לכל איש יש שם – על פרשת ויצא וקריאת שמות
אריאל כנפו-נעם כותב על פרשת ויצא ומתמקד במתן השמות – מה המשמעות של מתן שם? כיצד השם משפיע על האישיות, על המשפחה ועל גבולות חברתיים ועל המשמעות של מי נותן את השמות.
ספר בראשית מתימר להיות ספר תולדותיה של משפחת האדם, ובהמשך של משפחת עם ישראל. מי הוליד את מי? איך התפצלו המשפחות השונות לאחר המבול? לא במפתיע, חלק גדול מסיפור התולדות דורש מיפוי שמות, ולעתים קרובות גם אירועים של קריאת שמות לאנשים (ובמקרים רבים, גם למקומות). בפרשת "ויצא" יש שלושה אירועי קריאת שם למקום (בית-אל, מחניים וגלעד), ושנים עשר מקרים של קריאת שמות אנושיים – לילדיו של יעקב.
לשמות פרטיים יש תפקיד בסימון ייחודיותו של אדם, אך החשיבות של ייחודיות זו היא תלוית הקשר היסטורי ותרבותי. מחקר היסטורי בבריטניה הראה כי בעוד במאה ה-18 מחצית מהאוכלוסיה בבריטניה נקראה בשלושה שמות של בנים ושלושה שמות של בנות בלבד, במאה ה-20, עם העליה בחשיבות של ייחודיות, נדרשו כבר 50 שמות בנים ו30 שמות בנות כדי להגיע למחצית מהאוכלוסיה.
במקרה של ילדיו של יעקב, אמנם לכל ילד יש שם נפרד, וככל הנראה חדש, אך אף אחד מהשמות שניתנו לילדים אינו מתיחס אליהם כשלעצמם. החוקרת ג'נט פינץ' מסבירה כי מתן שמות נועד במקרים רבים לסמן את ההקשר המשפחתי של הילד. הדבר נכון כמובן בשמות משפחה, אבל גם בשמות פרטיים – כאשר שם עובר מדור לדור במשפחה, הילדה או הילד נושאים שם שהוא בעל משמעות מעצם היותו שמו של אחד מקרובי משפחתם.
עיון בנימוקים של רחל ולאה בקריאת שמות לילדיהן מראה כי אירוע קריאת השמות היה מאד משמעותי בעיניהן. הרגע הסמלי שבו האם בוחרת שם נועד להצהיר הצהרה כלפי העולם, כלפי יעקב, כלפי האל, ואולי גם כלפי עצמה. במקרה של ראובן, למשל, לאה מתיחסת לאל שעזר, לסבל שלה עצמה, ולתקוותה שיעקב יאהב אותה: "וַתַּהַר לֵאָה, וַתֵּלֶד בֵּן. וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן, כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה יְהוָה בְּעָנְיִי ,כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי." בהצהרות שהיא נתנה לגבי חמישה מבין ששה בנים שילדה (מלבד לוי), לאה מתיחסת לאל. בחמישה מקרים (אך לא במקרה של יהודה) היא מתיחסת ליעקב, ובכל המקרים היא מתיחסת גם לגורלה שלה. "נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי, אֲשֶׁר נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי. וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר". לאה רואה את עצמה כשנואה וכתלויה בחסדיו של יעקב, וממשיכה בצורה נואשת לקוות ש"הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי, כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים. וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ זְבֻלוּן." בניגוד אליה רחל אחותה, האשה האהובה, הן במקרה של יוסף והן במקרה של בנימין, לא מתיחסת ליעקב כאשר היא בוחרת שם.
נקודה נוספת שמעלה המחקר על שמות היא שבחירת שמות יכולה לציין גבולות מגדריים (לתת דווקא שם שמקובל לבן/בת? או שם יוניסקס?) ומעמד חברתי. במחקר על מהגרים אפריקניים לאיטליה הנשואים לנשים איטלקיות נמצאו כמה אסטרטגיות אצל זוגות מעורבים: החל מקריאה לילד בשני שמות (מערבי ואפריקאי), דרך החלטה לקרוא לחלק מהילדים בשם מערבי ולחלק בשם אפריקאי, ועד בחירה דווקא בשם אפריקאי או מוסלמי. כל אחת מההחלטות האלה היא הצהרה חברתית.
גם במקרה של שמות ילדי יעקב עולים הנושאים של סטטוס ומגדר. ראשית, ליעקב יש בדיוק בת אחת, ודווקא היא היחידה שלא מוסבר שמה. אולי היחידה שלא חשוב לספר מדוע נקראה כך. שנית, את שמותיהם של בני זילפה ובלהה לא בוחרות אימהותים, אלא דווקא הגבירות – רחל ולאה. הכח נמצא בידיים שלהן, והן בוחרות את השם תוך שהן מתייחסות לעצמן: "וַתֹּאמֶר רָחֵל: דָּנַנִּי אֱלֹהִים, וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי וַיִּתֶּן לִי בֵּן. עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן." וכן "וַתֵּלֶד זִלְפָּה, שִׁפְחַת לֵאָה, בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב. וַתֹּאמֶר לֵאָה: בְּאָשְׁרִי, כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת. וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אָשֵׁר."
אחת הנקודות המעניינות בפרשה היא שאת שמות ילדיו של יעקב בחרו דווקא נשותיו. הן סיפרו את הסיפור של עצמן מול יעקב, מול האל ולעתים מול אחותן או נשים אחרות ("כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת"). יעקב, שבדרך כלל אוהב להיות מתוכנן ובשליטה (כפי שכתבתי כאן בפרשות אחרות) לא היה מעורב במתן השמות כלל.
לכן מדהימה בעיני העובדה שיעקב בחר שלא לכבד את בחירתה של רחל, האשה שאהב: "וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי. וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין." לא בדיוק סצינה הוליוודית: אהבת חייו מתה בלידה, בנשימתה האחרונה היא מבקשת לקרוא לילד בשם אחד, אך הוא בוחר בשם אחר. הרי בכל שאר ילדיו השאיר את מלאכת קריאת השמות לרחל ולאה – ומדוע לא כיבד יעקב את רצונה של רחל?