הורות מקראית

עשרים שנה נמחקו מתולדות חייו של יעקב. אחרי שנמכר יוסף למצרים איננו שומעים יותר על האיש, גם לא כאשר מתרחשים דברים דרמטיים במשפחתו, כמו פרשת תמר. "בראשית" חוזר לספר על יעקב רק בשנות הרעב. כלומר, יעקב היזם והמתוכנן, שברח פעמיים מארץ לארץ, שהצליח לבנות את עצמו כלכלית מאפס, שתמיד דאג לחלק את הסיכונים וחשב קדימה, פתאום הופך לשחקן פאסיבי. מה עבר על יעקב באותן שנים?

בעבר נהגו בטיפול פסיכולוגי עם הורים שכולים לנסות לעזור להם "לוותר" על מערכת היחסית הרגשית עם הילד שאבד. אך כאשר הורים מאבדים את ילדיהם, הם נשארים עם זכרם לתמיד. ההכרה שתהליך האבלות הוא מתמשך, לאורך כל החיים, הביאה לכך שהיום מעודדים הורים שכולים להמשיך בקשר הרגשי עם ילדיהם, לא "לשחרר", ובמקום להעלים את הכאב מנסים לתת מקום לצער ולתמוך בהורה באבלו – לשמר את הזכרונות ולחשוב על החיים קדימה.

המצב מורכב עוד יותר כאשר לא ברור גורלו של הילד – האם הוא עדיין בחיים? מחקר אמריקאי ראיין הורים שאיבדו את ילדיהם – ברצח או בחטיפה. הניתוח זיהה כי שתי הקבוצות הראו ביטויים דומים של אבדן ושכול והשתמשו באסטרטגיות התמודדות דומות כל עוד האובדן היה דו-משמעי, כל עוד לא הגיעו להבנה סופית שהילד/ה לא יחזור. אך מה שקבע את אופן ההתמודדות היה המועד שבו התבררה סופית עובדת מותו של הילד. רק אז יכלו ההורים לעבור משלב של חרדה ואי-ודאות לשלב שבו יכלו להתחיל להתאבל ולנסות להתמודד עם מותו של ילדם.

כמו אותם הורים שילדיהם נחטפו, יעקב התענה עשרים ושתים שנה במחשבות לגבי גורלו של בנו האהוב. לכאורה קיבל את ההסבר של בניו האחרים: "חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ! טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף! וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו, וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו, וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים. וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם. וַיֹּאמֶר: כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה, וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו." אבל נראה שהספק המשיך לאכול אותו. כששמעון נעצר במצרים, משתמש יעקב באותה מילה כדי לתאר את העדרו ואת העדר יוסף: "אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם! יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ", ואולי, בתחילת דבריו, אף רומז לבניו שהוא חושד בהם.

לא במקרה יעקב נעלם בכל אותן עשרים ושתים שנה. הוא היה עסוק באבל לא-מעובד. ובמקרה שלו, אפילו לא היתה לו עדות חותכת שיוסף מת – מלבד כתנת פסים מגואלת בדם. יעקב היטלטל בין חשש לתקווה בכל אותן שנים. וכך גם הגיב כששמע על כך שיוסף חי. הבנים לא סיפרו בתחילה ליעקב שהם אלה שגרמו להעלמו של יוסף. הם רק דיווחו: "עוֹד יוֹסֵף חַי, וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם". יעקב לא יודע היכן לשים את עצמו. מצד אחד אלה החדשות הכי נפלאות שיכול היה לקוות להן. מצד שני, יש בו צד שפוחד להפגע שוב: "וַיָּפָג לִבּוֹ".יעקב גם לא מאמין לבניו, אולי מפני שהוא חושד בהם כבר עשרים שנה. רק כאשר הוא מקבל עדות חותכת הוא משתכנע. הם מספרים לו, עכשיו בכנות, על המפגש עם יוסף. אולי גם מתוודים על הפשע שביצעו: "וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם. וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ, וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם." יעקב, סוף-סוף, שב לחיים.

בתמונה: Giovanni Andrea de Ferrari, כתנת הפסים של יוסף מובאת אל יעקב.

לקריאה נוספת:

Davies, R. (2004). New understandings of parental grief: Literature review. Journal of advanced nursing, 46(5), 506-513.