מרחב השתהות

עשר שנים אחרי, הגר חג'ג' ברגר, אנתרופולוגית אשר חקרה את המחאה החברתית, חוזרת ליומני השדה שלה ולניתוח הפרשני ובוחנת אותו אל מול הממשלה החדשה שהוקמה. בעזרת תפיסותו של מרטין בובר ואחרים לגבי המושג אוטופיה מרחיבה חג׳ג׳ ברגר את הניתוח על המחאה כמרובת אוטופיות (מולטי-אוטופיות), אל המצב היום ומציעה לראות במאהל רוטשילד את לידתו של החלום הלא מחויב של המאחד, בעוד את הממשלה הנוכחית שהתגבשה לאחר עשור שנים, כיכולת לממש את אותו חלום -מולטי-פרקטיקה.

והנה אנו ניצבים עשר שנים מהמחאה החברתית של קיץ 2011. אותה מחאה שהפיחה תקווה ברבבות אנשים,  יצרה פתח לשיח אחר, למבט מהרהר ולהפניית שאלות פתוחות לעבר פנטזיות אזרחיות, חברתיות, אישיות, וכל זאת תוך חיבור בין קבוצות אשר לולא המחאה, לא היו נפגשות בדחיסות ועוצמה שכאלו. בנקודת הזמן הזו, הייתי רוצה לבחון את הקשר בין מחאת האוהלים לפני עשור ובין הקמת הממשלה הנוכחית, ממשלה שבחלומות המתוקים/מסוייטים (איש איש לתפיסתו) לא דמיינו שתתאפשר. ממשלה המורכבת מנציגי ונציגות של חלקים גדולים מהקבוצות בחברה הישראלית שבדומה למחאה, מבטאת בליל של תפיסות, רצונות ומחשבות הגרות יחד במרחב אחד מתוך כוונה להתבונן במאחד וליצור שינוי.

לכאורה – מה הקשר בין מחאת רוטשילד ובה אסופה אקלקטית של מוחים המזוהים יותר מכל עם הסיסמא הקוראת ל"צדק חברתי" ובין ממשלה שעסוקה בקונקרטי ובממשי? שהרי בעוד שעל מאהל רוטשילד זרח אור הירח והוחלפו מחשבות והגיגים, בכנסת אורות הניאון מאירים תככים, קומבינות ופוליטיקה קטנה וגדולה.

למרות זאת – אני מציעה לראות במאהל רוטשילד את לידתו של החלום הלא מחויב של המאחד, בעוד הממשלה הנוכחית שהתגבשה לאחר עשור שנים, היא היכולת לממש את אותו חלום. מחאת 2011 וממשלת 2021 חולקות  תקוות, שאיפות – אוטופיות מרובות – שנתפרו בעדינות ועלולות להיפרם בכל רגע. שכן בין אם ימיה ספורים ובין אם לאו, מעידה הממשלה הנוכחית על ה"אם תרצו אין זו אגדה" של המאה ה-21. היא פתח ותקווה לשונות מאחדת ולחזון של האפשרי. מרוטשילד לבלפור, התגבשה לה מדינה שחפצה בריבוי. ריבוי שאני מכנה "מולטיטופיה", מרחב מרובה שאיפות לשינוי, אוטופיות, השוכנות זו לצד זו.

 ראשית החיבור במחשבת תחילה

עד היום יש השואלים אותי "את לא מאוכזבת שכתבת על מחאה שלא הותירה דבר?", ואני לרוב עונה, לעיתים מתוך בטחון ולעיתים בחשש, "אנחנו עוד לא באמת יודעים מה בשורת המחאה". בחודשים האחרונים אני מלאת אמונה – מחדש – בתוצרי המחאה.  

אי שם בקיץ 2011 אלפים שהתמרמרו על הקיים, התיישבו באוהלים שהקימו ברחבי הארץ ותהו על היש. ביררו על מה אם. חשבו על האפשר. צעירים וצעירות מלאי תעוזה ותקווה שיצאו לרחוב ביום חם במיוחד, לקחו חלק במחאה, ישנו במאהלים ברחובות הארץ והפכו את המדינה למשך קיץ שלם – למרחב להשתהות. מרחב בו אפשר לעצור, לברר, לבחון, לנתח ולקדם עבודה עצמית וחברתית. במסגרת המחקר האנתרופולוגי שערכתי, הסתובבתי, סקרנית, בין האוהלים והקשבתי לאנשים, לקחתי חלק באירועים והתבוננתי בשכבה האנושית המרהיבה שאוחדה לה יחדיו. בקשתי להבין: למה אנשים החליטו לצאת לרחוב ומה מתרחש במרחב שהם נמצאים בו יחד?

 "כל אחד הגיע לפה ליצור מדינה עצמאית כפי שהוא חזה אותה. זה מיקרוקוסמוס של החברה, של החיים בעולם הזה. רוצים לנסות ולטעום מהכול. אבל גם מאמינים בלהיות יחד בתוך השינוי האדיר שנוצר פה. אני בכלל הגעתי אחרי ויפאסנה, להתחבר לעצמי. באוהל פה מימין זוג שככה חי כבר שנה, באוהל בטבע. הם נוסעים עם הג'יפ כל פעם למקום אחר. "מתחברים לאדמה", וזה ששם בכלל רוצה למצוא דרך לחיות כאילו בלי רכוש. הכי מחובר לאמת הפנימית שלו… מה שמחבר את כולם זה שמה שיש עכשיו רקוב, שצריך לשנות ושכל אחד יכול למצוא את מה שטוב לו, בפנים, בתוכו". כך מסביר לי שולי(שם בדוי) בשנות ה-30 לחייו שראיינתי בעת השהייה במאהל. נקודת המבט שלו משתלבת עם דבריהם של עשרות מרואיינים ומרואיינות אחרים שלקחו חלק במחאה החברתית ואשר בחנו את חייהם והבחירות האישיות שלהם למול החברה., המחאה איפשרה להם למצוא את האוטופיה האישית לנוכח קיומו של קולקטיב. הנה מה שמספר לי יונתן, (שם בדוי) עצמאי בן 34:

"באתי לפה לחפש את עצמי. אני תוהה… למה פה? טיילתי בהרבה מקומות בעולם, "לחפש את עצמי", להבין מה המשמעות של החיים האלה. כשהגעתי לפה בתוך הקבוצה שיצרנו פה, כאילו התחלתי לגעת בדברים שהיו סגורים אצלי כל כך הרבה שנים… אף פעם לא הייתי בטיפול, אבל יש לי תחושה שאפילו אצל הפסיכולוג הכי הכי לא הייתי מצליח לעבור כזה טיפול עמוק בנפש שלי".

האנשים שפרשו שק שינה במאהל רוטשילד, בקשו לקחת חלק במחאה שהלכה ונתפסה כארוע מכונן בחברה הישראלית ובאמצעותה לבנות חיים טובים יותר וצודקים יותר. בה בעת הם השתמשו במחאה כדי לערוך חשבון נפש פרטי ועבודה אישית לשם גיבוש זהות שלמה יותר. השילוב שהתרחש באותו המרחב והזמן בין ההשתייכות והמניעים הקולקטיביים יחד עם השאלות האינדיבידואליות, הפך את מאהל רוטשילד למולטיטופיה (חג'ג' ברגר, 2018).

המרחב המולטיטופי הוא אתר מרובה אוטופיות שמתבטא בשני מימדים. המימד הראשון הפך את שדרות רוטשילד לאתר שבו מתקיים שיח על שאיפות אישיות אך גם אלו הקולקטיביות הנחוצות ליצירת עתיד טוב יותר. מרטין בובר טען בספרו "אני ואתה" כי יש לתת מקום ליחיד ולאינדיבידואליות בכדי שיתאפשר קיום יחסי אני-אתה. זהו מצב ביניים שיתאפשר רק אם ה"אני" וה"אתה" יוכלו להתפס כישויות סובייקטיביות. רק במצב כזה יתאפשר תחום ביניים, שהוא החברה; מצב זה של קיום זה בעיני בובר הוא האוטופיה האנושית. במאהל רוטשילד, במהלך המחאה, פגשתי את הקיום האוטופי הזה ושוב אני פוגשת בו, בימים אלו. המימד השני, איפשר לאנשים להתנסות ולברור לעצמם את התפיסות האוטופיות שלהם, שונות ומנוגדות, חדשות ולא מוכרות, שניתן היה להרהר לגביהם וכל זאת מבלי להדרש להכריע ולהתחייב לאוטופיה אחת. באותו מרחב מרובה אוטופיות הפרטים יוצקים משמעויות אינדיבידואליות ו/או קולקטיביות וכתוצאה קונפליקטים חברתיים נשמרים כשלם סדוק ומבוקע, אך אחד. מתוך התבוננות פנימה על נפש המשתתפים, תוך חיבור בין מרכיבים תרבותיים-חברתיים לבין ממדים נפשיים-אישיים מצאתי את המאחד החברתי.

כך כתבתי ביומן המחקר שלי משנת 2011, "ניכר כי אנו נמצאים בתהליכים שמבקשים לשמור על השיח החברתי אך לבקוע מתוכו לכדי ריבוי משמעויות, מרמת הזהות האישית ועד לקטגוריות חברתיות ופרקטיקות של חיי יומיום. בכך נוצר אתר מרובה משמעויות, אתר מולטיטופי, שמותיר את האוטופיה הקלָאסית בצד ומאפשר שיח מרובה אוטופיות". ריבוי האוטופיות, הכלכליות, חברתיות, פוליטיות, תרבותיות, מאפשר את פעולתם של כוחות מנוגדים ועמומים ואת קיומן של האוטופיות המרובות כשלם העולה על סכום חלקיו.  המרחב המולטיטופי המשותף מאפשר יצירת אזור רב-פנים, המכיל זהויות מרובות ומגבש פסיפס של אוטופיות.

בין קיץ 2011 להתכנסות הממשלה הנוכחית, מתוח חוט שאני רואה כתהליך התבגרות חברתי ותרבותי מתמשך. בכדי להסביר את תהליך ההתבגרות הזה אציג רצף היסטורי סוציולוגי שמלמד על התגלגלותה של האוטופיה הציונית לאורך השנים.

מנתיבות באוטופיה למולטיטופיה

 המילה אוטופיה משמשת כביקורת על מקום קיים. היא נגזרת משתי מילים יווניות: utopia שמשמעה "שום מקום" ו –  eutopia שמשמעה "מקום טוב", ופירושה מקום טוב שאינו קיים בשום מקום. את המשמעות של אוטופיה במובנה כמתארת מדינה אידיאלית ודמיונית תבע תומס מור  הוגה דעות ומדינאי בריטי מן המאה ה-16. כשם תואר מתייחסת האוטופיה לפי מור, לחברה מושלמת, היפותטית או אידיאלית, המשקפת את הרצון לברוח מצרות העולם לעולם אחר, טוב יותר . אוטופיה כזו, דורשת לאחד  בין צורכי הפרט לצורכי הכלל.

הקולות שנשמעו בשדרות רוטשילד ושתיעדתי במהלך הקיץ ההוא, לא היו – כפי שאולי מקובל לחשוב – קולות ברורים שדרשו מחאה מוגדרת, אלא בליל של קולות ותביעות שעניינן דרישות לחיים טובים יותר. כלומר תביעה למימושן של אוטופיות. הקמת אוהל במדבר, דיבור עם אלים, יצירת סיסמאות ואימוץ נרטיבים רוחניים הן רק כמה דוגמאות לכך. מופע הקקופוניה הזה, של קריאות לעולם טוב יותר, הוליד את "מולטיטופיית רוטשילד" כסמל המחאה של 2011. במונחי הנפש, הרגע הזה יצר בסיס תת תודעתי לקיום מרחב חברתי משותף ובו ריבוי אוטופיות המתקיימות זו לצד זו.

את נקודת האפס של הדיון, אקבע בכתביו של מרטין בובר ויחסו אל האוטופיה הציונית שבמרכז ספרו  "נתיבות באוטופיה" . בובר כותב, "העדה על כל צורותיה צריך שתתמלא מציאות חדשה, מציאות של יחסים ישירים יותר, טהורים יותר, צודקים יותר בין אדם לחברו, כדי שמתוך ליכוד של קהילות אמיתיות תקום חברותא אמיתית." בכך הוא משרטט את יחסי הגומלין בין היחידות החברתיות השונות ואת הלכידות החברתית שעשויה לצמוח מתוכה. הוא מעלה את הצורך האנושי הדוחק בקיומן של חברות, עדות וקהילות שבמקביל יכירו בסובייקטיביות והאינדיבידואליות של האדם הפועל. מטרתו ליצור מעגל אנושי שייתן קיום לזיקה בין-אישית אותנטית לאידיאולוגיה הציונית.

בתגובה לאוטופיה הציונית ולמדיניות כור ההיתוך של המדינה הצעירה, שנים לאחר מכן, מזהים משה ליסק ודן הורוביץ "מצוקות באוטופיה". בספרם המפורסם, הנושא שם זה, הם מסבירים כיצד הולידה האוטופיה הציונית מתחים וקונפליקטים. חברה שנעדרת חפיפה בין טריטוריה, אזרחות וזהות לאומית-אתנית, היא חברה בעלת זהות מטושטשת, ללא דבק חברתי שילכד את חבריה, המורכבת משסעים רבים ועמוקים בין ערבים ויהודים, דתיים וחילוניים, אשכנזים ומזרחים; מאבקים מעמדיים ואידיאולוגים. על רקע זה, לא פלא שצומחת מערכת פוליטית מפוצלת, רוויה במשברים אידיאולוגיים ופוליטיים. בתוך חברה כזו, עיצוב הזהות הופך לאתגר מורכב במיוחד. התוצאה, מסבירים ליסק והורוביץ, היא "אוטופיה שהשתבשה". כך נוצרת חברה המתקיימת במרחב אחד משותף אך מאופיינת בסדקים ושסעים פנימיים שלכורה לא יכולים להתאחות. הפיצולים המרובים שמלווים את החברה הישראלית, יצרו קרע גם במחוייבות האוטופית המשותפת, כקולקטיב אחד.

התנפצותה והתפרקותה של האוטופיה הציונית מאפיינת אמנם את החברה הישראלית אך מתרחשת ברוח גבית המושפעת מתהליכים גלובליים. שני סוגי שיח מעניקים הקשר חשוב לשינויים שעוברת האוטופיה הציונית המונוכרומטית. הראשון הוא השיח הפוסטמודרני הממקם את האדם במרכז, מערער על האמת ועל הנרטיב האחד. המשמעות האחת המוחלטת מפנה את מקומה לנזילות ועמימות של משמעויות. השני הוא שיח הניו אייג' המקדם שפה רוחנית, שאלות פילוסופיות של חיפוש משמעות, עבודה אישית ורצון להתנתק מהגדרות חברתיות כופות ומאחדות.

"הפרט" אני כותבת ביומני בקיץ ההוא, "מושפע מתהליכים גלובליים בעידן שמציב אתגרים למול אמיתות נחרצות ואמיתות פחות נחרצות. אין זה מפתיע כי גם אידיאולוגיות אוטופיות בעידן זה עוברות תהליכי "הפרטה", בציטוט זה שנכתב בעת המחאה החברתית אני ממחישה את המרחב המולטיטופי, המחבר את הרצון לשמור על מעטפת חברתית שמספקת תחושת ביטחון וסולידריות עם חשיבה אוטופית שנועדה לתת מענה לשאיפות אישיות. בהקשר הלוקלי זוהי המעטפת של בניית חברה על כל גווניה, בעיותיה ומשמעויותיה בד בבד עם יציקת תכנים אינדיבידואליים, פסיכולוגיסטיים שקושרים את הפרט עם משמעויות אוניברסליות אישיות.

כתוצאה מהשינויים הרעיוניים הללו, גם המבנה של השיח האוטופי משתנה ומתמלא בסוכנים ובתוכן של חיפוש משמעות, גלובלי ופרסונלי. אותה חברה בעומס יתר של ליסק והורוביץ, העומדת בפני קריסה, הפכה מחברה אוטופית לחברה מרובת אוטופיות, למולטיטופיה. מרחב שבו קבוצות ואינדיבידואליים אימצו או יצרו אוטופיות אישיות שמותאמות להם ומאפשרות להם לחיות בחברה המפוצלת כפרט שלם. בכך טמון כוחה של המולטיטופיה כמרחב שפועלים בו אוסף מרובה של כוחות תפיסות ואינטרסים לגבי מהו הטוב האולטימטיבי בחברה הישראלית, ואשר מנהלים את האוטופיות המרובות כשלם העולה על חלקיו. פרדוקסלית, ככל שמספר האוטופיות הקהילתיות עולה, כך עולה כוחה של המולטיטופיה כמרחב גמיש ומכיל המאפשר שיח וריבוי קולות בתוך השלם הגדול.

מטרותיה של אוטופיה זו (על פי בובר) נעות על הרצף שבין יצירת אוטונומיה תרבותית ופוליטית על שטח מדינת ישראל ועד להתמקדות במצוקות באוטופיה ובקשיים הכרוכים במעבר מקהילה למדינה שמתבססת על האוטופיה הציונית כבסיס לקונצנזוס המדומה בחברה הישראלית (על פי ליסק והורביץ, 1990). ניתן אולי לומר כי זו הגיעה לכדי זיקוק במחאה החברתית, שבה עומדים הפרטים ומבקשים ליצור התאמה שתאפשר חיים משותפים במרחב ועם זאת ישרתו קבוצות וקהילות שונות בישראל כאתר שלם.

ממולטיטופיה למולטיפרקטיקה

מאהל רוטשילד הכיל בתוכו קריאות ליצירת עולם טוב יותר. הקולות שנשמעו ממנו הולידו את "מוליטיטופיה רוטשילד" כאנלוגיה לחברה הישראלית. סמל לתקווה חדשה שמכילה בתוכה קולות רבים מתחומים שונים שהתאגדו יחד, בשם האמונה שהקיים אינו מספיק ושיש צורך ליצור עולם אחר, משותף, שבו אפשרויות רבות ומגוונות וללא הצורך להכריע לטובת דגם אחד.

קרל מנהיים(Mannheim, 1991) הגדיר אוטופיה כמעניקה השראה לפעילות קולקטיבית שחותרת לשינוי המציאות באמצעות תהליכי חשיבה המבוססים על הבניות מנטליות כמו חלומות, פנטזיות, סמלים ורעיונות. האם בעולם בו אנו מדברים על זהויות מרובות עדיין ניתן להאמין בקיומה של אוטופיה אחת המשותפת לקולקטיב מגוון ומפוצל כל כך? אני מאמינה כי האירועים ששטפו את הארץ לפני עשור שנים, היו בשורת המולטיטופיה. קריאה המחייבת אותנו להביט באופן אחר על הריבוי ולהבין כי הוא עולה על האוטופיה האחת ה"צודקת" ובמקום זאת מאלץ אותנו לבנות מרחב חדש שמאפשר לכל השונות להתקיים יחדיו.

בובר מייחס המשכיות מחייבת לדורות הקודמים ולמורשתם ורואה באדם תוצר שלהם. אותו תהליך של יחיד-חברה-תרבות שבו הפרט בודק את חייו בתוך השדה החברתי מעלה שאלה לגבי אותם תוצרי המשך שעליהם דיבר בובר. מה קורה כאשר תוצרים אלו אינם מתיישבים עם האידיאל החברתי של קודמיו? האם החיפוש העצמי בתוך החברה, אותו "אתה" או ה"אחר" שבובר כותב עליו, מאפשר ליצור "אני" שנמצא ביחסים דיאלקטים עם ה"אתה"? ברוטשילד מצאתי בדיוק את זה: מרחב שמאפשר לנוע בין ה"אני" ל"אתה" ומתוך כך לייצר בעדינות דיאלוג עם האחר.

חשיבות השיח הבובריאני ליצירת חיים משותפים חוצה זמן, מקום ותרבות. שכן הקיום האנושי מחייב את הפיכת האחר לסובייקט, שלם שיש להתייחס אליו ושקורא לקיים את יחסי אני אתה, בשונה מייחסי אני-לז (אותם יחסים שניתן ליחס להצמדות לאטופיה סגורה, שלא לוקח בחשבון את הפרט כסובייקט אלא כאובייקט , ככלי למימוש הצרכים שלי ). את הקשר הדיאלקטי הזה אני מזהה בממשלה החדשה. מרחב (פוליטי) שבו ה"אני" (אנחנו) וה"אתה" (אתם) נפגשים כסובייקטים מלאים ובתווך, בין לבין, נשמר קיומה השלם של חברה בעלת קונפליקטים, סדקים וניגודיות.

השוהים במאהל הגיעו לעשות עבודה אישית, אינדיבידואלית, לכאורה בודדה, אך לא מבודדת. המאהל שנוצר איפשר לבקע את הזהות הקולקטיבית המטולאת, להתעמת איתה ולהתחיל בבנייה של משהו חדש. כשאני מתבוננת באנשים שהגיעו למאהל ברוטשילד, אני רואה סיפור של רצון להיחלץ מייאוש השסעים והבקעים ומאמץ ליצור שיח של קיום משותף. הרוח האופטימית הזו מלווה אותי לאורך השנים וגם במבט היום. החברה הישראלית, ואוסף האינדיבידואלים שבה, שלאט נטשו את השאיפה לגרעין פנימי מאחד, מורכב וקשה. בדיוק כמו בבואתה של הממשלה החדשה. האפשרות למשהו אחר הופכת לפנטזיה מאחדת של חברה סדוקה ומבוקעת.

מרטין בובר כותב ב"נתיבות באוטופיה" כי הקיבוץ הינו מפעל נועז של עם ישראל  ובו הוא רואה "אי כשלון למופת". עוד הוא טוען כי בקצב כזה, עם תסוגות, אכזבות והעפלות חדשות, מתבצעות ההפיכות האמתיות בעולמו של אדם. מתו כך, במבט נוסף אני רואה כי אותה נתיבות באוטופיה, אותו מבט רואה הטוב שלו, מתגלם במולטיטופיה הישראלית, מותאם לעידן הפוסטמודרני, לריבוי המשמעויות ולהבנה כי כדי שאוטופיה תהפוך למעשה, למולטיפרקטיקה, עליה לעבור שינוי קל, ובהיפוך: עדיף חלום מפואר מכישלון במגירה. כך ניתן להסתכל על הממשלה החדשה שנוצרה ולחשוב איך אנו משמרים את התהליכים החברתיים והתרבותיים. נכון יהיה קשה להתעלם מהשוני, אך אולי מתוך מבט על הרצון בשינוי וחוסר ההתעלמות מסוגיות של אי-שוויון, יחסי כוח, חוזקן של קטגוריות חברתיות ותיוג של הפרט והזהות.

אחרי שנים ספוגות שסעים, סדקים, מורכבויות חברתיות, כלכליות, מדיניות, התעייפנו, הזכרון הקולקטיבי, של האפשר אולי מצמיח שורשים, וידיו גרשו את  השד החיצוני ונתנו דרור לאני-הפנימי לצמוח, מתוך הבנה פנימית שאנו על הסף ומפה יש שתי דרכים- אחת לצנוח מטה על תהום הנשייה או להחזיק ידיים ולתת לרוחות השמיים להוליך אותנו. נראה כי הפעם בחרנו בדרך השנייה, בשתי הדרכים התהום פעורה, אך לא בשתיהן משבי הרוח מניעים אותנו בפסיביות. בתוך מציאות מקומית של משבר זהות קולקטיבית שהסדקים בה חיים ובועטים, נוצר מצע לגילוי האוטופיות הרבות שרוצות מקום לביטוי, לקבלה, להכלה, אולי הם אלו שישאירו אותנו באוויר יחד, ונהפוך למניעים, למחוללי הרוחות, כל אחד ממקומו הוא, נוכל להריח את אוויר הפסגות.

בובר, מ"מ (1983 [1947]). נתיבות באוטופיה. תל אביב: עם עובד.

בובר, מ"מ (2015 [1980]). אני ואתה. ירושלים: מוסד ביאליק.

חג'ג'–ברגר, הגר. ( 2018). מולטיטופיה רוטשילד: מחשבות על זהות פוסטמודרנית במרחב של השתהות. חיבור לקבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים

ליסק, מ' והורביץ, ד' (עורכים) (1990). מצוקות באוטופיה:ישראל – חברה בעומס יתר. תל אביב: עם עובד.

Mannheim, K. (1991). Ideology and Utopia.  Routledge

*ותודה למיכל ענבר על סיעור המוחות