כל מיני דברים

תקציר מורחב של הרצאתה של פרופ׳ אלאור מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, ״דרושה קוסמולוגיה אחרת: האם יש לנו את הכלים והשפה לדבר את העתיד המידי״ אשר ניתנה במסגרת המיני מליאה ״משברי הסביבה והסוציולוגיה הישראלית״ בכנס השנתי של האגודה הסוציולוגית הישראלית ב2021.

לכל תקצירי הרצאת המיני מליאה

כאשר שלה הארכיאולוג ד"ר אסף נתיב, את הדבר הזה (ראו תמונה) מן האדמה ידענו שמחקרנו מתקרב לסיום. באותם הימים גם הגענו למה שהגיאולוגים/ארכיאולוגים קוראים "סלע אם" אותה שכבת יסוד שעליה היו מוערמות השכבות הסחופות בתוכן עבדנו. אחרי ארבע עונות חפירה גילינו את הדיירים במרחב העבודה שלנו, המין שחי מתחת לאדמה באתר המזבלה הראשון של עיריית תל אביב.

מין זה כך הראה הדבר שזכה בינינו לכינוי "המפלצת" הוא צירוף של חלק ממערכת שיניים תותבות שהתיישבו על אבן כורכר ונחתמו מעל בגוש מתכתי העשוי שכבות פח רבות ודקות. הדבר הזה נוצר במזבלה במהלך השנים שחלפו מאז הושלכו מרכיביו לשם בשנות השלושים של המאה הקודמת ועד עתה. מתחת לפני האדמה נוצרו לאורך זמן זה חיבורים בין האנתרופוגני לבין מה שמכונה טבעי; שורשים, גרעינים, אבנים, עצמות של מכרסמים, ועוד. 70% מנפח האשפה שהושלכה נעלם, נדחס התפרק והתחבר מחדש ואחרת עד שנוצרה שכבת קרקע חדשה, אנתרופוגנית.

על שכבה זו כותב הגיאולוג שבצוות המחקר שלנו ד"ר גלעד שטיינברג כך:

המאפיינים הסדימנטולוגים של יחידות ההטמנה שנדגמו ונותחו מהקידוחים כוללים חילופים בין יחידות של טין חולי בעוביים של מטר עד שניים העשירים בשיירים אנתרופוגניים כגון מתכות שונות, חרסים, שברי זכוכית וחתיכות פחם בגדלים ממוצעים של כמה סנטימטרים בודדים. מבחינה כימית היחידות האנתרופוגניות כוללות ריכוזים גבוהים של: אבץ, ניקל, נחושת, זרחן, עופרת, סידן, ארסן, העולים בשני פקטורים על הערכים של הסביבה הטבעית הממוקמת מחוץ לגבולות האתר. ההימצאות של יסודות אלה וריכוזם הגבוה באזור המזבלה מצביעה כנראה על שיירים של חומרים תעשייתיים שהוטמנו באזור.

הנוכחות של האנושי במרקמים לא אנושיים שונים, מוכרת לנו מן השיח המחקרי האקטיביסטי והציבורי המתאר את פעולות האדם ביקום ואת ההשלכות של פעולות אלה על עתידו של היקום על הדומם, על חי ועל הצומח. המחקר שלנו הוא רק טיפה קטנה בים הזה.

השפה המדעית המקובלת מעבירה כמויות עצומות של נתונים האמורים לשכנע אותנו באיכות השינויים ובקצב התרחשותם – אולם משהו בסיפור שהמדע מספר לא ממש עובר. הטקסטים, העקומות, המספרים והלוחות לא מצליחים להעביר את העוצמות והמהויות הללו. יתרה מכך, נקיטה במתודות המקובלות בביצוע המחקרים מחמיצה לא פעם מלכתחילה את הסיכוי לספר סיפור חדש ואחר.  למרות שהמדע מציע שפע של תובנות עמוקות ונתונים מוכחים ולמרות שחלו וחלים שינוים גדולים בקבלה ובהתפשטות של התובנות העולות מן המחקרים – משהו בסיסי ועקרוני לא משתנה או לא משתנה מהר מספיק.

אבקש לנצל את הדקות שלי כדי לטעון שכל החוקרים משהו מן הסוגיות שאנו עוסקים בהם הבוקר חייבים לייצר בדרך זו או אחרת קוסמולוגיה חדשה. סיפור על שהוא גדול מן המדע למרות שהוא נובע ממנו ונשען עליו.

קוסמולוגיות נוצרו בדרך כלל  בתוך שלושה מפעלים חברתיים:

דת אומנות  מדע

אנחנו חיים בתקופה שבה נדרשת קוסמולוגיה אחרת, כזאת שתספר מחדש את היקום ואת מערכת היחסים בין דייריו, קוסמולוגיה הנשענת כמו כל קוסמולוגיה גדולה, כמו בראשית למשל – על העובדות הידועות לנו המדע, אבל לא פחות מכך על מה שאנחנו לא יודעים. על הדימיון. על מה שלא ניתן להוכיח או לנבא בסבירות מקובלת, על החרדות שלנו, על התקוות. על מה שקשור ליופי להרס , בקיצור על מה שכרגע המדע לא יכול להכיל.

את הקוסמולוגיות הללו מייצרים עתה אומנים ומחזיקה האומנות. ספרים, שירה, סדרות טלוויזיה וקולנוע, אומנות פלסטית, מחול ועוד. מייצרים עבורנו פרקים מתוך הקוסמולוגיה האלטרנטיבית. דיסטופיות, אוטופיות, תמונות עתיד ועוד.  אנחנו חושפים את עצמנו הרבה יותר לתוצרים שלהם על היקום ועתידו מאשר למחקרים מדעיים. המדע נותר לא פעם פחות רלוונטי עם המון תוצרים חשובים שאין להם תחליף אבל פחות יכולת, לגעת, להזיז, לשכנע, נדמה כאילו הוא מנותק. מעורר חשד, מזמין תיאוריות קונספירציה, היום בתוך המגיפה אני לא צריכה להסביר את זה, כולנו רואים שאסתניזם רציונאלי היא עניין מסובך. משהו לא רלוונטי כאן באופן מכאיב. המחקרים מעולים אבל הם חנוקים בתוך שיחה משלהם שקטנה מן הפנומנולוגיה של הקיום. בדמוקרטיות הכאוטיות מסוג אלה שאנו חיות בהם – ובתוך הרשתות החברתיות שרובנו מחוברים אליהן, אין מי שיכפה את אמיתותם של המחקרים המדעיים עלינו. אנחנו מחכים לאסון שיפיל לנו את זה על הראש.

מדענים צריכים לייצר קוסמולוגיות ולא לפחד לחרוג מן הסוגות המגבילות אותנו. האנתרופולוגיה עשתה זאת, היא עושה זאת באוונגרד מסוים שלה כבר עשרים שנה. היא מתארת את האנושי בסביבתו החיה והצומחת בשפות ניסיוניות השאולות לא פעם מסוגת המדע הבדיוני, היא חוצה גבולות דיסציפלינאריים קטגוריות וטיפולוגיות, נושאת באמתחתה את ניסיון מאה השנים שלה בחציית גבולות. משתפת פעולה עם מדעני סביבה רפואה מחשבים אבל גם עם אומנים, חקלאים, ופנטזיונרים.

במקרה המבחן שלנו ראיתי כיצד הטענות האקדמיות שאסף נתיב הארכאולוג ואנוכי ניסחנו על התצריף האשפתי במאמרים אקדמיים – היו קשות לעיכול במערכת הרגילה. לעומת זאת זוג אמנים אוצרים שהכינו את התערוכה מתוך ממצאיה החפירות קראו את הטיעונים ומייד ידעו מה עליהם לעשות. לתחושתנו התערוכה שהם העמידו דוחפת קדימה את הטיעונים המדעיים שלנו. מדייקת אותנו ומציירת כיווני מחשבה ועבודה חדשים . שקף הגולגולת ההפוכה

תמר אלאור היא פרופ׳ לאנתרופולוגיה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. תחומי מחקרה עוסקים אנתרופולוגיה של  מגדר, אוריינות, קהילות חרדיות ודתיות וכן בתרבות חומרית וסגנון. בשנים האחרונות היא חוקרת, בשיתוף עם ארכאולוגיים והיסטוריונים, את מטמנת הזבל הראשונה של העיר תל אביב וכותבת על המפגש בין הטבע, חפצים ואנשים.