נטע זר

יום המתים הוא יום חג ססגוני עבור המתים שחוזרים לבקר בעולם החיים פעם בשנה. הצבעוניות הטבועה בחג הביאה חשיפה מערבית גדולה שהובילה לשאלה: האם חגיגות נוספות של החג והתחפשות למאפייני החג ברחבי העולם תיחשב ניכוס תרבותי או הערכה תרבותית?

יום המתים, החוגג את חזרתם של הקרובים אל עולם החיים, מבוסס על תפיסת מוות שונה מן המוכר בחברות המערביות. אחד המאפיינים המובהקים של יום המתים הוא הפסטיבלים הגדולים וציורי הפנים הצבעוניים של גולגולות (La Catrina), שנוכסו ליום הזה רק בשלב מאוחר יחסית, הרבה בזכות ציורי הפנים של מאייר מקסיקני מפורסם  (José Guadalupe Posada) מראשית המאה העשרים, שצייר את הלה-קטרינה כקריקטורה הלועגת למעמד העליון שהפך לאירופוצטנרי (Eurocentric), ושאב השראה מן התרבות האירופאית על חשבון התרבות המקסיקנית. כך, ציורי הפנים נהפכו לחלק בלתי נפרד מן החג לאחר מכן.  

בעשורים האחרונים החג הפך למוכר גם מחוץ למקסיקו והגיע למקומות נוספים בהם קיימות קהילות מקסיקניות גדולות ובאופן אירוני,  גם קיבל תהודה בזכות מספר הופעות בסרטים מערביים משמעותיים. כך למשל, ב-2015 בסרט "ספקטר" (Spectre) שנמנה על סדרת הסרטים של ג'יימס בונד, התהלך הסוכן בונד בפסטיבל יום המתים וב-2017 אולפן הסרטים המצוירים הפופולריים, "פיקסאר", יצא עם הסרט "קוקו", המספר את סיפורו של ילד שעבר ללילה אחד לעולם המתים בזמן חגיגת יום המתים ומנסה לעבור בחזרה לעולם החיים. שני הסרטים הללו העלו את יום המתים לתודעה הגלובלית בצורה רחבה יותר ממה שהיה ידוע לפני כן, וחגיגות יום המתים הפכו לנפוצות יותר ברחבי העולם ולגדולות יותר גם במקסיקו עצמה.

עם העלייה בפופולריות של יום המתים, תחפושות ששאבו השראה מתוך חלק ממאפייני יום המתים נהיו פופולריות גם כן. תחפושות כמו ציורי גולגולות של הלה-קטרינה שינו את שמן לציורי "Sugar Skulls" והפכו ללהיט בקרב המתחפשים בליל כל הקדושים בשנים האחרונות, וכן גם בישראל בחג הפורים. לאור זאת, אחת השאלות שמתעוררות עם העלייה בפופולריות של יום המתים היא: האם זה אתי בכלל להתחפש תוך שימוש במאפייני חג יום המתים? האם קיימת פה תופעה של ניכוס תרבותי של החג עבור תחפושת מגניבה לחג?

עוד לפני שאציע תשובה לשאלה, תחילה יש צורך להסביר את המושג השגור 'ניכוס תרבותי'. ניכוס תרבותי הוא פרקטיקה של לקיחת מנהג או פריט מסוים מתרבות שהמשתמש אינו חלק ממנה ולהשתמש בה בצורה שעלולה להיתפס על ידי בני התרבות המקורית כלעגנית או שימוש שלא לנכונה. ניכוס תרבותי הוא מושג חזק בעיקר במחוזות הרשתות החברתיות, בהן יכולה להיכתב ביקורת מטעם כל אחד ואחת על כל נושא תחת השמש, כאשר משמש טיעון חזק נגד כל אדם העושה שימוש בפרקטיקה שאינה חלק מהתרבות שלו.

כאמור האינטרנט מלא בדעות חלוקות לגבי יום המתים, והאם תחפושת או אפילו השתתפות בחג של מי שאינו חלק מהתרבות המקסיקנית יכולה לעלות למשפט שדה בשאלה האם מדובר בהערכה תרבותית או ניכוס תרבותי (Cultural appropriation vs. Cultural appreciation). לפי הכתבה של refinery29, השתתפות בחגיגות יום המתים ועטיית תחפושות כחלק ממנו הן בסדר לשימוש עבור כל מי שמעוניין. המרואיינות בכתבה מעלות כי יום המתים הוא יום חג למען הקרובים שנפטרו, וזהו רעיון שכל אדם יכול לקחת בו חלק, בין אם כחלק מהתרבות או מחוצה לה. עם זאת, שימוש לא נאות בציורי הגולגולות, למשל בשילוב אלמנטים מפחידים ומאיימים (gore), יכול ליצור מצב בו המשתמש בפרקטיקה ישתמש בה לא נכונה ואף יעליב את בני ובנות התרבות המקסיקנית, מה שעלול להיתפס כניכוס תרבותי. כתבות נוספות בנושא מסבירות לקוראים כיצד לחגוג את החג מבלי להעליב את התרבות המקסיקנית, או כיצד בכלל ניגשים ליום המתים כאשר חושבים על ניכוס תרבותי מול הערכה תרבותית.

אין ספק כי מדובר בדיון שניתן להוציא מהקשר יום המתים, בייחוד כאשר העולם נמצא בתהליך גלובליזציה משמעותי. מתי שימוש בפרקטיקה של תרבות שהיא איננה שלי הוא חיובי והאם יכולות להיות לו גם השפעות שליליות? איפה עובר הקו בין הערכה לתוצרי ופרקטיקות תרבות שאני לא חלק ממנה הופכת לניכוס של אותם תוצרים? זוהי שאלה בעלת מספר ממדים רבים; האם על המחקר הסוציולוגי-אנתרופולוגי למצוא לכך תשובה? האם כלל למחקר הסוציולוגי-אנתרופולוגי יש מקום לדיון עמוק כל כך בתוך השדה והשיח הפופולרי הרשתות החברתיות? מי שמעוניינים יכולים לקרוא את המאמר הזה שמסביר את המושג ואת הבעיות החבויות בו בעידן האינטרנט, לצד מאמרים וכתבות רבות נוספות שיסברו את אוזניכן בנושא. אולי זה יעזור למצוא פתרון ושקט נפשי ואולי רק ייצרו עוד בלאגן.

תמונה ראשית: Photo by Eduardo Dorantes on Unsplash