אנתרופולוגיה לשבת

עמליה סער (החוג לאנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה) כותבת על מאמר חדש שלה ושל שרי אהרוני (התוכנית ללימודי מגדר, אוניבסיטת בן גוריון) ועליזה לוין (המחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה), אשר פורסם בכתב העת ״ Emotions and Society ״. המאמר עוסק בחווית החיים של א.נשים בעוטף עזה ועל המצוקה הרגשית המתפתחת בעקבות חיים מתמשכים תחת מתקפות טילים, בלוני תבערה, ואיום המנהרות. בעזרת מחקר אתנוגרפי הכולל תצפיות וראיונות עומק, סער, אהרוני ולוין מראות כיצד תושבי האזור מנתבים את השיח שלהן על ביטחון (לאומי) לשפה של רגשות ויחסים, ומנסים לא לחרוג מן הקונצנזוס הלאומי.

לפני כשש שנים יצאתי למסע מחקרי עם שתי שותפות, שרי אהרוני ועליזה לוין, לתיעוד חוויית הביטחון (או חוסר הביטחון) של א.נשים רגילים בישראל, יהודים ופלסטינים. בחרנו שני אזורי גבול: עוטף עזה והמשולש, וצללנו פנימה. ערכנו ביקורים, ראיונות, תצפיות, ועבדנו עם עוזר ועוזרת מחקר מעולים: שהאב אדריס והגר סעד שלום. עד כה פרסמנו כמה מאמרים על הצד היהודי של המשוואה (ראו קישורים למטה), ומתוכם אני רוצה לשתף כאן את המאמר שלנו על "ריגושיזציה של הביטחון הלאומי, דה-פוליטיזציה של הסכסוך", ובאנגלית:Emotionalising national security, depoliticising the Israeli-Palestinian conflict.

בעוטף עזה, אנשים מדווחים על מצוקה רגשית משמעותית בעקבות חיים מתמשכים תחת מתקפות טילים, בלוני תבערה, ואיום המנהרות. השיחות הרבות שקיימנו על ביטחון עם נשים וגברים בעוטף התפתחו כמעט ללא יוצא מן הכלל לפי דפוס קבוע.

על השאלה "ספרי לי על החיים בעוטף" א.נשים כמעט מיד החלו לדבר על מצוקות רגשיות: על טראומה שלהן או של מישהי קרובה, על הפחד מהמנהרות, על הידיעה המעיקה שמתקפת טילים נוספת בטוח תגיע, על כך שצלילים רגילים כמו תריס שנפתח או אופנוע בכביש מקפיצים אותם, על הזיכרונות שבגוף מאותה פעם שנפלו או קפאו באמצע הריצה למרחב המוגן, על ילדים שממשיכים לעשות את צרכיהם במיטה או מסרבים לצאת מהבית, ועוד.

במקביל, היו גם רבים שסירבו במופגן לדבר על טראומה (בלי ששאלנו על זה בכלל), ואותם עצם השאלה "ספרי לי על החיים בעוטף" הובילה להצהרה שהם לא מתכוונים לדבר על טראומה, כי הדיבור המוגזם רק מחמיר את המצב. במקום זה, הם דיברו על חוסן. וגם כאן השיח היה רגשי מאוד, אך מעורבב ביחסים: "ביטחון זה לדעת שמישהו מטפל בך", אמרה לנו עדנה, פנסיונרית של משרד הרווחה המשמשת כראש צוות החירום היישובי באחד הקיבוצים בדרום. בעוטף, המושג של חוסן מורכב מטיפול ודאגה לאחרים, ואלה מתרחשים הן ברמה הבין אישית והן ברמה הקהילתית. למעשה, כמעט לא הייתה שיחה או ראיון שהמילה קהילה לא עלתה בה. אנשים שדיברנו אתם היו מאוד גאים בקהילה החזקה שלהם ובתרומתם האישית לחוסן שלה. פגשנו המון נתינה וטיפול, של מתנדבים או אנשי מקצוע, שתמיד בכל מקרה גם מתנדבים מעבר להגדרת התפקיד שלהם. אלה כללו טווח רחב של פעולות, בהן מענה לשיחות מצוקה במהלך אזעקות, כשהעונות עצמן מבוהלות אבל מתמקדות בלהרגיע את מי שנמצא בצד השני של הקו, הפעלת מתנדבים שיבדקו מה קורה עם אנשים שחיים לבד, יביאו אוכל, ופשוט ידברו ויכילו, אפיית עוגות לחיילים שנמצאים ביישוב ופינוקם בכל דרך שניתן להעלות על הדעת ("במלחמה האחרונה אנחנו שמרנו עליהם"), וארגון אירועים קהילתיים מושקעים. רבות מהמתנדבות והמתנדבים הדגישו שהן מסרבות לדבר על טראומה, למרות שמאוחר יותר בראיון סיפרו לנו שהן סובלות מכך באופן אישי, תחת זאת, הן התגאו ביצירתיות שבה ניתבו תקציבים שהוקצו לטיפול נפשי לפעילויות של הנאה ומיטביות, תמיד בהקשרים קבוצתיים וקהילתיים: קבוצת ריצה, קורס שיט, גן משחקים חדשני, ימי כיף בצפון, ועוד.

באופן גורף, תושבי ותושבות העוטף הן פטריוטיות. רובן בימין הפוליטי, חלקן הקטן בשמאל, אבל כך או אחרת, רובן המוחלט אוהבות את המדינה ומרגישות שהן תורמות לה בעצם מגוריהן על הגבול החם עם עזה. גם אם יש להן טענות כלפי המדינה – בעיקר ששוכחים אותם שם בדרום כי הם לא תל אביב – הן לרגע לא מחלישות את ההזדהות והאהבה העמוקה שלהן כלפיה. יש בהן דתיות וחילוניות, מזרחיות (נדמה לי שהרוב) ואשכנזיות, ולמרות שהפיצולים הללו ממשיכים להיות רלוונטיים בהמון רמות, יש גם הרבה שיתוף וזרימה בין הקבוצות, כולל מקרים לא מעטים שהפיצולים עוברים בתוך משפחות ולרגע לא מערערים אותן. כפי שאמרה אחת המרואיינות שלנו, ליכודניקית מהציונות הדתית, ״צריך להבין שדתיות בישראל היא רצף״, ואני יכולה להוסיף בעקבות השיחות הרבות שקיימנו שגם הימין והשמאל בעוטף הן עמדות על רצף, שמעליו סככה רחבה של תחושת ביחד לאומי. 

הא.נשים בעוטף מעוררי השראה. הישובים הפזורים במרחב החולי החם, עם הפשטות והאסתטיקה "של פעם" מושכים את העין ופותחים את הלב. בתוך ההנאה שהסבו לי ההגעה החוזרת לאזור והמפגשים עם האנשים, לעתים קרובות חשבתי שאני לא הייתי יכולה לחיות כך, פגיעה כל כך עם ילדים קטנים בבית. אבל הן, למרות הטילים והשריטות, חיות חיים פעילים ומלאים, מתנדבות וכאמור – דואגות ומטפלות בקרובים ורחוקים כאחד. הטראומות והמצוקות הרגשיות שלהן עוצמתיות. לרגע לא עלה בדעתי לפקפק בהן או באותנטיות של הפטריוטיזם שלהן. עם זאת, כאנתרופולוגית לא יכולתי גם שלא לראות את התמונה הרחבה שבה הרעיון ש"ביטחון זה לדעת שמישהו מטפל בך" מתקיים בחסות מדינה חזקה, צבא עוצמתי, וסובסידיות כלכליות מופלגות, ולתהות מה הקשר בין הדיבור האינטנסיבי על רגשות ויחסים לבין היעדר כמעט מוחלט של דיבור על הקונפליקט כסוגיה פוליטית.

אמנם לא.נשים בעוטף בהחלט יש דעות פוליטיות. כאמור, רובם הגדול מצביעים למפלגות הימין, חושבים שהמצב בעזה הוא אחריות של חמאס, שהוא ארגון טרור, ושלישראל זכות ולמעשה חובה להגן על עצמה, אך מעבר לעמדה הכללית הזו, אין להם כל נטייה או עניין לדבר על עתיד הסכסוך ולשאול מהי המדיניות הראויה לנהל אותו. למרות שהן חוות על בשרן את הידרדות מצב הביטחון על גבול הרצועה, עצם הקונספציה שמדיניות החיסולים, ההפצצות, והמצור הישראלי המתמשך וההדוק על רצועת עזה היא בלתי נמנעת לא עולה לדיון אף פעם. כששאלנו בצורה ישירה אנשים פשוט אמרו לנו שאין להם דעה. שזה לא התפקיד שלהם לדעת. הם רוצים ביטחון, והתפקיד של הממשלה הוא לספק אותו. כן, אמרו לנו חלקם, כואב הלב על הילדים והנשים של עזה. אבל זה לא המנדט שלנו לעסוק בכך. הם בחרו להם את חמאס, וזה מה שהם קיבלו.

וכך, תושבות ותושבי העוטף שבעשרים השנים האחרונות חווים את ההשלכות של הסכסוך יותר מרוב תושבי המדינה, ו"הביטחון" מעסיק אותן באופן יומיומי, נמנעות בעקביות מלנקוט עמדה בקשר למדיניות ישראל כלפי הסכסוך. במקום זאת, הן מנתבות את השיח שלהן על ביטחון (לאומי) לשפה של רגשות ויחסים – שני תחומים שבתרבות הישראלית שלובים זה בזה ונחים בבטחה מחוץ לכל ויכוח. וכפי שאנחנו מנתחות במאמר, גם המיעוט הקטן שכן תובע לחזור לשולחן המשא ומתן, נצמד בהקפדה לחוקי השיח, כדי לא לחרוג ולו לרגע מן הסכך המגונן של הקונצנזוס הלאומי.

קרדיט לתמונה ראשית: Siven Besa ויקפדיה

מאמרים מתוך הפרויקט הזה:

Sa'ar, A., Aharoni, S. B., & Lewin, A. (2020). Emotionalising national security, depoliticising the Israeli-Palestinian conflict. Emotions and Society.

Aharoni, S. B., Sa’ar, A., & Lewin, A. C. (2021). Security as care: communitarianism, social reproduction and gender in southern Israel. Feminist Theory, 14647001211023644.

Aharoni, S. B., Lewin, A. C., & Sa’ar, A. (2021). Gender/Nationality Intersections in Attitudes Toward Gun Carry among Israeli Citizens. Sociological Perspectives, 0731121420988573.