אנתרופולוגיה לשבת

כשאתם פוגשים מישהו, סתם ככה באמצע החיים – עד כמה אתם פוגשים אותו או אותה באמת? עד כמה המפגש הוא ישיר? איזה חלק יש בו להתערבות והשפעות חיצוניות? האם נוצר במפגש הזה משהו חדש, אחר וייחודי? האם המפגש מזיז לנו? מזיז אותנו? משנה אותנו? משנה את העולם סביבנו?

מאמר חדש של אריאל אפל מתמקד במפגשים שחווים אנשים שמתרגלים מיומנויות חיים בטבע – מיומנויות כגון ליקוט, גששות, סיתות כלי אבן והכנת כלים ואביזרים מחומרים טבעיים, בניית מחסות, הקשבה לציפורים ועוד. במאמר, אשר פורסם בכתב העת Environment and Planning E: Nature and Space, מציג אפל שתי טענות מרכזיות. הטענה הראשונה היא שהעיסוק בפרקטיקות אלה בסביבה "טבעית" או "פראית" (יחסית) מאפשר מפגשים ישירים ובלתי-מְתֻוָּוכים שלא מתאפשרים בסביבה שיש בה יותר נוכחות, פיקוח ושליטה של בני אדם ושל אופני חשיבה ותקשורת האנושיים. בטענה השנייה מציע אפל שכדאי להתחיל לשים לב לאופן שבו המפגשים שלנו מתווכים כמעט תמיד על ידי השפעות חיצוניות לסיטואציה, ולכך שמרחבים חסרי-שליטה אשר מאפשרים מפגש ישיר באמת, הם נדירים מאוד בחברה שלנו:

״…לפני כמה שנים, אני ושותפיי להדרכת חוג ילדים של "שומרי הגן" הגענו מוקדם וניצלנו את הזמן לחפש קצת פטריות. בגבעת העיזים בחיפה, שם הדרכנו, צצות בחורף שלל פטריות – חלקן אכילות, חלקן רעילות וכולן יפהפיות, מסתוריות ונפלאות. יכול להיות שזה רק בדמיון שלי, אבל כשהזמן מתקרב אני נשבע שאני מרגיש – עמוק בגוף – את התפטירים מתחילים להתעורר באדמה הרבה לפני שגופי הרבייה (מה שרובנו מזהים כ"פטריה") בוקעים החוצה. אני מרגיש את זה בריח לא לגמרי ברור, ובתחושה שאני כמעט יכול אפילו לשמוע אותן שרות…

טוב, נעזוב רגע את הקשר ההזוי שנהיה לי עם פטריות לאורך השנים (מכל בחינה טכנית אני הכי סחי שפגשתם) ונחזור לאירוע. בכל מקרה באותו יום חיפשנו נטופות ערֵבות, והתפזרנו ביער כל אחד עם סכין אופינל וסל קלוע. חיפשתי וחיפשתי, אבל מצאתי רק מרבץ של אורניות, שהשארתי בינתיים במקומן. פתאום נשמעו בסבך רשרושים וקפאתי להקשיב: הם היו חזקים, וזה בד"כ אומר או חזיר בר, או שַׁחֲרוּר (ציפור קטנה ושחורה שעושה רעש כמו חזיר בר בוגר כשהיא נוברת בעלים בחיפוש אחר תולעים טעימות ושאר ירקות). אבל אחרי רגע קצר של הקשבה קלטתי שזה לא זה ולא זה: שמעתי פסיעות ברורות של אדם, וצליל של מטבעות או מפתחות בכיסים, ובאמת – איש יצא מהסבך מולי, עם סכין יפנית שלופה ושקית ניילון.

כמה דקות אחר כך אגלה שקוראים לו חמודי, והוא היה פועל בניין שירד לחורשה בהפסקת הצהריים שלו מהפרויקט שעבד בו ברמת בגין הסמוכה. לפחות מצידי, אני מודה שהיו כמה חלקי שנייה שבהם זו היתה חוויה מתוחה: לפגוש מישהו זר עם סכין ביד – פלסטיני – ביער – בלי שאף אחד אחר נמצא איתנו. אבל בעצם, אחרי שאותה שנייה חלקית חלפה היה לי ברור מה הוא עושה.

"נראה לי שזה קצת מוקדם עדיין" אמרתי לו. "כן!" הוא נרגע באופן ברור וחייך. חיפשתי מלא, פה ופה ופה…, אבל אין כלום". "שם למעלה יש אחרות" הצעתי לו, והתכוונתי לאורניות. "ראיתי, גדולות! אבל אני לא אוכל אותן". השיחה שלנו גלשה להבדלים בין אורניות לנטופות, ואיפה מוצאים את האחרונות. "אתה יודע," אמרתי לו "יש הרבה מלקטים יהודים שאוכלים רק את האלה, האורניות. הן ממשפחה שדומה לכלמיני פטריות שגדלות ביערות באירופה, אז מי שליקטו שם מחפשים משהו דומה ומוכר כאן". "לא יודע," הוא אמר. "לא מכיר אותן ולא אוכל אותן. אלה [והוא הצביע למקום שבו שנינו דמיינו שנטופות יצוצו תוך כמה ימים] אבא שלי לימד אותי לקטוף. הוא היה לוקח אותנו איתו ליער כשהייתי ילד, ואני משתגע על הריח! אתה יודע איך אנחנו קוראים לה?" "איך" "פִטְר אלצנובר". מצחיק, חשבתי לעצמי. 'פטריית האורן' – יענו, 'אורנייה'.

הסיפור הקצרצר הזה עורר אותי לחשוב על סיטואציה שבה יש לשני אנשים משהו משותף, ויותר מזה – משהו מוחשי, חי, וחיוני לעסוק בו במשותף (אוכל, קיום, קשר למשהו חי ומעניק חיים, משהו שנובע מהמקום ומהאדמה עצמה) – ומצד שני שהסיטואציה הזו גם כוללת לא מעט מתחים ומחסומים שקשורים בהתערבות מבחוץ של נורמות וקטגוריות חברתיות, תפישות תרבותיות ותרבותניות, סמלים, שיפוטיות, ועוד. לחמודי ולי היה חיבור מהיר סביב ליקוט פטריות, ובקלות היינו יכולים ליהנות מליקוט משותף – אבל למרות שהיינו פיזית לבד-ביחד ביער, האם באמת היינו לגמרי לבד? בכל זאת היו שם איתנו כלמיני משקעים שלא לגמרי קשורים אלינו כפרטים או למקום שהיינו בו – אלא שלחו אלינו ודרכנו זרועות מאיזה מרחב אחר של הקולקטיבים שאנחנו משתייכים אליהם, של סכסוכים לאומיים, ושל יחסי כוחות לא-שיוויוניים במרחב רווי פוליטיקה ואלימות.

במרחבים טבעיים השליטה והפיקוח האנושיים לא נעלמים, אבל עצם מהותם היא שהם חלשים בהם יותר, לפחות באופן יחסי. מה שהופך את ה"טבע" לטבעי, ל"בר", או את ה"יער" ליערי זה בדיוק זה שהם לא לגמרי מתיישבים עם נסיונות המישטור והאפיון שלנו.

מצד אחד, יש בזה פוטנציאל למפגש עם משהו חי ואמיתי.

אולי כמו שיש לנו צורך עמוק לפגוש אנשים אחרים שהם לא אנחנו (ומי שלא עושה את זה מספיק ופוגש רק את עצמו כל יום, כל היום – סובל ודועך), יש לנו כבני אדם צורך עמוק לפגוש את הלא-אנושי – ולהתמודד עם סיטואציות שיש לנו בהן פחות שליטה ויותר חוסר וודאות ודרישה לנוכחות ולמודעות? (אני שואל אבל גם די טוען שבהחלט כן)

מצד שני, במפגשים כאלה יש גם פוטנציאל לסכנה והתערערות. שזה כשלעצמו יכול להיות גם שלילי (אם נפגעים באופן חמור – למשל מחזיר בר, מאדם אחר, מנפילה, מעקיצה קטלנית, מקור/חום קיצוניים, ועוד…) וגם חיובי (אם אנחנו משתנים לטובה, מתחזקים, מגלים משהו מרגש על עצמנו והקיום שלנו, חווים חיבור למישהו או משהו, וכו').

כשמתרגלים מיומנויות של חיים בטבע, פוגשים צמחים, חיות, את האדמה עצמה, את תוואי השטח, את כוחות הטבע, ואנשים אחרים שחווים את הדברים איתנו באופן שאולי שום פעילות אחרת לא מפגישה. רק להסתובב בשבילי חיות דורש תשומת לב וחידוד חושים ששום הליכה על מדרכה לא מזמנת – וזה לא רק במקומות חדשים אלא גם בשבילים מוכרים היטב. כשמחפשים פטרייה אנחנו מוצאים את עצמנו מתייחסים אליה לא רק כאל "מה" אלא כאל "מי" – יצור חי ותבוני שיש לו העדפות ורגישויות שונות, שרק היכרות אישית וקרובה להן תאפשר לנו למצוא אותה במחבוא שלה. כשמסתתים כלי אבן, ואז פוגשים כלי אבן דומה בן עשרות אלפי שנים – הכלי הזה הופך מחפץ דומם וישן למשהו חי שמהווה צוהר לאנשים שיצרו אותו ולחיים שהם חיו ממש כאן, מזמן אבל במידה מסוימת רק לפני רגע. הם הופכים מאיזו "אדם קדמון" שכבר נעלם לשותפים למלאכה, לחלק מקהילה שלנו, לאבות אבותינו, לשכנים-נעדרים. המקום הופך משטח בר "ריק" לשטח שמלא בחיים ובעשייה ובסיפורים. כשנתקלים בלב הסבך בגל אבנים חסר צורה ובזיתים שצומחים פרא, ההיכרות עם הצומח הטבעי מסביב והשונות של התגלית לא מאפשרת לנו להתעלם מזה שזו כנראה היתה טרסה, וזה שולח לתהיות על זהות האנשים שעיבדו אותה ושנעלמו מאז מהנוף (ועל הנסיבות שבעטיין הטרסה נשכחה ונבלעה בצמחייה מסביב).

המפגשים האלה והתגליות שלנו בהם משנים אותנו: הם משנים את תפישת המקום שלנו, את תפישת הזמן והעבר, את האופן שבו אנחנו מבינים ומתייחסים לצורות החיים שאנחנו פוגשים, ואת ההבנה שלנו את עצמנו ואת מקומנו בתוך המארג המורכב הזה.

וכדי לסבך, ובה בעת להתמודד עם המציאות המורכבת – המרחבים הטבעיים האלה "בשוליים ובתפרים הבלתי-נשלטים של המרחב הנשלט" (ניסוח נפלא של האנתרופולוגית אנה טסינג) מתקיימים באמת כחלק בלתי נפרד מהקשר רחב של הנוכחות וההשפעה של בני אדם על העולם. המרחב הפראי משולב טלאים-טלאים במרחב אנושי בנוי ומהונדס: מלא בקטגוריות, תוויות, זהויות, מבטים ואמצעי ניטור, סוכני הממסד, נציגי וייצוגיי קולקטיבים – ואלה, אני טוען, מציבים אתגר חמור בפני השאיפה ל"חיבור אמיתי" – לטבע, לאנשים אחרים, או לעצמנו. הם נכנסים בינינו לבין האחר. מתווכים את המפגש ומבנים אותו. זה לא בהכרח רע – והרבה פעמים מובן כהתערבות לצורך יצירה של מרחב בטוח ומנוטרל מסיכונים. אבל זה גם חונק אפשרות לצמיחה של משהו אחר, חדש, שונה.

זה גם הביא אותי לחשוב באופן ביקורתי על המושג media – "תיווך", מילולית. משהו שנכנס לנו באמצע, מבחוץ, ומעצב את הקשר או האינטראקציה עם אחרים.

לסיכום, דרך המאמר אני מבקש להסב את תשומת הלב לפוטנציאל של מפגשים ישירים במרחבים "פראיים" ולפרקטיקות שמדגישות חיבוריוּת בסביבה מגוונת ובלתי-מנשלטת לאפשר חיבור, ולהצמיח יצירה של משהו אחר "מלמטה".

ואז מעודד אותנו לשים לב לכמה זה נדיר ומועט. וחסר.

איפה יש לנו מרחבים כאלה, בשגרת החיים שלנו? מרחבים שלא מהדהדים לנו את הקטגוריות והתפישות שלנו עצמנו או של אחרים סביבנו, אלא מעודדים אותנו לחוות את מה שיש כאן ועכשיו באופן לא קטגורי, ביחד עם אחרים, ואולי אפילו להצמיח יחד משהו חדש, אורגני, ייחודי ואמיתי?

למאמר המלא: Appel, A. (2023). Unruly spaces, unsettling transformations: Nature connection, neoforaging, and unmediated encounters with others in Israel/Palestine. Environment and Planning E: Nature and Space. ‏