הורות מקראית

אריאל כנפו-נעם מנתח את יחסי העם הצעיר ישראל מול העם המצרי בפרשת בשלח, לתאוריות וגישות פסיכולוגיות להורות ותקשרות לא בטוחה – מה ההשפעה על הילד והעם ?

לרוב לא חושבים על פרשת "בשלח" כפרשה שעוסקת בהורות. בני ישראל יוצאים ממצרים ביד רמה, פרעה רודף אחריהם, הים נפתח ובני ישראל עוברים, והמצרים טובעים בים. לכאורה יש כאן שיא של סיפור דרמטי, ובסופו הפי-אנד: בני ישראל אומרים שירה. אך אותו סיפור דרמטי מהווה רקע לסיפור מרתק לא פחות: סיפור התפתחותו של עם. עם שנמשל לתינוק חסר ישע, שלפתע מתבקש לעמוד בזכות עצמו. עם נולד.

אחרי יציאת מצרים, פרעה עוד רודף אחרי בני ישראל. "וּפַרְעֹה הִקְרִיב; וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד”. למה בעצם בני ישראל מסתכלים אחורה, ולא מתקדמים הלאה? למה אינם נותנים אמון במשה? הרי משה היה ה"אבא" החדש של בני ישראל. השאלה האירונית שלו בספר במדבר מדגישה את התפיסה שלו את עצמו כמי שאחראי, כמו הורה ממש, לגדל את העם הנולד: "הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה, אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ? כִּי תֹאמַר אֵלַי: שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק".

אבל בני ישראל לא הגיעו אל משה נקיים מהשפעות הסביבה שבה גדלו – הסביבה המסוכנת והמתעללת שיצר פרעה במצרים. אם נחזור לתיאוריה של בולבי שדנו בה במאמר אחר, ניתן להגיד שהיה להם "מודל עבודה פנימי" שהשפיע על החשד והאי-אמון שהפגינו כלפי משה.

בולבי הסביר שכדי שתהיה התפתחות תקינה, הילד זקוק לבסיס בטוח. הוא זקוק להרגיש שיש לו לאן לחזור, שיש הורה שמוכן לקבל אותו. במצב אידיאלי הילד מקבל עולם מיטיב, שמאפשר לו לפתח אמון, ובהמשך זהו הבסיס לתופעה שנקראת אקספלורציה – חקירה. אם תסתכלו פעם על ילדים צעירים בגינת המשחקים, תוכלו לראות כיצד הם מסתכלים מידי פעם על ההורה, רק כדי לראות שהכול בסדר. ברגע שהם קולטים שההורה נמצא בקשר עין, הם נרגעים ויכולים להמשיך במשחק שלהם, לכאורה באופן חופשי. הביטחון בידיעה שאמא תהיה שם אם תיפול מאפשר לילדה להירגע ולעסוק עם הפנים החוצה בחקירה.

אבל בני ישראל, כמובן, לא קיבלו הורות יוצרת אמון, שמאפשרת לפתח התקשרות בטוחה. הרי במצרים הם עברו התעללות מאוד קשה שודאי יצרה טראומה משמעותית. הם עוד לא יכולים לתת אמון במשה ולהסתכל קדימה.

במחקרה של הפסיכולוגית מרי איינסוורת' פותחה סימולציה שנקרא "המצב הזר". הילד נמצא עם אמו בסיטואציה לא מוכרת. אחר כך מוציאים את האם החוצה, ורואים כיצד הילד מתנהג כאשר הוא נשאר לבד. המעניין ביותר הוא לצפות בתגובת הילד כאשר האם חוזרת. רוב הילדים הראו התקשרות בטוחה ושמחו לפגוש את האמא שחזרה. אבל, מיעוטם של הילדים הראו התקשרות לא-בטוחה, שמעידה על החרדה שלהם מלכתה של האם. ההתקשרות החרדה מתחלקת לשני סוגים. לעתים הילד מראה התקשרות חרדה נמנעת – הכעס על האם הוא הפתרון שלו, והתעלמות מופגנת מהאם לכאורה מאפשרת להתמודד עם החרדה שבעזיבתה. לעתים הילד נראה כאילו הוא רוצה וגם לא רוצה בקרבתה של האם, מתרחק ואז מתקרב מבחינה רגשית, ונראה שהוא לא רוצה לחוות שוב את היעלמה ולכן הוא מתנהג בצורה שלילית (ולעתים תוקפנית) בחוזרה. סוג זה של התקשרות מכונה התקשרות חרדה-אמביוולנטית.

האמון של בני ישראל במשה הוא אמביוולנטי. לאחר קריעת ים סוף הכתוב מספר "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת-יְהוָה. וַיַּאֲמִינוּ בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ", אך לא עוברים כמה שבועות והנה "מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע? כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב". האמון נעלם.

מחקרים מראים שילדים שעוברים התעללות נוטים יותר להיות בעלי התקשרות חרדה אמביוולנטית מאשר בעלי התקשרות בטוחה, גם עשרות שנים מאוחר יותר (וגם במערכות היחסים הבאות שלהם). למה הילד לא מתקדם הלאה במערכות היחסים הבאות שלו? מפני שהאופן שבו הוא רואה את העולם מאופיין בפחות אמון וביטחון, והסתכלות זו משפיעה על יחסיו בעתיד.

חשוב להבין שגם הילד שמאופיין בהתקשרות חרדה חווה התקשרות להורה. התקשרות לגורם מטפל היא צורך אוניברסלי שהוא תנאי הכרחי להישרדותו של הילד האנושי. הדבר נכון גם במצב של הורה מזניח או מתעלל. כפי שכתבו הפסיכולוגים דנטה צ'יקטי וקולין דויל: "התנהגויות התעללות הן בין התנהגויות ההורות המפחידות ביותר, ומציבות ילדים בפרדוקס בלתי ניתן לפתרון, שבו דמות ההתקשרות שלהם היא בו-זמנית מקור הבטחון שלהם ומקור הפחד שלהם".

הרך הנולד, עם ישראל החדש, מאופיין בהתקשרות חרדה אמביוולנטית. הם לא רוצים להיות עבדים של המצרים, מצד אחד, אבל שליטתם של המצרים היא השליטה שהם מכירים ורגילים אליה. האפשרות שכל מה שמוכר, אף אם שנוא ומפחיד, ייעלם, היא מעוררת חרדה. כעת כלואים בני ישראל בקונפליקט של משיכה-דחייה מפרעה. מצד אחד הם נדחים ממנו מסיבות ברורות. מצד שני, הוא הדבר המוכר והמרגיע שאליו התקשרו. הם מסתכלים על פרעה ויודעים שהוא לפחות מבטיח משהו מוכר, בניגוד להבטחות של משה על ארץ זבת חלב ודבש, רחוקה ועלומה. הם מתגעגעים למים, למזון שהיה להם במצרים ולכל מה שכן זכו לקבל מהמצרים.

משה, האבא המטאפורי החדש של בני ישראל, כועס מאוד – מדוע הם אינם מאמינים לו, למה אינם סומכים על דברי האל שיהיו מים, שיהיה די מן ליומיים? האם לא ראו את כל המופתים שעשה האל עבורם? משה לא הבין ככל הנראה את עוצמת הטראומה שבה היו שרויים בני ישראל. בוב מארלי כתב, בעקבות מרקוס גארווי, Emancipate yourself from mental slavery, none but our self can free our minds ("שחררו את עצמכם מעבדות נפשית. אף אחד מלבדנו לא יכול לשחרר את רוחנו"), ובכך הוא התכוון שעבד חייב להשתחרר לא רק מכבלי העבדות פיזית אלא גם מהעבדות הפסיכולוגית, על מנת להתחיל חיים חדשים. הטראומה שעברו בני ישראל מקשה עליהם לפתח פתאום, יש מאין, אמון.

פורסם 7 בפברואר‏ ב-‏12:22‏