מסביב לכדור

לקראת משחק גמר אליפות אירופה בכדורגל (יורו 2020) בין אנגליה ואיטליה, כותבת האנתרופולוגית שלומית גיא – אשר חקרה את הכדורגל האנגלי – על האתוס הלאומי האנגלי, הגאווה האינסופית והרצון ש״הכדורגל יחזור הביתה״. גיא טוענת שכאוהדת נבחרת שלוש האריות ולמרות שהנבחרת האנגלית חוגגת בטורניר היורו הזה את אחד ההישגים הכי גדולים שלה, זה מאוד מדאיג אותה. ממש לא פוסט (רק) על כדורגל.

הנבחרת האנגלית בכדורגל חוגגת בטורניר היורו הזה את אחד ההישגים הכי גדולים שלה.  כחובבת נבחרת שלוש האריות זה קצת מדאיג אותי.  זה לא פוסט (רק) על כדורגל.

האנגלים משוכנעים שהם המציאו את הכדורגל. כפי שאנחנו מכירים את הטיות ההיסטוריה, יש הרבה יותר מדרך אחת לספר אותה ויש יותר מעם אחד שטוען לבעלות עליה. האנגלים ללא ספק היו אלה שמיסדו ועיגנו אותה במסגרת מודרנית וגם הפיצו אותה בעזרת חיילי האימפריה שלהם לכמעט כל מקום בעולם. מבחינתם כדורגל הוא המתנה שלהם לעולם. כמי שלפי דעתם המציאו אותו, הם גם אמורים תמיד להיות הטובים ביותר, לא חשוב מה אומרים הנתונים האובייקטיבים. כיוון שכך, לאורך רוב המאה העשרים האנגלים סירבו ללמוד כדורגל ממדינות אחרות. בעוד שבאירופה המשחק השתנה וסגנונות משחק החלו להתערבב זה בזה, באנגליה צורת המשחק נשארה קבועה: פיזית, קשוחה, מבוססת על כדורים ארוכים. לפחות עד לפני עשרים שנה

אחת מנקודות המשבר באמונה המדומיינת של האנגלים על איכות משחק הכדורגל שלהם הייתה משחק של נבחרת אנגליה מול נבחרת הונגריה ב-1953. האנגלים הפסידו להונגרים 3-6 בתצוגה אדירה של השחקן הטוב ביותר באותה תקופה – פרנץ פושקש. המבוכה הייתה ענקית. אבל למרות המשבר, לקח עוד שנים רבות לפני שאנגלים הבינו שכדי להצליח במשחק, הם צריכים להיות טיפה יותר צנועים. עד 1978, לדוגמה, היה חוק שאסר על שחקנים זרים לשחק בליגות הבכירות במדינה. החוק בוטל רק בלחץ אירופאי. בעונת 92/93 רק עשרה שחקנים מתוך 242 שחקני ההרכב הראשון היו זרים. אבל אז הגיע שינוי דרמטי: מספר אסונות כדורגל שהתרחשו בשנות השמונים – בעקבות אחד מהם הורחקה אנגליה ממפעלים אירופאים ללא הגבלת זמן-  דו"ח ועדת טיילור והקמת הפרמיירליג הביאו לתפנית של 180 מעלות. האנגלים הבינו שכדי להיות חלק מהכדורגל העולמי, הם חייבים להיות – באמת – חלק מהכדורגל העולמי. הם חייבים להיות צנועים יותר, יודעים פחות, מוכנים ללמוד יותר. עשר שנים מאוחר יותר כבר חמישים אחוזים משחקני הפרמיירליג היו זרים. היום הפרמיירליג היא הליגה שמספר הזרים בה הוא הגדול ביותר בעולם.

אבל הצניעות לא נמשכה זמן רב וכבר ביורו 1996 האנגלים קבעו את הסיסמה הקצת מתנשאת- הכדורגל חוזר הביתה. כאילו רק הלך לטייל כמה שנים – כזה טיול אחרי צבא – אבל חזר למקום בו נולד. גם הליגה המקומית שלהם כונתה בפיהם "הליגה הטובה ביותר בעולם". בהיעדר פרמטרים אובייקטיבים למדוד איכויות של ליגות מקומיות מספיק היה לשכנע את העולם בסיפור שהם המציאו. והעולם השתכנע.

כמעט כל טורניר בחמישים השנים האחרונות היה אכזבה עבור האנגלים. לא בגלל היכולת של הנבחרת כמו בגלל הציפיות שלהם ממנה. אפרורית, משעממת, חופרת ועדיין אלופת העולם בעיני עצמה. יש בזה משהו קסום, אבל גם קצת מסוכן. אם אנגליה תנצח את היורו הזה יהיו לה גם את סוף כל סוף את ההוכחות. 'הכדורגל חזר הביתה'. וגם- אנחנו הכי טובים כי השיטה שלנו הכי טובה. מה שכנראה גם יוביל לאובדן הצניעות. וכיוון שצניעות היא תנאי הכרחי ללמידה, ולמידה היא תנאי הכרחי להצלחה אני חוששת שאחרי השיא הזה יבואו שנים של הסתגרות ונסיגה.

הכדורגל הוא רק זירה אחת לבחון אתוסים של אנגליות. האתוס של 'אנחנו מרכז העולם' הוא כזה שחזר על עצמו שוב ושוב. כשגרתי באנגליה לעבודת השדה שלי. אחד הרגעים המשמעותיים ביותר שהיו לי שם היה, באופן אירוני, רגע בנאלי למדי. זה היה יום חמישי וההכנות לסוף השבוע היו בעיצומן. בדוכן העיתונים הקטן ברחוב המרכזי בלט מעל כולם אחד המקומונים של לונדון. על עמוד שער אדום וחלק הופיעו שלוש מילים "אלוהים הוא לונדוני". ככה, בלי תוספת, הסבר או הרחבה. אלוהים גר בלונדון ולא צריך להסביר יותר מזה כלום. בדיוק כמו האמירה שהפרמיירליג היא הליגה הטובה ביותר בעולם. האמירות האלה מתכתבות יפה מאוד, כאמור, עם התפיסה המובנת מאליה של האנגלים, שבריטניה היא מרכז העולם. מבחינתם, היא ההתחלה של הכל, כך האנגלים לא חוגגים יום עצמאות, כיוון שלתפיסתם הם היו שם מאז ומעולם. עולם התרבות מתחיל בשייקספיר, עובר דרך ג'ין אוסטין וצ'רלס דיקנס, הווסט אנד הוא המקום שבו מתרחש הכל, ואנשים בכל העולם רק חולמים על היום שיגיעו אליה. הבדיחות על אנגלים שלא יודעים למקם מדינות אחרות על המפה נפוצות מאוד בפיהם של האנגלים עצמם, ובתוכניות הטלוויזיה נתקלתי יותר מפעם אחת בתוכניות בידור שמאדירות, בסאב טקסט, מתחרים שמתבלבלים בין ספרדית ולצרפתית. הבורות היא כמעט סמל לפטריוטיות אנגלית.

האנגלים מדברים רק אנגלית וחרדים מכל מחשבה לאינטראקציה בשפות אחרות. בעוד ששחקני כדורגל זרים רבים משחקים בממלכה, אנגליה היא המדינה היחידה בעולם עד היום שלא שולחת שחקנים שלה לשחק מחוץ לגבולות שלה, כיוון שכל מעבר כזה נחשב ירידה ברמה.

ברור שאני לא מתייחסת כאן לאנגלים כפרטים. יש באנגליה אנשים נפלאים ונהדרים שמעורבים פוליטית ואקדמית בזירות רבות בעולם. התרבות האנגלית היא גם תרבות שמאוד ביקורתית לגבי עצמה וההיסטוריה שלה, וודאי מאוד תקינה פוליטית. אבל תחושת העליונות האנגלית היא תחושה שקשה להתעלם ממנה. ברמה הפוליטית חברתית היא מתבטאת ב'רגל אחת בפנים ורגל אחת בחוץ' בכל מה שקשור למקומו של המטבע הלאומי באיחוד האירופאי, כמו גם בהחלטה לפרוש מהאיחוד לפני כמה שנים. העמדה האנגלית מאוד מיוחדת, כמי ששייכת ליבשת אבל ממוקמת גיאוגרפית על אי, ביקורתית אבל במקביל גם מאוד פטיורטיות, שואפת לקשר בינלאומי וגלובלי אבל ממעמד לא שיוויוני.

אם נבחרת הכדורגל האנגלית תנצח היום את האיטלקים תחושת האופוריה תהיה היסטורית והיסטרית. המאמן ומספר שחקנים יקבלו תארי אצולה מהמלכה – עוד מסורת אנגלית שיש כלפיה הרבה ביקורת ועדיין מאוד משרת את הפטריוטיזם המקומי, ויהפכו לגיבורי על חסינים מביקורת, לפחות עד הטורניר הבא. הם יאשרו שוב את מעמדה של אנגליה ואת מעמדו של הכדורגל האנגלי בעולם. אם האיטלקים, חלילה וחס, ינצחו את הטורניר הזה, האנגלים ינשמו עמוק ויחכו לטורניר הבא עד ש"הכדורגל יחזור הביתה". כך או כך הוא עוד ישוב. רק ההיסטוריה תקבע. ההיסטוריה שהם, האנגלים, יכתבו כמובן.