ליל כל הקדושים vs. יום המתים: מוות כאויב או כחבר?
ליל כל הקדושים, המצוין בסוף אוקטובר, מספק הזדמנות לבחון חלק מהאופנים בהם נתפס המוות בחברה המערבית, בין השאר בשל כך ש'יום המתים' המקסיקני נחגג כמעט במקביל. 'יום המתים' מספק אפשרות לחשוב מזווית שונה על משמעות המוות, והחיים גם כן. במקום ציר חיים לינארי, האמונה מאחורי יום המתים מבוססת על תפיסה של חיים מעגליים, השומרים את המתים כחלק חשוב מן עולם החיים.
סוף אוקטובר הוא הזמן בשנה בו מצוין ברוב העולם הנוצרי-מערבי החג 'ליל כל הקדושים' (האלווין), חג ששאב את צורתו המודרנית ממספר מסורות שונות (קלטיות, פאגניות ונוצריות). בעיקרו של היום עומדת התפיסה כי בסוף אוקטובר נפתחים שערי עולמות החיים והמתים, ורוחות המתים מגיעות לעולם החיים על מנת לרדוף את החיים. משום כך נובע המנהג המוכר כיום של עטיית תחפושות, וזאת על מנת "להפחיד את הרוחות". עם השנים התווספו לליל כל הקדושים מנהגים נוספים, כשהבולט שבניהם הוא בקשת ממתקים מדלת לדלת (trick or treat). בנוסף, בנצרות המערבית, הראשון לנובמבר הוא יום כל הקדושים (All Saints Day) ממנו שאוב שם החג המוכר כיום והשני לנובמבר, שמוכר פחות לציבור הרחב, הוא יום כל הנשמות (All Souls Day) וזהו מעין יום זיכרון למתים.
בסמיכות זמנים לליל כל הקדושים, נערך במקסיקו מדי שנה 'יום המתים' (Dia De Los Muertos) אשר נחגג בראשון ובשני לנובמבר, לצד יום כל הקדושים ויום כל הנשמות, בו המתים חוגגים את נשמות המשפחה והחברים שנפטרו. ניתן לחלק את החג לשניים: בחלק הראשון, שמצוין בראשון לנובמבר, מקדישים את היום לילדים וכל מי שנפטר בטרם עת, ובחלק השני, שנחגג בשני לנובמבר, מקדישים החוגגים את היום לקרוביהם שמתו. בפרק הזמן שבין ה-31 באוקטובר ל-1 בנובמבר, ובהתאמה בין הראשון והשני בנובמבר, יכולות הנשמות להתאחד ליממה אחת בלבד עם בני המשפחה שנותרו בעולם החיים. המסורת מאחורי היום מגיעה בעיקר מאמונה אצטקית, אך משלבת גם מאפיינים של אמונות נוספות בהם החזיקו 'הילידים' המקסיקניים. בכדי להבין לעומק את התפיסה, יש לזכור שהחוגגים על פי רוב לא תופסים את מבנה החיים כלינארי, כלומר כלידה הנגמרת במוות אבסולוטי. במקום זאת, אמונתם רואה ביקום והחיים בו בנויים בצורה מעגלית, לכן המוות הוא חלק חשוב ובלתי נפרד מן מעגל החיים, ולאו דווקא סופם. עם הגעת האימפריאליזם הספרדי למקסיקו יחד עם המיסיונרים הנוצרים, שולבו חלק מהמסורות הילידיות עם מסורות נוצריות-מערביות וכך "נולד" יום המתים המקסיקני כפי שנחגג כיום.
אומנם רבים מתייחסים ליום המתים כגרסה נוספת לליל כל הקדושים, אך זהו למעשה יום שמהותו שונה במספר צורות מליל כל הקדושים. ביום המתים המשפחות לא תופסות את הרוחות כמאיימות, והם לא מנסים או מנסות להבריחן. נהוג להקים מזבח עם תמונות ושמות של קרובים הנפטרו על מנת להיפגש עמם בפעם היחידה בשנה בה שערי העולמות של החיים והמתים נפתחים. המזבח מכיל לרוב מאכלים וחפצים שהיו אהובים על המתים, וזאת על מנת להביא להם מנחה (Ofrenda). שולחן המזבח מקושט בגולגולות סוכר מקושטות, (calavera) המסמלות את מתיקות החיים. בנוסף, לעתים מקשטים החוגגים את בתיהם בפרח מסוג 'ציפורני חתול' (Marigold) על מנת למשוך את הנשמות אל תוך הבית ואל המזבח המוכן.
תפיסת המוות שמאחורי יום המתים שונה במובהק מהתפיסה המערבית. דורקהיים, אחד מאבות הסוציולוגיה, גרס כי טקסי מוות (כמו לוויות) הם דרך שבאמצעותה החברה מבהירה לעצמה שהאדם המת סיים את תפקידו הפעיל בחברה. האבל, סובר דורקהיים, הוא חלק מתהליך ההבנה, כאשר באמצעותו מתמודדים הפרטים בחברה עם יציאתו הסופית של האדם מן החברה. לעומת זאת, בתרבות המקסיקנית, האדם שמת לא מסיים את תפקידו בחברה בצורה אבסולוטית וחד משמעית. הם סבורים שהמתים חוזרים מדי שנה לחגיגות יחד עם בני ובנות משפחותיהם. השוני מקורו במהות השונה המיוחסת למוות, אך אין זה ההבדל היחידי. הצבעוניות והססגוניות המיוחדת ל'יום המתים' המקסיקני מציעה חלופה לתפיסות המערביות בכל הנוגע לזיכרון המוות. בחברות מערביות, לרוב מוות מקושר לצבע השחור, ואזכורו מלווה באווירה שקטה וקודרת. באופן שונה למדי, 'יום המתים' הוא יום חגיגה צבעוני. ב'יום המתים' חוגגים המאמינים את חזרתם של הקרובים לחיק עולם החיים, כחלק ממעגל החיים ולא כחזרה מן הסוף הליניארי, כפי שנהוג ברוב החברות המערביות.
דמות משמעותית ביום המתים היא הקדושה מוארטה (Santa Muerte), בתרגום ישיר- גברת המוות הקדוש. סנטה מוארטה מתוארת כשלד מכוסה חלוק, בידיה היא אוחזת לרוב במגל ובגלובוס, אך לעתים היא מוצגת כמחזיקה חפצים שונים, עבור קבוצות מאמינות שונות. אומנם אין עדויות למקור ממנו מגיעה הקדושה, אך ככל הנראה מדובר בשילוב בין מקורות ילידיים של דתות מקסיקניות עם מקורות נוצריים. אמונה וסגידה לקדושה הזאת משויכת ליום המתים, כאשר תפוצתה עלתה בהדרגה במהלך המחצית השנייה של המאה העשרים והשנים הראשונות של המאה העשרים ואחת. האמונה והתפילה עבור סנטה מוארטה מחזיקה מקום שונה בתפילה, ובכך מוסיפה לתפיסת המוות השונה בקרב חוגגי יום המתים. תפילה למען סנטה מוארטה אינה תפילה עבור המוות בלבד מאחר ומאמיניה מתפללים אליה בבקשות מתחומים שונים לגמרי ; פרנסה, וחיים מאושרים אחרי המוות.
במקום להתאבל על הסוף, סקירה של יום המתים מראה תפיסת מוות שונה למדי מהמוכר לנו. חגיגה וצבעוניות סביב זיכרון המתים ותפיסה של מוות כחלק ממעגל החיים, כחלק שיש לחגוג ולזכור במידה שווה, היא אולי תפיסה שיש אף לאמץ לתוך התפיסה המערבית של מוות. במקום להתאבל על סוף, לחגוג זיכרון שממשיך לבקר מדי שנה ולא מעלים את האדם מן החברה בה הוא חי.