הורות מקראית

אריאל כנפו-נעם צולל לפרשת "כי תשא" ומתאר את הדרכים בהם בוחרים הורים הנאלצים להתמודד עם מסרים ערכיים סותרים בסביבה שבה הם מגדלים את ילדיהם. האם לאפשר לילדיהם להחשף למסרים אלה? האם לחסום את גישתם לאנשים, בתי ספר, מדיה, וגורמים תרבותיים אחרים שמשדרים ערכים אחרים? זה קורה לעתים קרובות במשפחות מהגרים, והיום יותר מתמיד, עם הכניסה של מסרים ערכיים חיצוניים כל הדרך אל מכשירי הטלפון שבידיהם של ילדינו. מה אומר המחקר הפסיכולוגי העכשווי על דילמה זו?

לאחר חטא העגל, העונש והכפרה, כורת האל ברית עם משה לנגד כל העם, לקראת סוף פרשת "כי תשא". הציווי הראשון לאחר מכן מנסה למנוע חזרה לעבודת אלים אחרים: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָּא עָלֶיהָ, פֶּן יִהְיֶה לְמוֹקֵשׁ בְּקִרְבֶּךָ". הדרך להתמודד עם האיום המוסרי היא לא רק להמנע מעבודת האלים האחרים עצמה, אלא מכל מגע עם יושבי הארץ: "פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ. וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן."
הורים נאלצים לעתים קרובים להתמודד עם מסרים ערכיים סותרים בסביבה שבה הם מגדלים את ילדיהם. ניצבת בפניהם ברירה לא פשוטה- האם לאפשר לילדיהם להחשף למסרים אלה? האם לחסום את גישתם לאנשים, בתי ספר, מדיה, וגורמים תרבותיים אחרים שמשדרים ערכים אחרים? זה קורה לעתים קרובות במשפחות מהגרים, והיום יותר מתמיד, עם הכניסה של מסרים ערכיים חיצוניים כל הדרך אל מכשירי הטלפון שבידיהם של ילדינו.
הפסיכולוגית האוסטרלית פרופ' ג'קלין גודנאו (Goodnow) תיארה שתי אסטרטגיות עיקריות להתמודדות עם מסרים סותרים: חימוש-מקדים (pre-arming) ועיטוף (cocooning). חימוש מקדים משמעותו שההורה נותן בידי הילדה הסברים ונימוקים לגבי עולם הערכים הביתי. הוא מסביר לה מה לענות אם תישאל בשכונה בלונדון למה אינה אוכלת חזיר, איך להתמודד עם הצקות שנוגעות לצבע עורה, או כיצד להגיב אם יציעו לה אלכוהול. עיטוף כולל הגנה, חסימה של מסרים חיצוניים כדי לשמור על הילד מפני חשיפה לעולם תוכן אחר.
כתבתי כאן לפני מספר שבועות על קבלת ערכים ועל התנהגות פרו-חברתית מתוך הפנמה, לעומת קבלה כזו מתוך תחושת חובה או כפיה. ציינתי גם את ההורה הסמכותי, שמשתדל להביא לקבלה מתוך הפנמה, מול ההורה האוטוקרטי, שמעוניין בעיקר בציות ולכן מכוון להתנהגות שתואמת את מטרותיו, ופחות להפנמה ערכית. בצורה דומה, החימוש המקדים נועד לאפשר לילד התמודדות שמבוססת על נימוקים, אמונות ודעות שכבר הופנמו. אך לא תמיד הילד נתפס על ידי ההורה או החברה כמצויד בכלים המתאימים. במצב כזה פונים לאסטרטגיה של עיטוף – מניעת חשיפה.
אחת הדוגמאות הקלאסיות היא הנושא של חינוך מיני – האם לדבר אמצעי מניעה, על כבוד בין בני זוג ועל בחירת הרגע המתאים? או אולי בכלל סקס הוא נושא שהס מהלזכירו בבית ספרנו? בתי ספר קיימים על כל הטווח.* במקרה של חשיפה לתכנים בעיתיים בסמארטפון, הגישות נעות בין גישת השיטור – מעקב והצבת אפליקציות חוסמות, לבין הבנה שהטלפון החכם כאן להשאר (עד שיבוא משהו מתוחכם ואולי ממכר יותר) ולכן צריך ללמד ילדים כיצד לחיות ברשת ולא לקוות שיחליטו לעזוב אותה (ראו עבודתה של שרון קייזר הלר).

קבוצות תרבותיות שונות מאופיינות ברמות שונות של עיטוף. קיימות דוגמאות קיצוניות, של עיטוף מלא ככל האפשר, למשל אצל בני האמיש בארצות הברית שחלות עליהם הגבלות בשימוש בטכנולוגיה מודרנית, והחרדים כאן אצלנו. אבל כל חברה, וכל אחד מאיתנו כהורה, מוצא את עצמו בנקודות מסויימות משתמש באסטרטגית העיטוף – עד כמה לחשוף את הילדים לניבולי פה/פרסומות לאלכוהול/תמונות של מעשנים/עירום/סמלים של דת אחרת/קבוצות וואטסאפ של הכיתה?

במחקר שנערך בארצות הברית, שאלו הורים כיצד יתמודדו עם מצבים שונים של מסרים סותרים. החוקרים, לורה פדילה-ווקר ושותפיה, ביצעו הבחנה נוספת, בין עיטוף "מנומק" ועיטוף "נשלט" (האם מניעת החשיפה מתבצעת תוך הסבר, או כהנחתה מגבוה. רוב ההורים שבחרו בעיטוף העדיפו עיטוף מנומק). הממצאים הראו שהורים הם די גמישים, ובוחרים באיסטרטגיות השונות לפי הדילמה שבה הם נמצאים. למשל, בנושא של עישון בגיל צעיר, רוב ההורים (מעל 60%) בחרו באסטרטגית עיטוף, ופחות מ10% בחרו בחימוש-מקדים (השאר בחרו בפשרה או פשוט ויתרו). לעומת זאת, בנושא של תוכן מיני באינטרנט, רק רבע מההורים בחרו בעיטוף, בעוד כחצי בחרו חימוש-מקדים.

התורה מצווה על בני ישראל לנהוג באסטרטגיה של עיטוף קיצוני – לא לכרות ברית ולא להנשא עם יושבי הארץ (ובמקומות אחרים גם מצטווים להשמיד אותם). זו אולי תגובה לחטא העגל – אם אחרי כל הנסים שראו בני ישראל הם עדיין פונים לאלים אחרים, נראה שאסטרטגית החימוש המקדים של משה לא עבדה. אבל עיטוף היא אסטרטגיה מאד מוגבלת אם אמורים לגדל ילדים במקום שבו ממילא נמצאות תרבויות עם ערכים שונים. במחקר שערכנו על מתבגרים בישראל נמצא שנוער יוצא ברה"מ מזדהה במידה דומה עם הזהות הישראלית שלהם ועם הזהות הרוסית (קיימים כמובן הבדלים בין אישיים גדולים). קשה להורה לחסום את הרצון של ילדיו להשתלב במרחב החברתי והתרבותי שלהם. במחקר של פדילה-ווקר, האסטרטגיה של חימוש מקדים היתה הנפוצה ביותר אצל הורים בסיטואציות חברתיות: יחסים רומנטיים ויחסים חברתיים של ילדיהם. בסיטואציה חברתית קשה הרבה יותר, ואולי נכון הרבה פחות, לעטוף את הילד ולגונן עליו, הרי ההורים לא יהיו שם יחד איתו בכל רגע. צריך להכין אותו מראש.

*אמי חנה כנפו, שלימדה שנים רבות בתיכון דתי, סיפרה לי על התלבטות שהיתה בבית ספרה, כאשר מורים רבים העדיפו שהנושא לא יעלה כלל, למרות שהריונות בקרב התלמידות העידו על כך שהנושא דורש התעסקות חינוכית.

בתמונה, "עגל הזהב" מתוך הסדרה sacred debris של של חי קנפו