חופרת תרבות

עמליה סער מראיינת את ד"ר רולי רוזן שבמחקריה הראתה גם כיצד הגבול בין עבודת הטיפול לעבודת הריגול, מטשטש באירועי קיצון ומשבר. סער ורוזן משוחחות על הדמיון בין התגובות באירופה לאירועי הטרור לבין התגובה הישראלית לאיום נגיף הקורונה וכיצד רעיון מעקב המדינה אחרי אזרחים זולג מהפלסטינים אל האכלוסיה היהודית.

בימים אלה של פנדמיה, רבים ורבות מאתנו מתחלחלות מן הקלות הבלתי נסבלת שבה מנגנוני הביטחון מקבלים כרטיס פתוח לאַכֵּן, לעקוב, לפלוש, ולמשטר את תנועות האזרחים. מה עומד מאחורי הנטייה הזו לאסוף מידע על אזרחים? ואילו דברים אפלים אחרים מתרחשים בלי שנשים לב בזמן שאנחנו מהופנטים לעקומת הקורונה? שהרי בעצם, הגלישה המהירה לשיטור מקיף לא התחילה עם הקורונה. מערך המעקב שהופעל על האזרחים בישראל היה קיים עוד לפני המגפה. הוא פשוט יושם בעיקר על הפלסטינים בשטחים והרבה פחות על אזרחי המדינה. גם באירופה, שמתמודדת עם גלי פליטים ומהגרים ופאניקה גואה אל מול טרור "מבית", נבנה מערך מורכב של חומות, גדרות, וחשדנות כלפי זרים שאולי בעצם לא נטמעו. מה שמעניין זה שהמצב החדש הזה צמח בעיצומו של מה שנראה היה כהיפך הגמור שלו: עולם פוסט-מודרני ופוסט-לאומי אופטימי של גבולות פתוחים, זהויות היברידיות, מפגשים שפעם לא היה אפשר לדמיין, ומרחב אינסופי להמצאת העצמי.

ד"ר רולי רוזן, שכתבה את עבודת הדוקטורט שלה על חזון "החברה המשותפת" ו"הערים הבין-תרבותיות" בישראל ובאירופה, גילתה את התפנית הזו תוך כדי תנועה בשדה. אני מארחת אותה לשיחה על המהירות המטלטלת שבה נרטיב הסובלנות, הקבלה, והגיוון פינה את מקומו לאפיסטמולוגיה של חשד עמוק, שבתורה פתחה את הדלת למערכים של פיקוח ומעקב מרחיקי לכת, ושואלת אותה מה הקשר בין פיגועי הטרור למגיפה של 2020. 

האם תוכלי לתאר את ממצאי הדוקטורט שלך, ואת הקשר שלהם למה שקורה בעקבות מגפת הקורונה?

הדוקטורט שלי עסק בעקרונות שנוסחו על ידי שני ארגונים בין-לאומיים: מועדון מדריד (מועדון של ראשי מדינות לשעבר שקם אחרי הפיגועים ב-2001) ורשת הערים הבין-תרבותיות, ארגון שנוסד על ידי מועצת אירופה. שניהם הציעו קווים מנחים לניהול מרחבים שבהם אנשים ללא היסטוריה, תרבות, שפה, או דת משותפות חיים בחופש ובשוויון. בין היתר עולה מהם גם דרישה לפתיחה מוחלטת של הגבולות, כי אם לכל אחד יש זכות לחיות בכל מקום ולקבל אותן זכויות, אין מקום למגבלות כלשהן. החזון הזה משקף אמונה, שקיבלה מומנטום לא קטן בעשור הראשון של שנות האלפיים, לפיה לפחות במרחבים האורבאניים הגדולים יכולה להתפתח חברה אזרחית קוסמופוליטית ופתוחה, שלא שבויה בלאומיות, בזהויות קולקטיביות, ובריבונות טריטוריאלית .

בתחילת המחקר התעניינתי בעיקר בשאלה איך העקרונות הללו מתיישבים עם הלוך הרוח הישראלי, שהוא לאומי מאוד, אבל בהמשך עברתי לחקור גם במספר ערים אירופאיות שמקיימות פרויקטים מרשימים של זכויות עירוניות על בסיס מגורים ולא על בסיס מוצא או אזרחות. אלא שהמחקר שלי שם התקיים בשנים 2015-2016, התקופה של הפיגועים הגדולים של דאע"ש בפריז, בריסל וערים אחרות. כך קרה ששיח המלחמות החדשות, שצמח בעקבות פיגועי הטרור הרצחניים, חדר ללב תהליך המיסוד של חזון המרחבים הסובלניים. ושינה אותו מבפנים.

בניגוד למה שמכונה "המלחמות הישנות", בהן האויב הוא אחר מובהק המזוהה ככזה (מדים זרים, שפה זרה), שיש להן סוף ברור (כניעה או הסכם), ולמדינות יש גבולות ברורים, ב'מלחמות החדשות' – פיגוע מגדלי התאומים, הפיגועים בישראל באינתיפאדה השנייה, הפיגועים של דאע"ש באירופה – המערך שונה לחלוטין. המלחמה אינה בין מדינות אלא בין מדינות לארגונים שלא תמיד מזוהים, שמטרותיהם מעורפלות, ושאי אפשר לנהל עמם משא ומתן. אין להן סוף ברור והאויב הוא לא תמיד חיצוני: הוא אינו חודר מבחוץ  דרך הגבול, אין לו מדים של צבא זר והוא אינו דובר שפה אחרת. לעיתים קרובות – כמו בפיגועים בצרפת ובבלגיה באותן שנים – האויב המסוכן ביותר מגיע מבפנים. האנשים שביצעו את הפיגועים בצרפת ובבלגיה ב-2015 נולדו במדינות הללו. הם היו אזרחים, דיברו את שפת המקום, ולמדו במערכות החינוך המקומיות. במלחמות החדשות, הגורם המכריע ביותר הוא המודיעין – היכולת לזהות את האויב בתוך מיליוני תושבי העיר, ולדעת מה הוא מתכנן ומתי. שכן חיל האוויר החזק ביותר או חיל השריון המשוכלל ביותר לא יכולים לעשות דבר נגד תומך דאע"ש הנמצא בדירה בפרברי בריסל או פריז. כך מתפתח מערך משוכלל של ריגול שבשונה ממודיעין של מלחמות ישנות, משתתפים בו אנשים שלא היינו  מצפים לראות כחלק ממערך כזה.

איך עובד המערך הזה? מה גילית עליו?

בשנים שבהן ערכתי את המחקר התרחשה בערים מרכזיות באירופה שרשרת של פיגועים קשים שבוצעו על ידי מהגרים או בני מהגרים – אותם האנשים שרשת הערים הבין-תרבותיות ניסתה לשלב. אני ראיינתי וליוויתי בעלי תפקידים שעובדים עם הנוער הזה ושמעתי מהם על הדילמות שהעסיקו אותם. בין היתר התוודעתי למוקד סיוע למשפחות החוששות שבניהן או בנותיהן מבקשים להצטרף לדאע"ש. המוקד הזה הוקם על ידי אנתרופולוגית צרפתייה בשם Dounia Bouzar, שהייתה קצינת מבחן בעברה והבינה שהמשפחות זקוקות לסיוע. הוא העסיק פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, ופסיכיאטרים שפנו למשפחות מאחורי גבם של הילדים שלהם, וקראו להם לפעול במהירות 'לפני שהם עוזבים'. המוקד הוקם על ידי Bouzar בהתנדבות, אבל בהמשך הוא עבר לניהול המדינה. במהלך השיחה עם קצין משטרה שפגשתי בשדה הבנתי שבמערך הזה הגבולות בין הריגול, ששייך לשיח המלחמה לטיפול, ששייך לשיח השילוב – היטשטשו לחלוטין. כשפסיכולוג מטעם המדינה יושב עם משפחה כזו, הוא גם מטפל בה ומבקש לסייע לה לחזק את הקשר עם הבן או הבת שעברו תהליך רדיקליזציה, אבל הוא גם 'מרגל' אחריה או אחרי הבן או הבת, ומנסה למנוע את הפיגוע הבא. הגבול בין ריגול לטיפול קרס.

ואיך כל זה מתחבר למגפת הקורונה?

באופן מוזר ואירוני, למאבק במגפת הקורונה יש מאפיינים דומים למלחמות החדשות: אין אויב ברור ומובחן שניתן לנהל אתו משא ומתן כדי לסיים את המלחמה; האויב הוא 'בתוכנו', ולכן הכלי החשוב ביותר הוא המודיעין. יתר על כן, כשמישהו חולה בקורונה הוא גם 'משלנו' ולכן צריך גם לסייע לו ולטפל בו, אבל בו זמנית הוא הופך ברגע לאויב מסוכן – הוא עלול להדביק רבים אחרים, צריך לבודד אותו ולעקוב אחריו כדי למנוע ממנו להזיק לאחרים. במובן זה יש דמיון בין חולי הקורונה למשפחות שבניהן איימו להצטרף לדאע"ש. בשני המקרים צריך לזהות את האויב ולעקוב אחריו, אבל גם לסייע לו, בין השאר כדי למנוע ממנו לגרום נזק. בשני המקרים מערכי הריגול המשוכללים מופנים נגד אזרחי המדינה שמפעילה אותם, לא נגד אויב חיצוני. לכן בשניהם המערך המופעל הוא משולב – ריגול וטיפול בו זמנית.  כשממשלת ישראל מאכנת את הטלפונים היא גם עוקבת אחרי האזרחים שלה וגם מגנה עליהם מפני האויב הסמוי.

איך לדעתך משפיע כל המצב הזה על היחסים בין יהודים לערבים בישראל?  

מבחינת הפלסטינים אזרחי ישראל קורים פה מהלכים שגם הם מבלבלים את הגבולות המקובלים. מצד אחד יש כאן מצב 'מלחמה'. כולם נקראים להתגייס, וכמובן – בישראל כמו בישראל – השיח מאוד מיליטריסטי. צה"ל נשלח לחלק חבילות מזון בבני ברק ובדיר אל אסד, אנשי יחידת המודיעין 8200 מסייעים למשרד הבריאות לנתח את הנתונים. מדברים על 'צו 8'. רק שהפעם המלחמה היא נגד וירוס קטן ובלתי נראה. ובמלחמה הזו, בפעם הראשונה, אזרחי ישראל הערבים לא רק שאינם חשודים בהשתייכות או הזדהות עם כוחות האויב, אלא נמצאים בקו הראשון של המאבק במגפה: הם הרופאים והרופאות, האחים והאחיות שמטפלים בחולים או מבצעים את הבדיקות. זו הפעם הראשונה שבה ישראל נמצאת במצב חירום והערבים מגויסים למאבק; הפעם הראשונה שבה מטס יום העצמאות של חיל האוויר "מצדיע" לבית חולים פלסטיני. וכל זאת בזמן שהממשלה והציבור היהודי ממשיכים להפנות כלפיהם גזענות ודה-לגיטימציה אזרחית בוטות.

האם לדעתך תם עידן הגבולות הפתוחים?

גם פה זה כמובן הולך לשני הכיוונים:  מצד אחד נראה שכן – המדינות סגרו את הגבולות. באירופה זה הביא למצבים אבסורדיים, שאגב מזכירים מאוד את מצב הפלסטינים שחיים תחת הכיבוש. למשל רופאים פולנים שעובדים מעבר לגבול בגרמניה ונאסר עליהם לחזור כל ערב למשפחותיהם או שהם נדרשים להיכנס להסגר עם כל מעבר גבול, גרמנים שנהגו לערוך מדי יום קניות בעיר הסמוכה לביתם בצרפת, או אנשים שנותקו מקרובי המשפחה ואפילו מבני הזוג שלהם, שבמקרה חיים מעבר לגבול. אבל דווקא הסגירה החדה הזו של הגבולות המחישה לאנשים עד כמה הם זקוקים לגבולות הפתוחים, שלא לדבר על הכלכלה האירופית שמבוססת על מעבר יומיומי של סחורות ואנשים.

בנוסף, ברור גם שהדרך היחידה להתגבר על המגפה הזו היא באמצעות שיתוף פעולה בינלאומי. למדע יש אתוס אוניברסלי ומדענים מכל העולם משתפים פעולה במאבק בנגיף. אם הוא יחוסל במקום אחד ויתפרץ שוב במקום אחר הוא יחזור, או שהמדינות שיסבלו ממנו לא יוכלו להשתתף במחזור העסקים הבינלאומי. לכן, למרות שאפשר לסגור גבולות באופן זמני או לחזור לייצור מקומי של מוצרים מסוימים, קשה לי להאמין שניתן לסובב את גלגל הגלובליזציה לאחור.

במובן מסוים זה דומה גם למה שקרה לנו כפרטים: מצד אחד אנחנו נדרשים להתרחק מאחרים, להסתגר בבית, ולדאוג כביכול כל אחד לעצמו. כלומר, יש שרטוט מאוד ברור של גבולות ההפרדה בין כל אחד מאתנו, אפילו ביחס לבני משפחה וחברים. מצד שני נראה לי שזה רק העמיק את תובנת התלות שלנו זה בזה, כי בלי היכולת להיפגש עם קרובי משפחה וחברים החיים אינם שווים שיחיו אותם. המשורר האנגלי John Donne כתב 'שום אדם איננו אי'. אני חושבת שהמגפה הזו המחישה לנו את זה באופן עוצמתי: ככל שננסה לשרטט את הגבולות, כך נבין שאנחנו תלויים זה בזה. ההבנה הזו היא התחלת הדרך ליציאה מהברוך.

Image by Couleur from Pixabay