הורות מקראית

אריאל כנפו-נעם על פרשת ׳וישלח׳ והמפגש בין יעקב ועשו. על טקטיקות ההשייה של יעקב על מנת לשלוט במצב, תיאורית ההשקעה ההורית והרציונלית המוגבלת של יעקוב כלפי משפחתו

אחרי 20 שנה בניכר, חוזר יעקב לארץ מולדתו. הוא נחלץ זה עתה מציפורני חמיו-דודו, לבן, אך יודע שבכנען מחכה לו סכנה גדולה יותר. אחיו עשיו, שכועס עליו, ואולי עדיין רוצה להרוג אותו, על כך שלקח לו את ברכת יצחק.

יעקב נוקט בשלוש אסטרטגיות. האחת, להעביר את המצב לשליטתו. יעקב תמיד היה מתוכנן – כך השיג את הבכורה מאחיו, כך השיג צאן מלבן שניסה לרמות אותו. לכן, הוא מעדיף להודיע ביוזמתו לעשיו על שובו לארץ כנען, כדי לשלוט במצב, במקום שעשיו יפתיע אותו. האסטרטגיה השניה היא לפצל את ההשקעה שלו, ובכך להקטין את האבדן האפשרי, כפי שאתאר בהמשך, והשלישית היא השהיה.

בניגוד לתאום שלו, יעקב המתוכנן, המתמיד, יכול לחכות. הוא מכיר את עשיו הטמפרמנטלי, ויודע שהסבלנות אינה הצד החזק של אחיו. לכן הוא דואג להשהות את המפגש ככל האפשר. הוא מכין מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו, 5 מינים של מקנה (עזים, כבשים, גמלים, פרות, וחמורים), ודואג לרווח ביניהם: "וַיִּתֵּן בְּיַד עֲבָדָיו עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ. וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו: עִבְרוּ לְפָנַי, וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר. וַיְצַו אֶת הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר: כִּי יִפְגָּשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי, וִשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר לְמִי אַתָּה.. וְאָמַרְתָ:ּ לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב, מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו, וְהִנֵּה גַם הוּא אַחֲרֵינוּ.", וכך הוא מצווה גם את העבדים האחרים.

כך גם כאשר עשיו מגיע – יעקב דואג לחלק את נשיו וילדיו, שעשיו לא יתקל בכולם בבת אחת, ואפילו ברגע המפגש יעקב דואג להשהיה: "וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו." ואילו עשיו? ""וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וישקהו. עשיו, כהרגלו, כמו עשרות שנים לפני כן בסצינת מכירת הבכורה, לא יכול להתאפק. המתנה של 20 שנה, תחושות נקמה, כעס ומרמור שהצטברו בכל השנים האלה, התפוגגו באחת – לפחות בינתיים – ועשיו רץ.

גם לאחר שהאחים התחבקו, התנשקו והתפיסו, יעקב ממשיך בטכניקת ההשהיה: עשיו מציע "נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ." ואילו יעקב עונה: "אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן. יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ, וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים, עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה." יעקב לא מתכנן להגיע לשעיר. הוא מכיר את אחיו ויודע שחשוב להפרד ממנו כרגע, ואילו לו עצמו יש סבלנות. הרי הוא עבד שבע שנים בשביל הזכות להנשא לרחל.

החלטתו של יעקב להגן על משפחתו ורכושו בעזרת חלוקתם לקבוצות הזכירה לי את תיאורית ההשקעה ההורית של רוברט טריברס. מדברים על תיאוריות אבולוציוניות, במיוחד זו של טריברס, בעיקר בהקשר של ההבדלים בין זכרים ונקבות. הטענה היא שבמינים שונים יש לזכרים ונקבות התנהגויות שונות בגלל מאפייני ההשקעה הנדרשים מצד זכרים ונקבות בהשגת בני-זוג, מצד אחד, ובגידול הצאצאים מצד שני. לכן, ביונקים ובפרט באדם, הגבר יכול "לפזר את ההשקעה" ההורית שלו ובניגוד אליו האם צריכה להתמקד באותם צאצאים שכבר יש לה.

כמובן שתהליכים אבולוציוניים כאלה לא פועלים דרך ההחלטות המודעות שלנו – הם מה שנקרא גורמים "אולטימטיביים" ולא קרובים. אבל יעקב כמו יעקב – מתוכנן, בשליטה – פועל לפי עקרון פיזור ההשקעה: " וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ. וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. וַיֹּאמֶר: אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ, וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה." וכשעשיו מגיע: "וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת.". שאם יפגעו חלק מהילדים, יישארו האחרים בחיים.

אבל יש גבול לרציונליות של יעקב. כשם שאמו אהבה אותו יותר מאת אחיו, כשם שהוא אוהב את רחל יותר מאשר את לאה, כך גם בין ילדיו הוא מתווה סדר עדיפויות: "וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים.". הוא עוד לא יודע זאת, אבל בהמשך, ההעדפה השונה שהוא מעדיף את ילדיו, עוד תשוב להתנקם בו.

תמונה ראשית – הפיוס בין יעקב ועשיו. פיטר פול רובנס