חופרת תרבות

עמליה סער על הלימנליות של המצב הנוכחי, על הסטודנטים והוראה, על הלימבו הפוליטי והאישי, על החיים עצמם ועל המבט האנתרופולוגי אל עבר העתיד הלא ברור

הבלוג הפעם מפנה מבט למה שעבור אנתרופולוגיות הוא המובן מאליו: מגיפת הקורונה כפתה עלינו מצב לימינלי – מצב זמני-לכאורה שבו נתקענו כולנו, באופן גלובלי, על הסף (limen=סף=عتبة). ועל הסף, כידוע, קורים דברים מופלאים, מפחידים, או סתם מוזרים. לדוגמה, עיסוק באיזוטריה. בשבועות האחרונים כווולנו, אפילו אם נכשלנו בשלוש יחידות מתמטיקה, צורכים באופן יומיומי ובגמיעות גדולות נתונים מספריים על התפשטות המגיפה בצורה של גרפים, עקומות ומודלים מתמטיים, ומתיידדים במהירות האור עם מיני מפלצות חביבות שנושאות שמות כמו "Zoom", "Unicko", "Teams" או "Hangouts". במקביל, בתוך הדרמה הגדולה של אירוע הקורונה, במרחבים האינטימיים והלאו-דווקא דרמטיים, השעיית המציאות כפי שהכרנו אותה מייצרת בליל דחוס של תחושות מנוגדות שנעות על כל הטווח ממועקה, סכנה, ודיכאון ועד להקלה, שלווה ואפילו אושר. ההיפוך הגדול מתמלא בזרם בלתי פוסק של היפוכים קטנים.

אין טעם ואסור למשש: קוראת את ספרה המצוין של גילי המר Blindness through the Looking Glass על נשים עיוורות בתרבות רואה ומתעכבת על אחד הציטוטים שבו אישה מספרת שכשהיא פוגשת מכר או חבר/ה היא תמיד קודם כול מחבקת, והחיבוק הזה נותן לה הרבה אינפורמציה. היא יכולה להבחין אם החברה רזתה או השמינה, להחמיא לה על הבגד, להעיר על מצב הרוח. פתאום אני קולטת שעכשיו, באירוע הקורונה, נשים עיוורות לא יכולות לחבק או למשש. בין לבין קוראת בעיתון עדויות של חולים שמספרים שאחת מתופעות הלוואי של הקורונה היא אובדן חוש הטעם והריח. מצבים מוזרים.

תגובות לא צפויות: לקראת המפגש השבועי בזום ביקשתי מהסטודנטים לכתוב "יומן שדה קורונה" קצר ולשתף. מביאה כאן מספר נקודות בלי שמות (כי לא ביקשתי מהם רשות): ע', סטודנט פלסטיני שמסרב בעקביות להצביע בבחירות לכנסת, סיפר בחיוך שהנאום היומי של נתניהו מרגיע אותו. מ' סיפרה שיש לה OCD, אובססיה קומפולסיבית שגורמת לה לרחוץ ידיים עשרות פעמים ביום, ופתאום עכשיו "ההפרעה" הפכה להצטיינות. חוץ מזה היא חווה ימים נפלאים – כל מה שהיה לה ביומן התבטל, כולל שתי תערוכות שהייתה אמורה להציג בהן. וכמובן העבודה: היא מורה פרטית והכול נעצר. אלא שלמרות אי-הוודאות, הידיעה שבכל רגע עלול להתפתח חלום בלהות בריאותי והעובדה שאין לה מושג ממה תתקיים אחרי שייגמר המעט ששמה בצד, היא מלאה בתחושות שמחה והקלה על כך ש"סוף סוף עצרו לרגע את הרכבת הדוהרת בשבילי, ואני יכולה לרגע למצוא איזון". ובאוניברסיטה הנטושה, בימים שלפני הסגר הגדול, מצאתי במטבחון של החוג את שתי המנקות של הקומה, האישה הרוסייה המבוגרת והערבייה הצעירה יותר, יושבות משני צדי השולחן ומשוחחות בנחת. כשאמרנו שלום הן חייכו ואמרו לי: "יהיה בסדר".

שקט וסכנה: אביגייל ווד באה היום כדי לתת לי דואר שעדיין מגיע לפעמים לדירה הישנה שלי, שעכשיו היא שלה. עמדנו בפתח. היא נשארה בחוץ עם התינוק שלה. פטפטנו כמה דקות. אמרה שהיא כבר מתכננת את המאמר על corona soundscape, וזה מרגיע אותה. אני חושבת על המרחב הצלילי של הקורונה (המרחב הצלילי, מושג שלמדתי מאביגייל) ושמה לב לשקט שממלא את הכול. חושבת: איפה הרעש? מגלגלת בראש את המלודרמטיות ההיסטרית בטלוויזיה, ברשתות החברתיות, ובעיתונות המקוונת, ומבינה שהרעש הוא בעיקר ויזואלי עכשיו. בו בזמן, הוירוס עצמו שקוף. רעש ויזואלי סביב וירוס שקוף.

לימבו והשעיה: הכנסת, בית המשפט, חופשה ללא תשלום. איסור לנשק מזוזות (!)… מנסה להעביר כסף מזומן לתלמידה שנמצאת בעבודת שדה בבית ג'אלה המסוגרת, ומגלה שאין דרך. דואר ישראל ("מזומן בזמן") לא מעביר כי זה לא ישראל. וווסטרן יוניון לא מעביר כי זה לא חו"ל. כך או אחרת, בחסות הקורונה, לרגע מוזר הפלסטינים הופכים מאויבים לפגיעים. לחילופין, פגיעות הופכת לפוגענות כשחולים מוקעים כמקור הזיהום והסכנה. אז האויבים הרגילים חדלים להיות רלוונטיים, אבל במקביל הסולידריות, הקהילה, הביחד מושעים גם הם. למשל, אני לא יכולה להתקרב להוריי הזקנים. גם לא צומחת רשת ביטחון קהילתית למאות האלפים שפרנסתם נעלמה בן רגע כשמקומות העבודה התאדו. מנגד, בצד החללים שנפערים, מרחבים שלמים מתמוטטים אחד לתוך השני: העבודה, בית הספר, והבית נדחסים יחד לחללים קטנים של דירות שיכון. הבית נתחם, נסגר ומיטלטל בין היותו מרחב בטוח עבור מי שגרים בו, למרחב ששומר מפניהם, גם במחיר ביטחונם/ביטחונן. אלא אם כן אין להם בתים.

החיים עצמם: בשיעור של הערב פ', עם בטן הריונית של שבוע 39, מדברת בקול נרגש אך מחויך על הלחץ לקראת הלידה המתקרבת. האם בית החולים יהיה נגיש? ואיך להתארגן עם הילד הגדול כשסבא וסבתא לא יכולים להגיע? יש כל כך הרבה היסטריה סביב הלידה, היא אומרת, שלרגעים היא מרגישה שהיא עומדת ללדת את המשיח. "אבל אני לא רוצה ללדת את המשיח. אני רוצה זו לידה רגילה, ושאמא שלי תחכה בחדר ההמתנה". למחרת בשש בבוקר אני רואה בווטאסאפ של קבוצת הדוקטורנטים תמונה מחדר הלידה שלה ושל התינוק. יום לאחר מכן חברתי יעל משתפת שאביה, החולה בן ה-88 משערי צדק, נפטר, ותמר תלמידתי לשעבר שולחת תמונה שלה עם התינוק החדש בן השבוע. ההשעיה לא חלה על לידה ומוות.

ומה חוץ מתובנות כלליות? המבט אל השוליים ומהם הוא כמובן פוליטי, ולא רק תיאורטי או מתודולוגי. אנתרופולוגיות של פנדמיה שמחפשות דרכים להתערב, ולא רק לתצפת, מדברות על התיישרות עם נקודת המבט של המוכפפות (Subaltern alignment). הכוונה לנסות להבין מה ההשלכות של הבניית המגיפה ושל המדיניות הנגזרת מן ההבניה הזו על אוכלוסיות פגיעות. למשל, מה השלכות הזריקה הזמנית מכוח העבודה על בני ובנות הגיל השלישי, שבמציאות הרגילה ממשיכות לעבוד עד גיל שבעים ויותר כי אין להן פנסיה סבירה? יש הרבה דגש על היותם של אנשים כאלה קבוצת סיכון בריאותית, אבל מה לגבי הסיכון ליפול לעוני? שהרי הן יהיו הראשונות שלא יוחזרו לעבודה אחרי שהאירוע יסתיים. מה ההשלכות של רעיון הבידוד הביתי על מבקשי המקלט שנשארו בלי שום רשת ביטחון כלכלית ומצטופפים בדירות פרוצות וצפופות בדרום תל אביב? ומה לגבי נשים וילדים נפגעי אלימות ביתית?

במקביל, מעבר להתארגנות הבזק של אצבע בסכר, התיישרות עם נקודת המבט של המוכפפות מכוונת אותנו לשאול איך ולאיזו חברה אנחנו רוצות לחזור מהרגע ההיסטורי הזה של עצירה גלובלית? אנתרופולוגיות צריכות להיות חלק אינטגרלי מצוותי חשיבה שיתנו היזון חוזר על החלטות המדיניות השוטפות, כך שבצד ייצור מסיבי של מטושים, מסכות חד-פעמיות ומיטות אשפוז (חשוב, חשוב) נוכל להצטרף למספר הגדל והולך של א/נשים שקוראים לראות בקורונה לא רק וירוס, אלא דגל אדום חברתי-כלכלי-וסביבתי. לראות, ולהגיב בהתאם.

Image by Selling of my photos with StockAgencies is not permitted from Pixabay