הורות מקראית

אריאל כנפו-נעם על פרשת יתרו, על קבלת עשרת הדברות, ועל הקשר בין כבוד לאהבה בדיבר "כבד את אביך ואת אימך". דרך מחקרים על ערכים בתרבויות שונות ובחינת סגנונות הורות, כנפו-נעם מנסה להבין את המשמעות הפסיכולוגית והסוציולוגית של הציווי לכבד את ההורים.

—

במעמד הנשגב ביותר שניתן להעלות על הדעת, עת האל בכבודו ובעצמו מדבר אל העם שהוציא ממצרים, מצטווים בני ישראל "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ". זהו אולי האירוע החשוב ביותר במקרא, שבו העם מקבל מצד אחד את עקרונות המונותאיזם, ומצד שני את עקרונות המוסר האוניברסלי – "לֹא תִּרְצָח, לֹא תִּנְאָף, לֹא תִּגְנֹב, לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר". ובין המצוות המרכזיות האלה מסתתר ציווי שהוא לכאורה מובן מאליו, לכבד את הורינו.

אפשר להציע שהתורה מצווה על מה שאינו טבעי לטבע האדם. הרי אין צורך לדרוש מאנשים לעשות את מה שהם ממילא רוצים ומתכוונים לעשות מטבעם. וכך, אם מובן מאליו שצריך לכבד את אלוהים, התורה מצווה לאהוב אותו. באופן מקביל, אם טבעי ומובן מאליו לאדם לאהוב את הוריו, יש צורך להורות על מתן כבוד להורים (ותודה לחגית ברטוב שממנה שמעתי את הרעיון). כלומר, לא מובן מאליו שצריך לכבד את ההורים.

פרופ' שלום שוורץ ואני חקרנו את הערכים של מתבגרים בני 19-14 מ-27 קבוצות תרבותיות ברחבי העולם. אחד הערכים, "כבוד להורים ולזקנים", מוכר במספר רב של תרבויות כחלק מערכי קונפורמיות, ערכים שהמוטיבציה הבסיסית שלהם היא לשמר את הסדר החברתי (ציות, משמעת עצמית, נימוס). הערך הוא בעל חשיבות בכל התרבויות שנחקרו, ובכולן הוא נתפס בממוצע כ"חשוב" עד "חשוב מאוד".

אך היו גם הבדלים תרבותיים משמעותיים, שמראים שהחשיבות של כבוד להורים אינה אוניברסלית. מתבגרים מהמערב וממזרח אירופה החשיבו את הערך הזה פחות ממתבגרים מהמזרח הרחוק או מאפריקה (ראו תרשים). בישראל, 10% מהמתבגרים היהודים ילידי הארץ הגדירו את הערך הזה כבעל חשיבות עליונה, זאת לעומת 36% מהמתבגרים הערבים בישראל, ו-51% מהמתבגרים ממוצא אתיופי!

מצד ההורים, לא כולם מצפים שיכבדו אותם באותה מידה. יש פה מוטיבציות מנוגדות. הצורך לדאוג לילדים, האהבה שההורים מרגישים כלפיהם, עומדים במקרים מסוימים בסתירה לרצון להשפיע על התנהגות הילד ולפעמים לא רק לתת לו, אלא גם לדרוש ולקבל ממנו.

הפסיכולוגית דיאנה באומרינד אפיינה ארבעה סגנונות הורות שונים במחקריה. שניים מהסגנונות נמוכים במידת השליטה שלהם בילד ובניסיון להשפיע עליו – הסגנון המזניח והסגנון המפנק. מולם, שני סגנונות הורות דורשניים הם הסגנון הסמכותי והאוטוקרטי (שנקרא לפעמים, למרבה הבלבול, סמכותני). בעוד ההורות הסמכותית מאופיינת בחום רב והיענות לצרכי הילד, ההורות האוטוקרטית מאופיינת בציפייה להסכמה של הילד מעצם היותו ילד, מעצם הבדלי הסטטוס בין ההורה לילד.
וכך, ההורה הסמכותי מסביר את הרציונל לציפיות שלו, ואילו ההורה האוטוקרטי יכול להגיד "כי ככה אמרתי". ההורה הסמכותי רואה את הילד כשווה אליו יחסית ומנסה לבנות את הקשר על בסיס קבלה, אהבה וכבוד הדדי, ואילו ההורה האוטוקרטי מצפה שהכבוד יופנה כלפיו.

מחקרים רבים הראו שיש יתרונות מסוימים להורות אוטוקרטית (ביחס להורות מזניחה או מפנקת) – למשל, ילדיהם של הורים אוטקרטיים נוטים פחות להסתבך בשימוש בסמים. אך הבעיה בהורות אוטוקרטית שהיא תלויה ביכולת של הורים לפקח, להעניש ולתגמל. לעומת זאת, כאשר ההורה הסמכותי מסביר את הכללים שהוא קובע עבור הילד, הוא מגדיל את הסיכוי שהילד יפנים את הכללים האלה. אכן, להורות סמכותית קשרים חיוביים עם הסתגלות של ילדים ומתבגרים. כלומר, ההורות המתבססת על דרישה לכבוד מצליחה פחות מזו שמתבססת על כבוד הדדי וחום בין-אישי.

עם זאת, צריך לציין שתי בעיות עם המסקנה הזו. האחת, שבה דנתי כאן בעבר, נוגעת לסיבתיות: קל יותר להיות הורה סמכותי מאשר הורה אוטוקרטי כשהילד מתנהג כמו שרצית, וההורה לא מרגיש בצורך להטיל הגבלות. אולי ההורה נהיה סמכותי דווקא בגלל שיש לו ילד שמסתגל, ונהיה אוטוקרטי כשהילד מתנהג בצורה בעייתית? המגבלה השניה נוגעת לתרבות. רוב המחקרים האלה נעשו במערב. כאשר חקרנו חברה לא-מערבית (במשפחות של יוצאי בריה"מ, פחות מעשור אחרי שעלו ארצה) מצאנו שהקשרים השליליים בין הורות אוטוקרטית ליחס חיובי של ילדים להוריהם, חלשים יותר. מחקרים נוספים, למשל במזרח אסיה, הראו שהורות אוטקרטית נתפסת כפחות שלילית בהקשרים תרבותיים לא-מערביים. אחת האפשרויות היא שההורות האוטוקרטית נתפסת כחיובית יותר בתרבויות שמחשיבות כיבוד הורים יותר מתרבויות אחרות.

וכאן נשאלת השאלה האם באמת יחסים של אהבה וכבוד הם בלתי תלויים זה בזה? כדאי לשים לב להגדרה של הורה סמכותי, הסגנון שלרוב נתפס כמצליח ביותר. ההורה הסמכותי לא מוותר על הרצון להשפיע על התנהגותו של הילד, וגם לא על הציפיה מהילד שיכבד אותו. הדרך של ההורה הסמכותי להשפיע היא בחשיבה על היכולות והצרכים של הילד, והכבוד שההורה הסמכותי דורש הוא חלק ממערכת של כבוד הדדי.

נחשוב רגע על הסיפא של הפסוק: " כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.". רבים ציינו שזהו אחד המקרים הבודדים שהתורה מציינת את שכרה של מצווה. דרך אחרת להסתכל על הפסוק היא כתיאור של תהליך חברתי. כבוד הדדי בין הורים לילדיהם מאפשר שימור של יחסים טובים בין הדורות, לאורך שנים. הילד שמכבד היום את הוריו הוא ההורה שאותו יכבדו בדור הבא, אם יזכה וחייו יאריכו על האדמה.

מחשבה נוספת:
והאם יש צורך אוניברסלי של ילדים לאהוב, או לכבד, את הוריהם?

—

אריאל כנפו-נעם הוא פרופסור לפסיכולוגיה ההתפתחותית במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים המתמחה בהתפתחות הבדלים בין-אישיים באמפתיה, התנהגות פרו-חברתית והתפתחות ערכים, מתוך התמקדות בהשפעות של תורשה והורות על התפתחות ילדים ובהשפעה של ילדים על הוריהם.