הם "חיות אדם"
הביטוי "חיות אדם" נשמע שוב ושוב בחודשי המלחמה הראשונים – לתיאור מעשי הטבח ב7 באוקטובר. אסף סעדון כתב על התגלגלות הביטוי לאורך ההיסטוריה, מתחילת המאה העשרים ועד ימינו ובזמן המלחמה, כחלק מהגליון המיוחד "לדבר אחרי 7 באוקטובר״ שהתפרסם בעיונים בשפה וחברה, בעריכת מיכל קרבאל-טובי, עמרי גרינברג, ותמר כתריאל. לאחר שנה של מלחמה, סעדון חוזר אל המאמר שכתב ואל הביטוי ובוחן את נקודת המבט ממנה כתב ואת התגלגלות הביטוי שממשיכה גם היום לנכוח בשיח הישראלי.
איור: שושקה, זאב אנגלמאיר.
כתיבה על התרחשות עכשווית תמיד מלווה בסכנה של היעדר פרספקטיבה. אנו עשויים לייחס חשיבות מוגזמת למקרה שבעתיד יתברר כזניח. ההתרחשות אולי עדיין לא נגמרה ובזמן הניתוח נפספס היבטים שלה שעדיין לא הספיקו להתממש. יותר מזה, יש סיכוי שאותה התרחשות היא בכלל לא התרחשות, במובן של אירוע יוצא דופן, והשיח סביבה גורם לנו לחשוב שהיא הרבה יותר משמעותית ממה שהיא בפועל.
במהלך כתיבת המאמר על הביטוי "חיות-אדם" כתיוג למבצעי טבח ה-7 באוקטובר, חשתי באותה סכנה של היעדר פרספקטיבה. מצד אחד, הביטוי אכן הפך נפוץ ביותר ועורר דיונים שונים ומעניינים שרציתי לנתח. מצד שני, הוא אינו ביטוי חדש בעברית וכבר היה בשימוש לפחות מתחילת המאה ה-20 בהקשרים דומים של טבח והתעללות. ובאמת שאלתי את עצמי אם לא יהיה אחראי יותר לחכות שיעבור קצת זמן, כדי לראות לאלו מקומות יובילו השימושים העכשוויים ב"חיות-אדם".
פרספקטיבה נובעת מריחוק. כאנשים שחיים בהווה ומנסים להבין אותו חסר לנו מרחק של זמן קדימה כדי להתבונן אחורה ולהשוות את הידע שהצטבר עם העבר. זאת בעיה שאין לה פתרון. יש אנשים שאוהבים לומר בביטחון שבעתיד נסתכל על עצמנו היום ונחשוב כל מיני מחשבות. בעיקר, באופן צפוי, כמה היינו טיפשים וכמה טעינו. אבל באותה מידה שאין לנו את העתיד, יש לנו את העבר. כלומר, אם אנחנו מוכנים להתאמץ קצת, ניתן לרכוש פרספקטיבה היסטורית שתספק לנו מעין הגנה מפני טעויות של אנשים התקועים בהווה.
כשמסתכלים על ביטויים לשוניים כצורות חיים הנקודה הזאת מתבהרת. ביטויים, כמו אנשים, משתנים בתקופות שונות בחייהם ועוברים שלבי התפתחות. הם מקבלים הקשרים חדשים, צוברים משמעויות חדשות, ומעמדם התרבותי משתנה. אם אנחנו מקבלים את ההנחה הזאת, בעיית אובדן הפרספקטיבה נפתרת. כמו שאנחנו לא חייבים לחכות שאנשים ימותו כדי לנסות להבין אותם, כך גם לא חייבים לחכות שביטויים יעברו לשלב הבא בהתפתחותם כדי שננסה לחקור אותם. במאמר ניסיתי להסתכל כך על הביטוי "חיות-אדם". במילים אחרות, שאלתי את הביטוי עצמו, ״חיות-אדם״, איך אירועי ה-7 באוקטובר השפיעו עליך?
מה שגיליתי נוגע בעיקר לתופעה הנקראת דה-מטאפוריזציה. אחרי ה-7 באוקטובר יותר ויותר דוברים עשו שימוש בביטוי, וגם פירשו אותו, באופן מילולי. כך לדוגמה כאשר אנשי ציבור תיארו את אנשי חמאס כ"חיות-אדם", וצוטטו בכתבות למיניהן באתרי חדשות אינטרנטיים, מגיבים רבים סירבו לקבל את השימוש הרגיל בביטוי וטענו שהתיוג הזה "מעליב את בעלי החיים". אחרים הרחיבו את הפרשנות המילולית, וניסו להבין על איזה מין חיות בדיוק מדובר, כאשר השערות שעלו כללו בין היתר כלבים, תנים, תנינים. מישהו אף כתב שמעולם לא ראה נמר שקיבל ייצוג משפטי, ולכן יש לשלול זכות זאת ממחבלים שנתפסו.
אך הדה-מטאפוריזציה לא תמיד התאפיינה רק בהרחבה של דה-הומניציה כלפי מבצעי הטבח. כאשר שר הביטחון אמר בתשעה באוקטובר "אנחנו נלחמים בחיות-אדם", היו (בעיקר בחו"ל אך לא רק) שפירשו את דבריו כמבטאים תפיסה ישראלית רווחת לפיה פלסטינים אינם בני אדם. וכך, כדי לבקר את מדיניות המלחמה הישראלית, ביקשו להזכיר לישראלים כי פלסטינים אינם חיות.
כיום, חודשים אחרי ששלחתי את המאמר, אני עדיין נתקל בשכלולים נוספים ביחס לביטוי. השכלול הבולט בעיניי הוא הביקורתי, המבטא רפלקציה פנים ישראלית, המופנה בעיקר כלפי פוליטיקאים. כך לדוגמה כאשר התגלו גופות ששת החטופים שנרצחו, ודווח בתקשורת כי שרים בממשלה הזדעזעו מהידיעה וכינו את הרוצחים "חיות-אדם", רבים שאלו בתגובה מי הן חיות האדם ה"אמיתיות", המחבלים או מי שמסרב לעסקת חטופים. תגובות מסוג זה הפכו לרווחות ומבטאות מעין שכלול של השימוש בביטוי. יהיה מעניין לראות בעתיד אלו שינויים נוספים יעבור הביטוי ואיך הם ישפיעו על מעמדו התרבותי בישראל.
לקריאה נוספת: