פרשת תרומה – על מקור האלטרואיזם:
אריאל כנפו-נעם על פרשת 'תרומה' ומדוע אנשים פועלים באלטרואיזם? בעזרת תאוריות הערכים של שוורץ ועל בסיס מחקרים עדכנים בתחום, מראה כנפו-נעם את המתח הערכי בין פתיחות לשינוי לבין שמרנות, בין נורמות חברתיות לבין דחף פנימי.
פרשת "תרומה" אינה עוסקת כלל בהורות. היא מהווה רשימה ארוכה ומפורטת של כלי המשכן עם הוראות לבנייתם. ועם זאת, הפתיח של הפרשה עוסק להרף עין בשאלה פסיכולוגית וערכית רבת משמעות. השאלה הזו נוגעת בנקודת המפגש של שני מימדי הערכים המרכזיים שנמצאים במחקר.
האל מצווה את משה: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה. מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי". כבר העירו לפני על התמיהה שמעלה הפסוק. וכי אפשר לצוות על תרומה? האם זה לא פרדוקסאלי לתבוע מאנשים להראות נדיבות לב?
פילוסופים, כלכלנים וביולוגים עסקו רבות במקורה של הנדיבות. האם יש אלטרואיזם טהור? האם אנשים הם אכן נדיבי לב או שמא הם אנוכיים, וכל מה שאנחנו רואים כהתנהגות עזרה ושיתוף אינו מעיד אלא על ציות לנורמות חברתיות?
התשובה, כרגיל, מורכבת. די קשה להראות אלטרואיזם טהור. אפילו לגבי דוגמאות קיצוניות, כמו אשה שרצה לבית בוער להציל מישהו שאינה מכירה, או מישהו שתורם כליה לזר, יטענו חלק מהפילוסופים שגם כאן העוזר מרוויח, אם לא סיפוק פסיכולוגי אזי תהילה שלאחר מעשה או אף לאחר המוות.
מחקרים בפסיכולוגיה חברתית והתפתחותית העלו כמה תובנות מעניינות: לפחות חלק מהאנשים עוזרים לזולת גם כשהם לא מצפים לתמורה ואפילו אם אחרים לא יודעים שהם עוזרים. עזרה כזו במקרים רבים קשורה באמפתיה, שדיברנו עליה כאן. אולי הממצא הכי מעניין כאן נוגע בתגמול וציפיות. במחקרו של לפר משנות ה70, כאשר ילדים קיבלו פרס עבור התנהגות, גדל הסיכוי שיעשו אותה. אולם כאשר הוסר הפרס, ירד הסיכוי להתנהגות. כך, במחקר של ורנקן וטומסלו על פעוטות, נתנו להם תגמול על מנת לעזור לזולת. ואולם, כאשר הוסר הפרס, אותם ילדים עזרו *פחות* מילדים אחרים. ההסבר המקובל הוא שלמדו שעזרה צריכה להיות מתוגמלת, ולכן לא עזרו מסיבות "פנימיות" ברגע שהוסר התגמול.
למרות שקל לנו לדמיין את חשיבותן של העזרה לזולת והנדיבות, יש יתרונות מובנים גם לדאגה לעצמי. לכן, כפי שמראים מחקריו של שלום שוורץ, בכל חברה אנושית שנחקרה קיים מימד ערכי שמנגיד את שתי המוטיבציות האלה: מחד, ערכי התעלות מעל העצמי (כמו החשיבות של נדיבות), ומאידך ערכי קידום העצמי כמו הישגיות וכח. סדרה ארוכה של מחקרים מראה שערכים של התעלות מעל העצמי קשורים, שלא במפתיע, לעזרה ושיתוף עם הזולת. מולם, ערכי קידום העצמי ובעיקר כח, קשורים שלילית לעזרה לזולת.
במחקר בהובלת ליאור אברמזון שערכנו במעבדה הפתוחה על שם נעם במוזיאון המדע בירושלים, ילדים שערכי נדיבות היו חשובים להם נטו לחלוק יותר שוקולד עם ילד שלא הכירו. ואולם במצב שבו לא היתה עלות מבחנתם למתן שוקולד, וככל הנראה היתה נורמה חזקה של שיתוף, הקשר עם ערכי נדיבות היה חלש יותר (לתיאור תיאורית הערכים ומחקר השוקולד ראו כאן). כלומר, בשביל להבין התנהגות נדיבה צריך לחשוב גם על ההתחשבות שלנו בכללים ונורמות חברתיות. נטיה זו מגולמת במימד הערכים השני שתיאר שוורץ: פתיחות לשינוי (אוטונומיה, חיפוש גירויים ורגושים) מול שמרנות (ביטחון, מסורת וקונפורמיות). מחקר בהובלת ד"ר מיה בניש ויסמן הראה שהקשר בין ערכים אלה להתנהגות פרו-חברתית הוא תלוי-גיל: ילדים צעירים , אבל לא ילדים גדולים יותר, היו יותר פרו-חברתיים ככל שהיו שמרנים. מסקנה אפשרית, שכדאי לבדוק במחקרי המשך, היא שאצל ילדים צעירים יש יותר חשיבות לתפקידו של חיזוק חיצוני בבחירה לעזור לאחרים.
שני מימדי הערכים נפגשים גם בספרו של נעם "הדרך הנכונה", שאותו אנו מקווים להוציא לאור בקרוב (עדיין ניתן להצטרף לפרוייקט הוצאת הספר ). אריאסון, נער צעיר שנועד לגדולה, יוצא בדרכו להשיג את המלוכה. במסעו הוא מגיע לעיר ובה שלושה נהרות, שלכל אחד מהם מאפיינים אחרים ורמת סיכון שונה. בתיאור שלושת הנהרות נעם התייחס למימד הפתיחות לשינוי מול שמרנות: "הביט הוא ב3 הספינות. אחת תביא אותו במהירות, אבל סביר שתטבע. השניה תביא אותו מהר, אבל תיסחף בזרם. האחרונה תביא אותו באטיות אבל בבטחה." היתרון של הדרכים המסוכנות יותר הוא בהגעה מהירה, וחסרונן הוא בסיכויי הצלחה קטנים יותר. לא לחינם המימד המנגיד ערכי פתיחות לשינוי מול שמרנות נמצא בכל חברה אנושית שנחקרה – היתרונות והחסרונות המובנים בכל קצה של המימד דורשים מאיתנו לבחור נקודה על הרצף שבין שמרנות לפתיחות.
רק כשהתחלתי לעבוד על הפוסט הזה, ובגלל שאני חושב הרבה על הספר של נעם בימים אלה, הבנתי שנעם הציב בפני הקורא את מימד הערכים השני: קידום העצמי מול התעלות מעל העצמי. כדי להגיע לבחירה, אריאסון מתייעץ ראשית עם שלושת הספנים משלוש הסירות, ואז עם שלושה עוברי אורח. כל אחד מהספנים מקווה שהוא יבחר בספינתו ומסביר את יתרונותיה(קידום העצמי) ומצד שני עזרתם של עוברי האורח מבוססת על דאגה לזולת מפני שהם נטולי אינטרסים. הם דואגים לאריאסון ומסבירים לו מה יכול לעזור לו ולקדם אותו בדרך אל ייעודו. וכך, אומר לו הסוחר: "אני את יעודי שלי מצאתי, אבל רק בגלל שלא הגעתי ליעד."
השילוב שבין שמרנות ופתיחות, בין דאגה לזולת ודאגה לעצמי, יוצר את עושר הערכים המאפיין את ההבדלים בינינו. יש מי שתורם למשכן מתוך שמרנות – מילוי אחרי ציפיות חברתיות, ויש מי שתורם מתוך נדבת לב.
פורסם לראשונה ב 28 בפברואר ·
על ספר הדרך הנכונה של נעם