת האמיתית שלך לשנות את מיקומך החברתי, לבחור בחירות באופן עצמאי, ולממש את החופש, את האוטונומיה שהחיים המודרניים הבטיחו לך. פה הסיפור מסתבך. כי בניגוד ליציאת מצריים במסגרתה ברור מאוד מי השליט הרשע ומדוע העבדים מבקשים ממנו את חירותם, במציאות המודרנית יותר קשה להצביע על מקור הכוח שפועל עלינו ומקשה עלינו (למרות הבטחות של גורואים רבים) להגיע לנחלה – למצוא את עצמנו ולשמוח בחלקנו. במילים אחרות – אם כולנו כל כך חופשיים, למה בכל זאת אנחנו מרגישים כלואים, מרוסנים וחרדים, מנותקים מעצמנו ורחוקים יותר מתמיד מהיכולת להגדרה עצמית אמיתית?
יש לכך סיבות רבות (להרחבה קראו את הספר הנפלא של באומן – מודרניות נזילה), אולם אתמקד באחת מהן. נקרא לה – פרדוקס הביטחון בחופש. ככל שאדם בטוח יותר שהוא חופשי ואין שום השפעה חיצונית שכובלת אותו, כך קל יותר להשפיע על בחירותיו בעזרת מניפולציות שונות. כשהמרחב הציבורי מעוצב בידי טובי הפרסומאים ותאגידי ענק ששופכים מיליונים על מנת לעודד צרכנות, וכאשר המרחב הדיגיטלי מעוצב על ידי טובי המתכנתים ומנוהל עם אלגוריתמים מתוחכמים כדי לעודד שימוש יתר (והתמכרות) ברשתות החברתיות ובאפליקציות שונות – הפרט לא באמת חופשי להתנגד לכך. הוא חושב שהוא חופשי (מה מונע ממנו להניח את הטלפון בצד או לפרוש ממירוץ העכברים ולקנות פחות בגדים וגדג'טים?), אבל כמו שלמדנו מעלה – הוא חופשי להלכה, ולא למעשה.
במילותיו של באומן: "המצב החדש אינו שונה מזה שהביא את בני ישראל למרוד במצרים המשעבדים ולצאת מארצם. 'ויציוו פרעה ביום ההוא את הנוגשים בעם ואת שוטריו לאמור: לא תאסיפון לתת תבן לעם ללבן הלבנים כתמול שלשום הם ילכו וקוששו להם תבן' (שמות ה' 7)'. כשהנוגשים והשוטרים מציינים באוזני פרעה שאי אפשר ללבן לבנים כהלכה בלי שיספקו להם תבן, ומדבריהם משתמע שפרעה דורש את הבלתי אפשרי, הוא מטיל עליהם את האחריות לכישלון: 'נרפים אתם, נרפים'. כיום אין פרעונים הדורשים מן המשגיחים להלקות את העצלים, אפילו ההלקאה הפכה לעניין של עשה זאת בעצמך והוחלפה ב-הלקאה עצמית".
כלומר, הציפיה להתמודד עם תלאות החיים, כל אחד לבדו, ללא קהילה, ללא אחריות שלטונית, ללא יציבות, הכלה ועיגון של מצוקות הפרט במבנה החברתי היא דרישה של הבלתי אפשרי. ואם זה לא מספיק, גם אין מקור כוח ברור, מובהק ורשע כמו פרעה אליו ניתן לתעל את כוח ההתנגדות. אל מי אנשים יכולים לבוא בטענות כאשר הם חופשיים וחיים בדמוקרטיה, אם לא לעצמם בלבד? ולכן – למעשה – הם לא חופשיים אלא אם ימצאו את הדרך לשוב ולהתאחד. לצאת כל אחד מבדידותו שלו, להתלכד, לא על מנת לצמצם את חופש הבחירה (כפי שהיה בחיים הפרה-מודרניים), אלא על מנת להרחיב את החירות האמיתית, שיכולה לצמוח רק כשאנשים שותפים זה לזה.