"> טובת הילד? – על יעוד, רצון והפער בינהם – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

טובת הילד? – על יעוד, רצון והפער בינהם

אריאל כנפו-נעם על פרשת שמות והייעוד של משה, של ירמיהו, איך יודעים אם מישהו הגשים את יעדו ועל ההבדל בין יעוד לרצון

מה קורה כשההורים רוצים עבור הילד את "טובתו", אבל לילד/ה חלומות אחרים? את הטור הפעם הייתי רוצה להקדיש פחות לנושא של הורות ויותר לנושא של יעוד. פרשת שמות מספרת לנו איך משה נועד לגדולה מהרגע הראשון. מתחילת הספר אנחנו רואים איך גורלו מובטח מראש  - תולדות משפחתו מסופרים בפרוטרוט מיוחד. סיפור לידתו, שסביר שהיה עצוב וקשה כמו של כל שאר ילדי ישראל באותם ימים, מובא גם הוא לפרטיו וכך גם גבורתן של אמו ושל אחותו. יש משהו מיוחד בילד הזה. ואת זה כולנו רואים, אולי אפילו בת פרעה שלוקחת אותו אליה ומגדלת אותו. משה מהרגע הראשון אינו אדם רגיל. יש לו מצפון מוסרי מרשים. הוא מכה את המצרי כדי להגן על העברי, מנסה להפריד בין שני עברים נצים, ומגן על בנות יתרו. אבל אילו הדבר היה תלוי בו הוא היה נשאר רועה צאן כמו אבותיו לפניו, אף כי גדל בארמון מפנק.

רק קרוב לגיל שמונים נפגש משה עם יעודו, אבל הוא מסרב ללכת. האל בכבודו ובעצמו מנסה לשכנע אותו באותות ומופתים אך ללא הועיל, עד שאלוהים ממש מתרגז ומציע להוסיף את אהרון לצוות. משה נעתר בלי רצון, אך כנראה עדיין הולך שלא בלב שלם. וכך, במשך כל הקריירה המנהיגותית שלו הוא מסרב לקבל עד הסוף את יעודו "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה? לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי?".

 בצורה דומה מספרת לנו הפטרת שמות (שקוראים הספרדים) על ירמיהו שמסרב לקבל עליו את יעודו כנביא. גם עבורו זהו יעוד מלידה: "בְּטֶרֶם אצורך בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ, וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ. נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ". ירמיהו עומד ומתווכח אך ללא הועיל. הוא זה שיאלץ לנזוף בבני ירושלים ולספר להם על חורבנם המתקרב. בסופו של דבר, כמו שקורה הרבה בשיחה בין הורים שרוצים שהילד/ה ימשיך לעבוד במשרד עורכי הדין שלהם במקום שיהיו ציירת או זמר, ההורה (האל במקרה הזה) מצליח לכפות את דעתו.  

מה קובע את מה מידת ההצלחה של מישהו בבחירת יעודו? האם זו רמת הביצוע – להיות טוב מהאחרים? משה וירמיהו היו בהחלט נביאים מרשימים. אולי מדובר בתחושת האותנטיות שאדם מרגיש בעקבות הבחירות שלו? מחקרים בתיאורית ההכוונה העצמית מראים כי כאשר אנשים מבצעים משימה מסיבות פנימיות, כלומר שהם מאמינים במשימה, הם יכולים להצליח יותר ובוודאי מרוצים יותר. במובן זה לא שפר על ירמיהו ומשה גורלם. הם אמנם ביצעו את המשימה היטב, אך ללא סיפוק. ב-40 שנות קריירה כמנהיג למשה לא היה כמעט רגע אחד של נחת, ופעם אחר פעם הוא מביע את חרטתו על זה שלקח עליו את המשימה. כך גם ירמיהו, שידע שהוא נולד להיות נביא: "אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ. יוֹם אֲשֶׁר יְלָדַתְנִי אִמִּי, אַל יְהִי בָרוּךְ."

Image result for הדרך הנכונה נעם כנפו

וזה מחזיר אותי לדיון מרתק שהיה לנו באוניברסיטה על הספר של נעם "הדרך הנכונה", ועל המשפט שאומר הספן לגיבור הספר, אריאסון: "אם אתה רוצה להגיע אל ייעודך, בחר בדרך הבטוחה. אם לא,  ייעודך לא יהיה מה שרצית". תוך כדי שדיברנו על הספר, הבנתי פתאום למה נעם מתכוון לגבי ההבדל בין יעוד לרצון. גיבור הספר לא בהכרח רוצה להיות מלך  - הוא נועד להיות מלך. כך גם משה וירמיהו (ויונה). האפשרות שאדם ירגיש שהוא לא רוצה לעשות את מה שהוא נועד לו, או שייעודו הוא משהו שאינו רוצה, מוזרה לנו. הפער בין רצון ליעוד, לא מובן מאליו כי מקובל בחברה המערבית האינדיבידואליסטית לראות את הבחירה כדבר שהופך אותנו למרוצים יותר. האם אפשר למלא את הייעוד שלנו ועדיין לא להיות מרוצים מהבחירה?

בתמונה הראשית , "הסנה הבוער" מאת חי כנפו