אנתרופולוגיה לשבת

עמליה סער דנה במאמרה החדש בהבדל בין רגישות תרבותית ל"תרבותיזם", שמקדם למעשה מדיניות מפלה והדרה של תת-קבוצות בתוך קבוצות המיעוט בשם שימור התרבות שלהן לכאורה. בתגובה היא מציעה את המושג "רגישות תרבותית ביקורתית", שמקדם הכרה בריבוי הקולות המתקיים בתוך קבוצת המיעוט עצמה

—

מאמר חדש לפרופ' עמליה סער, חברת סגל בחוג לאנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה, פורסם בכתב העת מעשי משפט. במאמר סער בוחנת דילמה מרכזית שמתלווה לשיח על זכויות של מיעוט תרבותי: המרחק הקצר שבין שימוש במושג התרבות לשם הגברת הסובלנות כלפי השונה לבין צמצום בפועל של זכויות, והצדקת מדיניות מפלה כלפי פרטים בתוך המיעוט או כלפי נשים.

במושגים אנתרופולוגיים מסבירה סער את המתח בין רגישות תרבותית לתרבותיזם. תרבותיזם הוא שיח שמתמקד בקבוצות מיעוט ומייחס תופעות שונות בהוויה החברתית והפוליטית שלהן ל"תרבות". הוא נוטה להתמקד בנשים ולהיתפס לסממנים חיצוניים של דתיות ופטריארכליות, תוך המעטה במשקלם של גורמים היסטוריים, מבניים ופוליטיים. לעתים קרובות, כמו במקרים שמוצגים במאמר, הוא משקף שימושים מניפולטיביים בתרבות שנועדו לטשטש את הפן המבני והפוליטי של יחסי רוב-מיעוט.

סער מדגימה את הדילמה על שני מקרים. הראשון הוא פוליגמיה בקרב הבדווים בנגב, שמשגשגת  למרות שיש חוק מדינה מפורש שאוסר אותה. התופעה מעוררת דיונים ערים בתוך החברה הפלסטינית ומחוץ לה, ובין היתר זוכה לביקורת פמיניסטית נוקבת. פעילים ופעילות פלסטיניות מאשימות את המדינה שהיא מעלימה עין כדי לחזק את הגורמים השמרניים בחברה הבדווית ולהשאיר אותה במצב של נחשלות. למרות זאת, כששרת המשפטים איילת שקד יצאה ביוזמה מתוקשרת להיאבק בפוליגמיה, האקטיביסטיות תקפו אותה והאשימו אותה בגזענות. בצד חוסר אמון עמוק בכוונות של המדינה, הן טענו שהמיסגור של מצוקות חברתיות כבעיה תרבותית נועד להכחיש את העובדה שהמצוקות האלה הן תולדה של מדיניות גזענית ואלימות מבנית. סער מצטרפת לביקורת הזו אך מבקשת לדייק את הדיאלקטיקה בין תרבות לפוליטיקה. לטענתה, הסבר מהסוג שהמדינה מקדמת הוא לא הסבר תרבותי אלא תרבותיסטי, לא משום שלתרבות אין חלק בתופעת הפוליגמיה, אלא משום שבתוך התרבות יש קולות שונים ואינטרסים שונים. יתרה מזו, לטענת סער הסיבה העיקרית לדומיננטיות של הגרסה השמרנית הפטריארכלית היא ההתערבות הפוליטית של המדינה. הטלה לא פרופורציונלית של בעיות חברתיות על התרבות מאפשרת למדינה להכחיש את האלימות המבנית שלה עצמה, להאשים את הקורבנות, ולהתנער ממחויבותה לנשים שבתוך קבוצת המיעוט.  

המקרה השני שמנתחת סער במאמר הוא הוויכוח על הפרדה מגדרית במסגרות החרדיות (מח"ר) בתוך האקדמיה. צד אחד בוויכוח טוען שבלי הפרדה מגדרית החרדים לא יגיעו לאוניברסיטאות ויישארו מחוץ למעגלי ההשכלה והתעסוקה, וההפרדה המגדרית היא מחיר קטן לשלם למען מטרה כה חשובה. הצד השני טוען שהמח"ר מהוות פגיעה באופי הפתוח והשוויוני של הקמפוסים, בעקרון החשיבה הביקורתית והחופשית (בשל כניסת הרבנים לתפקיד של שומרי סף), ובעיקר הן מהוות פגיעה קשה בנשים, כי הן שוללות תעסוקה ממרצות, מצמצמות את המבחר ואת רמת ההשכלה המוצעת לסטודנטיות החרדיות, ומדירות את הסטודנטיות הלא חרדיות.

גם כאן מה שעומד על הפרק, לכאורה, הוא המתח בין רגישות לתרבות המיעוט לבין ערכים ליברליים של שוויון מגדרי. גם כאן נשים נמצאות במוקד המתח. וגם בדוגמה זו מובאים במאמר קולות שונים ומנוגדים בתוך ומחוץ לקבוצת המיעוט. כמו במקרה של הפוליגמיה, סער קוראת להבחין בין רגישות תרבותית לתרבותיזם. במקום לאמץ באופן לא ביקורתי את הגירסאות הכי שמרניות ופטריארכליות של תרבות המיעוט, יש להקשיב לריבוי הקולות שבתוכה ולא להתעלם מכך שגם המרחב הקולט – במקרה זה האוניברסיטאות – הוא מרחב תרבותי שראוי להגן עליו. 

אחד ההבדלים הבולטים בין שני המקרים הוא המיקום של כל אחת מהקבוצות בתוך מערך הכוח המדינתי, הגם ששתיהן נתפסות כ"לא מודרניות". הבדווים, כחלק מהפלסטינים, מגלמים את האחר שלא ניתן להטמעה וממוקמים בשוליים הרחוקים של מעגלי ההשפעה הפוליטית, בעוד שהחרדים נתפסים כשומרי הגחלת היהודית ולכן כבעלי עליונות מוסרית, ויש להם כוח פוליטי מכריע. מכאן שבכל אחד מהמקרים, למושג תרבות יש משמעות שונה. בוויכוח על הפוליגמיה התרבות משמשת מילת קוד מרוככת לאתנו־לאומיות, ואילו במקרה של הפרדה מגדרית באקדמיה היא מתייחסת לדתיות. כלומר, התרבות משמשת כמסמן צף שתפקידו המרכזי הוא למסך את יחסי הכוח והעסקאות הפוליטיות בין המדינה לקבוצות המיעוט.

הטענה של סער במאמר, אם כן, היא שרוב ההצדקות המועלות להשעיה של ערכים ליברליים בשם הרגישות התרבותית הן למעשה תרבותיסטיות. מנגד, סער מציעה את המושג ׳רגישות תרבותית ביקורתית׳. מושג זה מושתת על הכרה בזכויות היתר השקופות של קבוצת הרוב ובריבוי הקולות המתקיים בקבוצת המיעוט. רגישות תרבותית ביקורתית מאפשרת להבין שליבת המאבקים אינה "התרבות" בהא הידיעה, אלא המתח בין זכויות המיעוט לאוטונומיה בארגון חיי הקהילה שלו, לבין הזכות של פרטים בתוכו לא להיות כפופים לאוטונומיה הזו. תפיסה זו מאפשרת לפי סער, גם לזהות שימוש לרעה במושג "תרבות" להחרגת המיעוט מן הפרקטיקה הליברלית של הכרעה תלוית הקשר בין ערכים מתנגשים. לבסוף, רגישות תרבותית ביקורתית מאפשרת לשוחרי הדמוקרטיה מקרב הרוב והמיעוט כאחד להידרש לנהל דיאלוג על גיוון בלי להיכנע לרטוריקה פופוליסטית, המקדשת גרסאות שמרניות של תרבות המיעוט.

—

עוד על עמליה סער

• חברתי כמילת מפתח בישראלית – על המשמעות של המושג "חברתי"
• פנדמיה כמצב לימינלי – על הסטודנטים והוראה, על הלימבו הפוליטי והאישי, על החיים עצמם ועל המבט האנתרופולוגי בראשית התפרצות הקורונה בישראל
• בין ריגול לטיפול – עמליה סער מראיינת את ד"ר רולי רוזן שבמחקריה הראתה גם כיצד הגבול בין עבודת הטיפול לעבודת הריגול מיטשטש באירועי קיצון ומשבר.
• העצמה כלכלית של נשים מוחלשות – מאמר המנתח את המושג ה"עצמה כלכלית של נשים" כפי שהוא משמש בשדה הכלכלה החברתית בישראל
• פני האנתרופולוגיה בישראל עם עמליה סער